ממלכת נאפולי הנפוליאונית

**ממלכת נאפולי הנפוליאונית**
**Regno di Napoli**
ממשל
ראש מדינה	King of Naples
שפה נפוצה	איטלקית, צרפתית
עיר בירה	נאפולי
היסטוריה
תאריכי הקמה	11 במאי 1806
תאריכי פירוק	30 במרץ 1815
ישות קודמת	ממלכת נאפולי
ישות יורשת	ממלכת שתי הסיציליות

ממלכת נאפולי (באיטלקית: Regno di Napoli; בנפוליטנית: Regno 'e Napule; בצרפתית: Royaume de Naples) הייתה מדינת חסות צרפתית בדרום איטליה שהוקמה בשנת 1806 כאשר פרננדו הרביעי והשביעי, מלך נאפולי וסיציליה מבית בורבון צידד בקואליציה השלישית נגד נפוליאון ובתמורה הודח מממלכתו על ידי פלישה צרפתית. ז'וזף בונפרטה, אחיו הבכור של נפוליאון הראשון, הוצב במקומו: ז'וזף העניק את התואר "נסיך נאפולי" כתורשה לילדיו ולנכדיו. כאשר ז'וזף הפך למלך ספרד בשנת 1808, מינה נפוליאון את גיסו ז'ואקים מירא לתפוס את מקומו. מירא הודח מאוחר יותר על ידי קונגרס וינה בשנת 1815 לאחר שפגע באוסטריה במלחמה הנאפוליטנית, בה הובס באופן מכריע בקרב טולנטינו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהמלכים הנפוליאונים כונו רשמית מלך נאפולי וסיציליה, השליטה הבריטית בים התיכון מנעה מהצרפתים להשיג שליטה על סיציליה, שאליה ברח פרדיננד, והכוח הצרפתי הוגבל לממלכת נאפולי היבשתית בלבד בעוד פרננדו המשיך לגור בממלכת סיציליה ולשלוט בה.

ברוח המודרניזציה של המהפכה הצרפתית, המשטרים של ז'וזף ומירא יישמו תוכנית של רפורמות גורפות בארגון ובמבנה של הממלכה הפיאודלית העתיקה. ב-2 באוגוסט 1806 בוטל הפיאודליזם, וכל הזכויות והפריבילגיות של האצולה בוטלו. ^[1] גם העיסוק בחקלאות מס הופסק. גביית כל המיסים הוכנסה אט אט לשליטה מרכזית ישירה כשהממשלה הוציאה את הקבלנים ופיצתה את אלה שאיבדו את הרשאות גביית המס הפיאודליות שלהם באיגרות חוב. ^[2] מערכת תאורת הרחוב הציבורית הראשונה, בדגם של פריז, הותקנה גם בעיר נאפולי בתקופת שלטונו של ז'וזף.

בהמשך לרגש האנטי-פקידותי של המהפכה, רכוש הכנסייה הוחרם בהמוניהם ונמכר במכירה פומבית כ-biens nationalaux (כפיצוי על אובדן הפריבילגיות הפיאודליות, האצילים קיבלו תעודה שניתן היה להחליף בנכסים כאלה). עם זאת, לא כל אדמות הכנסייה נמכרו מיד, וחלקן נשמרו לתמיכה בקרנות צדקה וחינוך. ^[3] גם רוב המסדרים הנזיריים דוכאו וכספם הועברו לאוצר המלוכה; הבנדיקטינים והישועים פורקו, אבל ז'וזף שמר על הפרנציסקנים. ^[4]

בשנת 1808 ז'ואקים מירא, בעלה של אחותו של נפוליאון קרולין, קיבל את הכתר של נאפולי מהקיסר לאחר שז'וזף קיבל בעל כורחו את כס המלכות של ספרד.

מירא הצטרף לנפוליאון במערכה ההרסנית של 1812, וככל שהתגלגלה נפילתו של נפוליאון, ביקש יותר ויותר להציל את ממלכתו. הוא פתח בתקשורת עם האוסטרים והבריטים, וחתם על הסכם עם האוסטרים ב-11 בינואר 1814, שבו, בתמורה לוויתור על תביעותיו לסיציליה ולמתן תמיכה צבאית לבעלות הברית במלחמה נגד הקיסר לשעבר שלו, אוסטריה תבטיח לו את המשך החזקה של נאפולי. ^[5] בהצעדת חייליו צפונה, הצטרפו הנאפוליטנים של מירא לאוסטרים נגד בנו החורג של נפוליאון, אז'ן דה בוארנה, המשנה למלך ממלכת איטליה. לאחר שפתח בתחילה תקשורת סודית עם אז'ן כדי לבחון את האפשרויות שלו להחליף צד שוב, מירא לבסוף התחייב לצד של בעלות הברית ותקף את פיאצ'נצה. ^[6] עם התפטרותו של נפוליאון ב-11 באפריל 1814 ושביתת הנשק של אז'ן, חזר מירא לנאפולי. עם זאת, בני בריתו החדשים לא בטחו בו, והוא השתכנע שהם עומדים להדיח אותו.

עם שובו של נפוליאון ב-1815, מירא תקף מרימיני לעבר הכוחות האוסטריים בצפון איטליה במה שהוא ראה כהתקפת מנע. המעצמות בקונגרס וינה הניחו שהוא מתואם עם נפוליאון, אבל זה היה, למעשה, ההפך מהאמת, שכן נפוליאון ביקש אז להבטיח הכרה בשובו לצרפת באמצעות הבטחות לשלום, לא למלחמה. ב-2 באפריל, מירא נכנס לבולוניה ללא קרב. ובכל זאת, עד מהרה הוא נסוג כשהאוסטרים חצו את הפו באוצ'יובלו, וכוחותיו הנאפוליטניים התפרקו בסימן הראשון של התכתשות. מירא נסוג לצ'זנה, אחר כך אנקונה, ואז טולנטינו. ^[7] בקרב טולנטינו ב-3 במאי 1815 נסחף הצבא הנאפוליטני הצידה. אף על פי שמירא ברח לנאפולי, עמדתו הייתה בלתי ניתנת להגנה, ובמהרה הוא המשיך בבריחתו ועזב את נאפולי לצרפת.

פרננדו הרביעי והשישי הוחזר לכסאו במהרה, וממלכת נפוליאון הגיעה לקיצה. קונגרס וינה אישר לפרננדו את שתי הממלכות העתיקות שלו, נאפולי וסיציליה, אך תחת התואר המאוחד החדש של מלך שתי הסיציליות, שישרוד עד 1861.