מן (מחוז)

מן
היסטוריה
תאריכי פירוק	1790 (יוליאני)

מן (בצרפתית: Maine) הוא אחד המחוזות המסורתיים של צרפת. הוא תואם לרוזנות מן לשעבר, שבירתה הייתה גם העיר לה מאן. האזור, מחולק כעת למחוזות סארת ומאיין, ומונה כ-857,000 תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבט הגאלי Aulerci Cenomani חי באזור בתקופת הברזל והתקופה הרומית. מחוז מן נקרא על שמם, במאה ה-6 לספירה כמו ב-Cinomanico (ב- pago Celmanico ב-765, *Cemaine, ואז Le Maine מהמאה ה-12). ^[1]

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-8 וה-9 התקיימה דוכסות שנומאני (ducatus Cenomannicus), שכמה מהמלכים הקרולינגים השתמשו בה כאפאנז'. הדוכסות הזו הייתה מרקיזות שכללה כמה מחוזות כולל מן, והתרחבה לנורמנדי תחתית, עד לסן. בשנת 748, פפין הקצר, שהיה המאיורדומוס ולפיכך האיש החזק ביותר בפרנקיה אחרי המלך, נתן את הדוכסות הזו לאחיו למחצה גריפו. בשנת 790 קרל הגדול נתן אותה בתורו לבנו הצעיר, שארל הצעיר. נכדו של קרל הגדול, לעתיד שארל הקירח, ובנו לואי המגמגם ירשו את התואר. חתנו של קרל הגדול, רורגון, היה הרוזן של מן בין 832 ל-839. במחצית האחרונה של המאה ה-9, מן קיבלה חשיבות אסטרטגית בגלל פלישות מנורמנדי וברטאן. בנו של רורגון גאוזפריד בתורו הפך לרוזן מן. הוא נלחם נגד סלומון, מלך ברטאן ובשנת 866 השתתף בקרב בריסארט לצד רובר החזק, המרקיז הפרנקי של נוסטריה. כשגאוזפריד מת, שארל הקירח העניק את התואר, כמו גם את הרוזנות והמרקיזות הנוסטריאנית הרחבה יותר לרג'נולד מנוסטריה, ^[2] משום שילדיו של גאוזפריד היו צעירים מכדי לפעול בתפקיד זה. רג'נולד, שאולי היה בנו של רנו ד'הרבוז', מת בשנת 885 כשהוא נלחם בוויקינגים שבזזו את רואן.

מסופר כי ראול, מלך צרפת נתן את מן לאציל הנורדי רולו, דוכס נורמנדי, בשנת 924. ^[3]

שיא ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת האנגווינים (בערך 1000–1063)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן הגובלת במחוז אנז'ו מדרום ובדוכסות נורמנדי מצפון, הפכה לסלע מחלוקת בין שליטי הנסיכויות החזקות יותר הללו. איג השלישי ממן (שלט בסביבות 991–1015 לערך) נאלץ להכיר בפולק השלישי, רוזן אנז'ו כאדון שלו.

מתישהו בין 1045 ל-1047 איג הרביעי התחתן עם ברטה, בתו של אודו השני, רוזן בלואה ואלמנתו של אלן השלישי, דוכס ברטאן. האנגווינים לא רצו שמן תיכנס להשפעתה של בלואה, והרוזן ג'פרי מרטל פלש למן. אבל הנורמנים לא רצו שמין תחזור להשפעת האנגווינים, ולכן נמשכו לסכסוך. הכרונולוגיה המדויקת שנויה במחלוקת, אך ברור שבשנת 1051 מת איג הרביעי ואזרחי לה מאן פתחו את שערם לאנגווינים. אנז'ו סיימה עם שליטה יעילה ברוב המחוז, אבל הנורמנים אכן כבשו כמה מעוזים חשובים בגבול מן-נורמנדי.

כיבוש ושלטון נורמני (1062–1070)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של איג הרביעי ארבר השני ברח לחצר הנורמנית (אם כי כמה היסטוריונים אומרים שהוא היה תחת שליטה של האנגווינים תחילה כמה שנים) ומותו ב-1062 זירז משבר ירושה. ארבר מת ללא ילדים בשנת 1062 לאחר שהכריז על ויליאם הממזר, אז דוכס נורמנדי, כיורשו. אחותו מרגריט הייתה מאורסת לבנו הבכור של ויליאם, ורובר קורתוז וארבר מצאו מקלט בחצר ויליאם בשנת 1056 כאשר ג'פרי מרטל, דוכס אנז'ו, פלש ללה מאן.

בזמן שהרוזנות הייתה בידי האנגווינים, לאנז'ו הייתה בעיית ירושה משלה. הדוכס ויליאם מנורמנדי תבע את הרוזנות בשמם של אחותו הצעירה של ארבר מרגריט, שהייתה מאורסת לבנו רובר קורתוז. התובע השני הייתה דודתו של ארבר ביוטה, אחותו של איג הרביעי, ובעלה וולטר, רוזן הווקסין. ויליאם פלש למן בכוח בשנת 1063 ולמרות התנגדות עזה של פולק הרביעי, רוזן אנז'ו ושל ברונים מקומיים כמו ג'פרי ממיין ואיבר דה סן-סוזן, הוא שלט ברוזנות עד תחילת 1064. ביוטה ווולטר נלכדו בעת השתלטות על לה מאן. הם מתו זמן מה מאוחר יותר בשנת 1063, מורעלים, כך נאמר, אם כי אין הוכחות מוצקות לכך. השליטה הנורמנית במן הבטיחה את הגבול הדרומי של נורמנדי נגד אנז'ו והיא גורם אחד שאיפשר לוויליאם להשיק את הפלישה המוצלחת שלו לאנגליה ב-1066.

בשנת 1069 מרדו אזרחי לה מאן נגד הנורמנים. עד מהרה הצטרפו כמה מהברונים של מאנסו למרד, הנורמנים גורשו ב-1070, ואיג החמישי הצעיר הוכרז כרוזן מן.

תקופה עצמאית (1070–1129)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איג היה בנם של אצו ד'אסטה ואשתו גרסנדיס, אחותו השנייה של הרוזן איג הרביעי. אצו חזר לאיטליה והותיר את גרסנדיס בראש. הכוח האמיתי, לעומת זאת, היה אחד מברוני מאנסו, ג'פרי ממיין, שאולי היה גם מאהבה של גרסנדיס. לאחר התקפות נורמניות ב-1073, 1088, 1098 ו-1099, אליא הראשון ירש את בן דודו איג החמישי, שמכר לו את מן ב-1092 תמורת עשרת אלפים שילינג. בתו נישאה לפולק החמישי, רוזן אנז'ו, שהשתלט על מן בשנת 1110 לאחר מותו של אליא. הנרי בוקלרק, הסכים להכיר בו כרוזן מן כל עוד יכיר בדוכס נורמנדי כאדון שלו.

תקופת פלנטג'נט (1129–1204)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של פולק ג'פרי פלנטג'נט, רוזן אנז'ו ירש את מן. כשג'פרי מת ב-1151, הרוזנות עברה לבנו, הנרי השני, מלך אנגליה. כיוון שהנרי היה דוכס נורמנדי מאז 1150, אנז'ו, מן ונורמנדי היו כולם תחת אותו שליט בפעם הראשונה. מאוחר יותר הקים הנרי את בית פלנטג'נט באנגליה.

כאשר ריצ'רד לב הארי, שליט אנגליה, נורמנדי, אקוויטניה, אנז'ו, ברטאן, מן וטורן, המכונים ביחד האימפריה האנגווינית, מת בשנת 1199, זה עורר מלחמת ירושה שנמשכה עד 1204. בעוד ג'ון לקלנד הצליח להיות מוכר כמלך אנגליה, נחלות פלנטג'נט בנורמנדי, טורן, אנז'ו ומן נפלשו ונכבשו על ידי פיליפ השני, מלך צרפת. ^[4] במהלך הפלישה, הסנשל הצרפתי גיום דה רושה כבש את טורן, אנז'ו ומן בשם המלך הצרפתי.

ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1331 הפך הרוזן ממן לאחד מאצילי הממלכה.

לאחר קרב ורנויל ב-1424, האנגלים כבשו את מן, וג'ון מלנקסטר לקח את התואר דוכס. האנגלים החזיקו בלה מאן עד 1448 ובפרסני עד 1449. בשנת 1481, שארל הרביעי, דוכס אנז'ו, הוריש את אדמותיו ללואי האחד עשר, מלך צרפת, ובכך החזיר את הרוזנות לכתר.

המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הדרך, חלק מאוכלוסיית מן תמך במהפכה הצרפתית שהתרחשה בפריז. התרחבות המהפכה וההתנגדות הכללית של מדינות אירופה האחרות עוררו מלחמה, שאילצה את שלטונות הרפובליקה הצרפתית החדשה שנוסדה להעסיק חיילים להילחם נגד אויביה האירופים. לצורך הגובר של חיילים היו השלכות רעות במן, בדרום נורמנדי ובחלק המזרחי של ברטאן: צעירים סירבו להצטרף לצבא והעדיפו להיעלם ולהסתתר. הם ארגנו מעין צבא סודי והם קיבלו את שמו של צ'ואן, מהכינוי של המפקד שלהם, ז'אן קוטרו. עם מנהיגים כאלו, מן הפכה במהירות למרכז מהפכת הנגד של צ'ואן. הם מצאו תמיכה מקומית בכל מקום בקרב האיכרים, שהזדעזעו מהאופן שבו הממשל והצבא התייחסו לכמרים ולדת הקתולית.

זמנים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המהפכה הצרפתית מן הפכה למחוזות החדשים שנוצרו מאיין וסארת, כעת הם משולבים יחד באזור פיי דה לה לואר.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדולמנים של אוורה 4000 לפני הספירה
טירה גאלו-רומאית וימי ביניימית בלה מאן
טירת לאסי המאה ה-12 עד המאה ה-15
טירת לאוואל והעיר
נוף של לאוואל
טירת תוואלה
מן, המשוכות של הבוקאז'
בית חצי עץ מימי הביניים בשאטו-גונטייר
נוף פנורמי של טירת סן-סוזאן, מאיין

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מן בוויקישיתוף

מן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Nègre, Ernest (1990). Toponymie générale de la France. Librairie Droz. p. 153. ISBN 978-2-600-02883-7.
^ Elisabeth Deniaux, Claude Lorren, Pierre Bauduin, Thomas Jarry, la Normandie avant les Normands, de la conquête romaine à l'arrivée des Vikings, Rennes, Ouest-France, 2002, p. 276 et p.389
^ Les Annales de Flodoard explique que Rollon reçut Cinomannis et Baiocae que les historiens ont traduit par le Bessin et le Maine. Parmi eux, Lucien Musset estime peu probable que le Maine fut concédé. Il pense qu'il s'agissait juste de la partie du Maine que les Normands contrôlaient déjà, en l'occurrence l'Hiémois. En tout cas, selon l'historien normand François Neveux, "cette hypothétique cession du Mans et de sa région aux Normands servit cependant plus tard, dans le courant du xie siècle, à étayer les prétentions des ducs sur le Maine (François Neveux, La Normandie des ducs aux rois, Rennes, Ouest-France, 1998, p.31)
^ Seel, Graham E. (2012). King John: An Underrated King. London: Anthem Press. pp. 39–52. ISBN 9780857282392. נבדק ב-16 בנובמבר 2019. {{cite book}}: (עזרה)

[1] Nègre, Ernest (1990). Toponymie générale de la France. Librairie Droz. p. 153. ISBN 978-2-600-02883-7.

[2] Elisabeth Deniaux, Claude Lorren, Pierre Bauduin, Thomas Jarry, la Normandie avant les Normands, de la conquête romaine à l'arrivée des Vikings, Rennes, Ouest-France, 2002, p. 276 et p.389

[3] Les Annales de Flodoard explique que Rollon reçut Cinomannis et Baiocae que les historiens ont traduit par le Bessin et le Maine. Parmi eux, Lucien Musset estime peu probable que le Maine fut concédé. Il pense qu'il s'agissait juste de la partie du Maine que les Normands contrôlaient déjà, en l'occurrence l'Hiémois. En tout cas, selon l'historien normand François Neveux, "cette hypothétique cession du Mans et de sa région aux Normands servit cependant plus tard, dans le courant du xie siècle, à étayer les prétentions des ducs sur le Maine (François Neveux, La Normandie des ducs aux rois, Rennes, Ouest-France, 1998, p.31)

[4] Seel, Graham E. (2012). King John: An Underrated King. London: Anthem Press. pp. 39–52. ISBN 9780857282392. נבדק ב-16 בנובמבר 2019. {{cite book}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]