מנואלה סאנז
 | |
| לידה |
27 בדצמבר 1797 קיטו, מלכות המשנה של גרנדה החדשה, האימפריה הספרדית  |
|---|---|
| פטירה |
23 בנובמבר 1856 (בגיל 58) פאיטה, פרו |
| שם לידה |
Manuela Sáenz de Vergara y Aizpuru |
| מדינה |
מלכות המשנה של גרנדה החדשה, בוליביה, רפובליקת קולומביה הגדולה, פרו, אקוודור |
| מקום קבורה |
פאיטה |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| בן או בת זוג |
סימון בוליבר |
| פרסים והוקרה |
מסדר השמש של פרו (1822) |
| חתימה |
 |
  | |
דונה מנואלה סאנז דה ורגארה אי איזפורו (בספרדית: Doña Manuela Sáenz de Vergara y Aizpuru; 27 בדצמבר 1797 - 23 בנובמבר 1856) הייתה גיבורה מהפכנית דרום אמריקאית, ילידת אקוודור, שתמכה ברעיון המהפכני באמצעות איסוף מידע, הפצת עלונים ומאבק למען זכויות האישה. למנואלה הוענק אות אבירת השמש ("Caballeresa del Sol" או "Dame of the Sun"), כביטוי של כבוד לתרומתה למהפכה.
סאנז התחתנה עם סוחר אנגלי עשיר בשנת 1817 והפכה למובילה חברתית בלימה, פרו. זה סיפק את התפאורה למעורבותה בעניינים פוליטיים וצבאיים, והיא הפכה לפעילה ותומכת במאמצים המהפכניים. היא עזבה את בעלה בשנת 1822, וזמן קצר לאחר מכן החלה בשיתוף פעולה ומערכת יחסים אינטימית עם סימון בוליבר שנמשכה שמונה שנים עד מותו בשנת 1830. לאחר שמנעה ניסיון התנקשות בבוליבר בשנת 1828 ואיפשרה את בריחתו, בוליבר החל לקרוא לה "משחררת המשחרר" ("ליברטדורה דל ליברטדור"). חלקה של מנואלה במהפכה הוצנע מאוד לאחר מותה ועד סוף המאה העשרים, כיום היא מוכרת כסמל פמיניסטי של מלחמות העצמאות של המאה ה-19.
מהלך חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות החיים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנואלה נולדה בקיטו, אקוודור, בתה הממזרת של מריה חואקינה איזפורו מאקוודור והאציל הספרדי הנשוי סימון סאנז דה ורגארה אי ידרה (או סאנז אי ורגה). אמה ננטשה על ידי משפחתה הענייה כתוצאה מההיריון מחוץ לנישואין ו"מנואליטה" הקטנה למדה בבית הספר במנזר סנטה קטלינה, שם למדה קרוא וכתוב. היא נאלצה לעזוב את המנזר בגיל שבע עשרה, לאחר שהתגלה כי קצין הצבא פאוסטו ד'אלוייאר, בנו של פאוסטו אלוייאר ואחיינו של חואן חוסה אלוייאר, מי שגילו יחדיו את היסוד הכימי טונגסטן, פיתה אותה.
השתתפות מוקדמת במהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך מספר שנים התגוררה מנואלה עם אביה, שבשנת 1817 דאג לנישואיה לסוחר אנגלי עשיר, ג'יימס תורן, שגילו היה כפול מגילה. בני הזוג עברו ללימה, פרו, בשנת 1819, שם חיה חיי אצולה וקיימה סלון חברתי בביתה, בו התארחו מנהיגים פוליטיים וקצינים צבאיים. אורחים אלה חלקו עמה סודות צבאיים על המהפכה המתמשכת, ובשנת 1819, כאשר סימון בוליבר השתתף בשחרור המוצלח של גרנדה החדשה, מנואלה סאנז הפכה לחברה פעילה בקונספירציה נגד המשנה למלך פרו, חוסה דה לה סרנה א אינוחוסה במהלך 1820.
מערכת היחסים עם סימון בוליבר (1822–1830)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1822 עזבה סאנז את בעלה ונסעה לקיטו, שם פגשה את סימון בוליבר. היא החליפה איתו מכתבי אהבה, וביקרה אותו בזמן שהוא עבר ממדינה למדינה. מנואלה תמכה בעניין המהפכני באמצעות איסוף מידע, חלוקת עלונים ומאבק למען זכויות האישה. כאחת הדמויות הנשיות הבולטות של מלחמות העצמאות, מנואלה קיבלה את אות אבירת השמש ("קבאלרסה דל סול" או "Dame of the Sun"), כביטוי של כבוד על שירותיה למען מהפכה. במהלך החודשים הראשונים של 1825, ומפברואר עד ספטמבר 1826, היא התגוררה עם בוליבר ליד לימה, אך ככל שהמלחמה נמשכה, נאלץ בוליבר לעזוב. מנואלה באה בעקבותיו לבוגוטה. ב־25 בספטמבר 1828, קצינים מורדים ניסו להתנקש בחיי בוליבר, אך בעזרתה של מנואלה הוא הצליח להימלט, מה שגרם לו לימים לקרוא לה "משחררת המשחרר".
בוליבר עזב את בוגוטה בשנת 1830 ומת בסנטה מרתה משחפת בזמן שהיה במעבר, ועזב את הארץ אל הגלות. למנואלה הוא לא הותיר שום אמצעי מחיה. פרנסיסקו דה פאולה סנטאנדר, ששב לשלטון לאחר מותו של בוליבר היגלה את מנואלה. היא נסעה לג'מייקה שם עברה את שנות גלותה הראשונות.
שנות הגלות ופטירה (1835–1856)[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשניסתה לחזור לאקוודור בשנת 1835, נשיא אקוודור, ויסנטה רוקאופטה, ביטל את דרכונה. היא מצאה מקלט בצפון פרו, והתגוררה בעיירת החוף הקטנה פאיטה. במשך עשרים וחמש השנים הבאות, כשהיא מנודה חברתית וחסרת אמצעים, מנואלה עסקה במכירת טבק ותרגום מכתבים לציידי לווייתנים צפון אמריקאים שכתבו לאהובותיהם באמריקה הלטינית. כשהייתה שם, היא פגשה את הסופר האמריקני הרמן מלוויל, ואת ג'וזפה גריבלדי המהפכן.
בשנת 1847 נרצח בעלה בפטיווילקה ונשללה ממנה ירושתה בסך 8,000 פזו. נכה לאחר שהמדרגות בביתה קרסו, מנואלה נפטרה בפאיטה, ב־23 בנובמבר 1856, במהלך מגפת דיפתריה. גופתה נקברה בקבר אחים משותף, וחפציה נשרפו. הפריטים ששרדו, מכתבים אישיים וממצאים, תרמו מאוחר יותר למורשת - הן זו שלה והן זו של סימון בוליבר.
על ערש דווי ביקש בוליבר מעוזרו, הגנרל דניאל פ. או'לארי לשרוף את יתרת הארכיון של כתביו, מכתביו ונאומיו. או'לארי לא ציית לפקודה וכתביו של בוליבר שרדו, וסיפקו להיסטוריונים שפע עצום של מידע על הפילוסופיה והמחשבה הליברלית שלו, כמו גם פרטים על חייו האישיים, ובהם גם רומן האהבה ארוך השנים שלו עם מנואלה סאנז. זמן קצר לפני מותה בשנת 1856, סאנז הגדילה את האוסף הזה על ידי מסירתם לאו'לארי של מכתביה לבוליבר.
הוקרה וקבורה מחדש בשנת 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־5 ביולי 2010 זכתה מנואלה סאנז לקבורה ממלכתית מלאה בוונצואלה. כיוון שהיא נקברה בקבר אחים, לא היו בנמצא שרידים רשמיים לצורך הקבורה הממלכתית; תחת זאת, "שרידים סמלים", המורכבים מתערובת האדמות של קבר האחים שבו נקברה במהלך המגפה, הועברו דרך פרו, אקוודור וקולומביה לוונצואלה. השרידים הללו הונחו בפנתיאון הלאומי בוונצואלה, שם מונצחים גם אלה של בוליבר.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המהפכה, מנואלה התאדתה למעשה מפרסומים לסוגם. בין 1860 ל־1940 רק שלושה סופרים אקוודורים כתבו עליה ועל חלקה במהפכה,[1] וכתבים אלה הציגו אותה במידה רבה כאהובתו של סימון בוליבר בלבד, או כבלתי ראויה ופעילה שלא כדין בתחום המדיני. תיאורים אלה גם הבליטו את נשיותה כמצב יסוד באפיונה. עם זאת, שנות הארבעים יצרו שינוי משמעותי באופן בו נתפסה ואופיינה. ספרות כמו "ניירותיה של מנואלה סאנז" משנת Papeles De Manuela Saenz) 1945), פרי עטו של ויסנטה לקונה, שהייתה אוסף מסמכים הנוגעים לחייו של בוליבר, הפריכה למעשה סטראוטיפים פופולריים על מנואלה. רעיונות על היותה סוטה מינית, היפר נשית וחסרת יכולת הוחלפו בתמונות חיוביות יותר ככל שהתקדמה המאה העשרים.
שנות המאה העשרים המאוחרת עוררו שינויים בתפיסת דמותה של סאנז, המתאימים לשינויים האידאולוגים שחלו בתוך אמריקה הלטינית, כמו עליית הפמיניזם של שנות השמונים והלאומיות של שנות ה-60–70. דימויים בסרט "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" מאת גבריאל גארסיה מארקס, וספר העיון "מנואלה סאנז – משחררת המשחרר", תרמו להומניזציה האפקטיבית שלה בתרבות הפופולרית וסייעו לפוליטיזציה של דמותה.[2] הרומן של אלפונסו רומזו היה נוקב במיוחד בגלל רעיונותיו לגבי הלאומיות הפאן-אמריקאית שהוצגה באמצעות השתתפותה של מנואלה במלחמות העצמאות. מנואלה הפכה פופולרית יותר ויותר בקרב קבוצות פמיניסטיות רדיקליות באמריקה הלטינית לאחר מכן, הדימוי שלה שימש בדרך כלל כנקודת מפגש למטרות אינדיו-לטיניות של שנות השמונים. דמותה הפופולרית של מנואלה רכובה על סוס ולבושה בבגדי גברים, הפכה לפופולרית עוד יותר בסרט "אין לקולונל מי שיכתוב אליו", נחקקה בליבן של מפגינות באקוודור בשנת 1998.
ב־25 במאי 2007 העניקה ממשלת אקוודור לסאנז באופן סמלי דרגת גנרל.[2]
מוזיאון מנואלה סאנז[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאון מנואלה סאנז (Museo Manuela Sáenz) הוא מוזיאון הממוקם במרכז ההיסטורי שבעיר העתיקה של קיטו, המכיל תוצרים אישיים הן של סאנז והן של בוליבר כדי "[להגן על] זיכרונותיה של מנואלה סאנז, בתה המפוארת של קיטו".[3] הכניסה למוזיאון היא בחינם עם רכישת אחד הספרים על חייה של מנואלה. החפצים האישיים במוזיאון כוללים מכתבים, חותמות וציורים.
כתבים ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "ארבע העונות של מנואלה". ביוגרפיה מאת ויקטור וולפגנג פון האגן (1974)
- "מנואלה", רומן מאת גרגורי קאופמן (1999). ISBN 978-0-9704250-0-3
- "מנואלה סאנז – משחררת המשחרר". מחבר: Alfonso Rumazo González (קיטו 1984)
- "בהגנה על מנואלה סאנז" - "En Defensa de Manuela Sáenz". סופרים: פבלו נרודה, ריקרדו פלמה, ויקטור פון האגן, ויסנטה לקומה, ארקיניגאס ג'רמן, אלפונסו רומזו, פדרו חורחה ורה, חורחה סלבדור לארה, חורחה אנריקה אדום, מריו בריסניו פרוזו, מארי פררו, בנג'מין קאריון, חורחה וילאלבה ש.י. לאונרדו אלטוב, חואן ליסקנו (קיטו)
- "מנואלה סאנז - presencia y polémica en la historia". סופרים: מריה מוגולון וחימנה נרוואז (קיטו 1997)
- "la Vida Ardiente De Manuelita Sáenz". מחבר: אלברטו מיראמון (בוגוטה 1946)
- "לתפארת ובוליבר: חייה המופלאים של מנואלה סאנז", ביוגרפיה מאת פמלה ס. מוריי. (אוסטין, טקסס 2008). ISBN 978-0-292-71829-6
- "חיינו הם הנהרות: רומן", מחבר: Jaime Manrique
סרטים ואופרה ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "מנואלה סאנז", ביים דייגו ריקס (2000), 97 דקות.
- "מנואלה ובוליבר", אופרה בשתי מערכות מאת המלחין / הספרן דייגו לוזוריגה (2006) 2-1 / 2 שעות.
- "בוליבר", הסדרה המקורית של נטפליקס (2019), 60 פרקים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מנואלה סאנז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מנואלה סאנז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Murray, Pamela S. (2001). "Loca' or 'Libertadora'?: Manuela Sáenz in the Eyes of History and Historians, 1900-c.1990". Journal of Latin American Studies. 33: 291–310. JSTOR 3653686.
- ^ 1 2 Murray, Pamela (2008). For Glory and Bolívar. Austin, Texas: University of Texas Press. pp. 156–160. ISBN 978-0292721517.
- ^ "Museo Manuela Sáenz | Quito | Museums & Galleries | eventseeker". eventseeker.com. נבדק ב-20 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה)
מקורות שהובאו
- Arismendi Posada, Ignacio (1983). Gobernantes Colombianos [Colombian Presidents] (second ed.). Bogotá, Colombia: Interprint Editors Ltd.; Italgraf.