מלחמת מיתרידטס הראשונה
 | ||||||||||
| מטבע בו נראה דיוקן ראשו של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. | ||||||||||
| מלחמה: מלחמות מיתרידטס | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 89 לפנה"ס – 85 לפנה"ס (כ־4 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אסיה הקטנה, אכאיה והים האיגאי | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | מיתרידטס נותר שולט רק על פונטוס | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת מיתרידטס הראשונה (89 - 85 לפנה"ס) הייתה מלחמה שנערכה בין מיתרידטס השישי, מלך פונטוס לבין הרפובליקה הרומית, הראשונה מבין שלוש התנגשויות בין פונטוס לרפובליקה הרומית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה בין מיתרידטס לרומא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של שאפתנותו של מיתרידטס להתפשטות טריטוריאלית באסיה הקטנה, שנהייתה פרובינקיה רומית מאז שאטלוס השלישי מלך פרגמון הוריש אותה לרפובליקה הרומית עם מותו בשנת 133 לפנה"ס. כך ניתנה לרומאים דריסת רגל בצד המערבי של אסיה הקטנה.
ממלכת פונטוס הייתה ממוקמת בפינה הצפונית-מזרחית של אסיה הקטנה, על גדותיו הדרומיים של הים השחור. תחת שלטונו של מיתרידטס הממלכה גדלה והתרחבה צפונה, ושלטה גם על חצי האי קרים ועל קולכיס בצד המזרחי של הים השחור, כמו גם על מספר שטחים מפוזרים בצד המערבי. מטרתו הבאה של מיתרידטס הייתה השטח שבין פונטוס לפרובינקיה הרומית, בעיקר קפדוקיה בדרום ופפלגוניה וביתיניה במערב.
הסכסוך בין מיתרידטס לניקומדס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 108 לפנה"ס פלש מיתרידטס לפפלגוניה, יחד עם ניקומדס השלישי מלך ביתיניה. שני המלכים חילקו את השטח ביניהם, והתעלמו מהשגריר הרומי שציווה עליהם לסגת משם.
בשנת 104 לפנה"ס ניצל מיתרידטס את העובדה שרומא הייתה עסוקה במלחמת הקימברים והטווטונים וכבש את גלטיה. כל עוד היה עסוק באויביו הצפוניים, העלים הסנאט עין מהמתרחש באסיה הקטנה. מדיניות זו לא נראתה בעין יפה למריוס. בשנת 103 לפנה"ס השתדל סטורנינוס, מחסידיו של מריוס, לגרום למלחמה על ידי העלבת שליחיו של מיתרידטס ששהו ברומא. בשנת 100 לפנה"ס העביר סטורנינוס חוק שלמראית עין יועד לקדש מלחמה כנגד שודדי הים, אך למעשה נועד לסלול את הדרך להתקפה של מריוס על מיתרידטס. חוקיו של סטורנינוס בוטלו וכתוצאה מכך גם שליחות רשמית למלחמה עם מיתרידטס שרצה בה. למרות זאת יצא מריוס לסיור בקרה באסיה הקטנה בשנת 99 לפנה"ס, בעילה של הקרבת זבח שנדר להקריב לאלה קיבלי במקדש בפסינוס שבפריגיה; אך לא ניתנה לו סמכות רשמית והוא נאלץ להסתפק בדברי נזיפה שאמר למיתרידטס בשיחה פרטית איתו[1].
בשנת 102 לפנה"ס פלש ניקומדס לקפדוקיה. באותו הזמן נשלטה קפדוקיה על ידי לאודיקה, אחותו של מיתרידטס, שהייתה העוצרת לתועלת שני ילדיה הקטנים (אריארתס השביעי ואריארתס השמיני) עד שיגדלו. ניקומדס נשא לאישה את לאודיקה והשתלט על קפדוקיה. מיתרידטס הגיב בפלישה לקפדוקיה, והביא את הכתר לאחיינו אריארתס השביעי. הסידור הזה נמשך רק שנה אחת, ואז מיתרידטס שם לשליט קפדוקיה כנגד אריארתס את גורדיוס, שרצח את אביו, אריארתס השישי. שני הצדדים נערכו למלחמה, אבל במהלך המשא ומתן שלפני הקרב נרצח המלך הצעיר. מיתרידטס שם את אחד מבניו, אריארתס התשיעי, למלך על קפדוקיה כשגורדיוס משמש כעוצר. כך זה נמשך 4–5 שנים.
שני הטוענים לכתר של קפדוקיה, מיתרידטס וניקומדס, שטחו את טענותיהם בפני רומא. המצב נעשה מסובך עוד יותר, כאשר בערך בשנת 97 לפנה"ס התקוממו תושבי קפדוקיה כנגד מיתרידטס וקראו לשלטון ניקומדס. מיתרידטס הגיב בפלישה נוספת לקפדוקיה, והשיב את בנו לשלטון. ניקומדס ניסה להשיג את תמיכת הסנאט ברומא.
הרומים ציוו הן על ניקומדס והן על מיתרידטס להסיג את כוחותיהם מפפלגוניה וקפדוקיה. קפדוקיה בחרה לעצמה מלך חדש, אריוברזנס הראשון, שאושר על ידי לוקיוס קורנליוס סולה, הנציב הרומאי של קיליקיה (בערך בשנת 95 לפנה"ס).
הסידור הזה נמשך לתקופה קצרה מאוד. בשנת 96 או 95 לפנה"ס נעשה טיגרנס הראשון למלך ארמניה, ואחר כך לחתנו ובעל בריתו של מיתרידטס. בשנת 94 לפנה"ס מת ניקומדס, והוריש את ממלכתו לבנו, ניקומדס הרביעי. כעת היה המצב נוח מבחינת מיתרידטס - נוסף לו בעל ברית חדש, מת יריבו החזק, ורומא הייתה עסוקה לגמרי בפרוץ מלחמת האזרחים באיטליה. בשנת 91 לפנה"ס פלש טיגרנס לקפדוקיה וגירש את אריוברזנס שברח לרומא. מיתרידטס ניסה לרצוח את ניקומדס, וכשהניסיון נכשל הוא פלש לביתיניה.
משלחת אקוויליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות מלחמת האזרחים והמצב באיטליה, החליט הסנאט ששני המלכים שהודחו יחזרו לכיסאותיהם, ושלח משלחת שבראשה עמד מניוס אקוויליוס בשביל לוודא זאת. כמו כן, הסנאט ציווה על הנציב של הפרובינקיה אסיה להעמיד את צבאו לרשות אקוויליוס. פעם נוספת התקפל מיתרידטס, ונסוג בלי קרב.
מבלי ששאל ושלא לרצון הסנאט, אקוויליוס דרש מניקומדס שכר בתמורה לכך שהחזיר אותו לכסאו. הסכום שקבע היה גדול מכדי שניקומדס יוכל לשלמו, ולכן אקוויליוס לחץ עליו לפלוש לפונטוס. ניקומדס נענה והתקיף את מיתרידטס. מיתרידטס שלח שליח לאקוויליוס ודרש לרסן את ניקומדס או להרשות לו להתקיף בחזרה. אקוויליוס לא הסכים, ומיתרידטס הגיב בפלישה לקפדוקיה. שוב שלח שליח לאקוויליוס, אך הפעם השליח נעצר ונשלח חזרה למיתרידטס עם מסר שייסוג מיידית מקפדוקיה ולא יתנגד לניקומדס[1].
סבלנותו של מיתרידטס פקעה ומאחר שהגיע למסקנה שהרומאים מנסים לכפות עליו מלחמה, החליט להנחית את המהלומה הראשונה - פלישה לביתיניה.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוח הצבאי של הרומאים באסיה הקטנה היה מורכב מלגיון אחד בלבד, ולכן לא הייתה ברירה אלא לגייס גדודים מקומיים. הכוח הרומאי חולק לשלושה כוחות: כח אחד בפיקוד אקוויליוס התמקם בדרך הראשית שבין ביתיניה לפונטוס; הכוח השני בפיקוד גאיוס קסיוס, נציב הפרובינקיה אסיה, התמקם בגבול ביתיניה וגלטיה; הכוח השלישי בפיקודו של ק. אופיוס התמקם בהרים של קפדוקיה. גם ניקומדס התקדם עם צבאו לפפלגוניה[2].
לפי אפיאנוס, כל אחד מהכוחות הרומאיים מנה 40,000 איש, בזמן שלניקומדס היו 50,000 רגלים ו40,000 פרשים. למיתרידטס היו 250,000 רגלים, 40,000 פרשים ו-130 מרכבות חרמש. ככל הנראה כל המספרים הללו מוגזמים, אך בכל זאת אפשר לקבל אינדיקציה שהכוחות הרומאיים היו קטנים יותר ופחות מנוסים מהצבא של מיתרידטס.
89 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב הראשון במלחמה התרחש בפפלגוניה וביתיניה. בזמן שמיתרידטס וצבאו העיקרי נע מזרחה לפלוש לביתיניה, ניקומדס וצבאו נע מזרחה לפפלגוניה. צבא ניקומדס והצבא הפונטי, בפיקוד ארכלאוס ואחיו נאופטולמוס, נפגשו בנהר אמניאס. בקרב זה ניקומדס הובס.
לאחר מכן נע מיתרידטס לתוך ביתיניה, שם, בקרב בפרוטופקיום, הנחיל נאופוטלמוס תבוסה לצבא רומי בפיקודו של מניוס אקוויליוס. אקוויליוס ברח לפרגמון ומשם ללסבוס, אבל לאחר מכן הוא הוסגר על ידי תושביו למיתרידטס והוצא להורג בהרקת זהב מותך לתוך גרונו.
קסיוס ברח עם צבאו לפריגיה ומשם לרודוס. אופיוס הגיע לעיר לאודיקיאה על הליקוס, אבל כשמיתרידטס הגיע הוא שכנע את התושבים להסגיר לידיו את אופיוס בתמורה לחנינה. שלא כמו אקוויליוס, אופיוס שרד את תקופת השבי שלו ואת המלחמה בכלל.
מיתרידטס הגיע למצב שבו שלט על רוב הפרובינקיה אסיה, ומינה אנשים מטעמו שישלטו על הכיבושים החדשים. רוב שערי הערים בפרובינקיה נפתחו לפניו ברצון, מאחר שהבטיח להם הקלות במיסים למשך 5 שנים, מלבד כמה נקודות בחוף הדרומי וכן העיר רודוס.
השמועות על המפלות האלו הגיעו לרומא כנראה באביב 89 לפנה"ס, והפיקוד במזרח נמסר ללוקיוס קורנליוס סולה. אולם כתוצאה ממלחמת האזרחים שהשתוללה ברפובליקה הרומית, סולה נאלץ להתעכב וצבאו הגיע ליוון רק 18 חודשים לאחר מכן (87 לפנה"ס), לאחר שהמצב באיטליה התייצב דיו.
88 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 88 לפנה"ס גילה מיתרידטס את אופיו האכזרי. במטרה לקשור את תושבי הפרובינקיה אליו, ציווה על כל הערים להרוג כל רומאי ואיטלקי המתגורר שם. מעריכים שכ-80,000 רומאים נהרגו בפקודתו, אבל ודאי הוא שרוב הערים מילאו את הפקודה בחפץ לב. מעשי טבח אלו הם ההוכחה המשכנעת ביותר למידת אי הפופולריות שרכשו התושבים לשלטון הרומי בפרובינקיות, שניצלו את הפרובינקיה להשגת עושר[1]. מיתדרידטס הורה על התחלת ספירה חדשה לציון שחרור הערים משלטון רומא. כמו כן הוא התחיל להשתמש בכינויים "האדיר" ו"מלך המלכים".
בקיץ 88 לפנה"ס המלחמה גלשה גם אל יוון, גם היא פרובינקיה רומית. ההצלחה שלו באסיה בעילה של שחרור מיד הכובשים הרומיים, משכה אותו גם אל יוון. הוא היה מודע לכך שהיוונים לא רכשו חיבה רבה לרומאים, ובעזרת היווני אריסטיון שנשלח כסוכנו, הצליח מיתרידטס להטות לצידו את אתונה. ארכלאוס נשלח בראש צבא לאתונה, ובדרך לשם השתלט על האיים הקיקלאדיים ועל דלוס. בתחילה אנשי דלוס בחרו לצדד ברומא ואף הצליחו תחילה להדוף התקפה אתונאית מוקדמת, אך מול צבאו האדיר של ארכלאוס לא היה להם סיכוי. דלוס ומקדש אפולו המפורסם שבתחומה נבזזו, ורבים מתושביה שהיו ממוצא איטלקי נטבחו[3].
בהגעתו ליוון החלו הספרטנים ורוב תושבי בויאוטיה להתקומם כנגד הרומאים, אבל המבצר של העיר דימיטריאס החזיק מעמד, כמו גם חלקים של האי אביה וכן מגנסיה, שהתנגדה בעקשנות לניסיונותיו של מיתרידטס להכניעה, וארכלאוס עצמו נפצע במהלך המצור עליה[4].
המטרה הבאה של מיתרידטס הייתה האי רודוס, שהייתה כוח ימי חשוב ומקום המקלט האחרון לרומאים ואיטלקים בים האיגאי. באביב של 88 לפנה"ס הגיע מיתרידטס לאי, ולמרות אבדות כבידות שהסב לו הצי של רודוס, היה חזק מספיק בשביל לתקוף את העיר רודוס. למרות עדיפות מספרית ניכרת, מכונות המצור המשוכללות, ונוכחותו של מיתרדטס במערכה, לא הואילו מאמצי הצי הפונטי לשבור את רוחם של אנשי רודוס. בסופו של יום מיתרידטס ויתר על רודוס והתפנה למימוש שאר חלקי תוכניתו[5]. מיתרידטס התמהמה בפרגמון, בזמן שארכלאוס מיהר לנחות עם חילותיו על אדמת ארץ האם היוונית. חיש מהר באו תחת מרותו אכאיה, לאקוניה, מרביתה של בויאוטיה וחלקים מתסליה, כל אלה הצטרפו לאתונה שכבר תמכה במיתרידטס, כך שעד סוף שנת 88 לפנה"ס מרבית שטחה של יוון היה למעשה תחת מרות פונטית[6].
הרומאים החזיקו 2 לגיונות בלבד באזור, ושניהם היו במוקדון בקרבות כנגד שבטים תראקיים. סנטיוס, המושל הרומי של מקדוניה, היה יכול לשלוח נגד ארכלאוס רק כוח צבאי קטן בפיקוד ברוטיוס סורה.
סורה הצליח להדוף את מֶטרוֹפָאנֶס, אחד ממפקדיו של ארכלאוס, ואף לעמוד בהצלחה במשך שלושה ימים מול צבאו האדיר של ארכלאוס. לבסוף, אם בשל הגעת הלאקֵדָימוֹנים והאכַאים לסייע לארכלאוס או כתוצאה מההוראה שקיבל סורה מלוקולוס, לפיה עליו לסגת ולהשאיר את המערכה נגד מיתרידטס לצבאו של סולה, שהיה בדרכו מרומא, שני הצבאות ניתקו מגע[7].
87-86 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיחור זמן, בשנת 87 לפנה"ס, נחת סולה בראש 5 לגיונות (30,000 חיילים) כפי הנראה באטוליה, ולאחר מכן התקדם מזרחה דרך בויאוטיה לעבר אתונה. פאוסניאס וממנון מציינים ניצחון רומאי שבעקבותיו ארכלאוס והטיראן האתונאי אריסטיון מצאו את עצמם לכודים בפיראוס ובאתונה בהתאמה.[8] הדבר אילץ את סולה לבצע מצור גם על אתונה וגם על פיראוס בעת ובעונה אחת. לפיראוס הייתה דרך גישה מן הים והיה באפשרותו של מיתרידטס לשלוח להם אספקה, אך אתונה הייתה מבודדת לגמרי תחת מצור.
באביב 87 לפנה"ס ריכז את עיקר מאמציו כנגד פיראוס. בתחילה ניסה סולה תקיפה ישירה של החומות, אך לאחר מכן המשיך במצור רגיל. למרות כל מאמציו, הצליח ארכלאוס להחזיק בעיר עד לבואו של החורף, אז נאלץ סולה לשכן את רוב חייליו במחנות בעיר אלאוזיס. סולה שלח כוח שמנה 6,000 חיילים בפיקודו של הלגיונר הורטנסיוס שיקיימו את המצור באתונה.
באביב 86 לפנה"ס עמדה לפני סולה בעיה נוספת. הצבא הפונטי העיקרי בפיקודו של ארקתיאס, בנו של מיתרידטס, החל להתקדם דרך תראקיה ומקדוניה. אם המגנים באתונה ופיראוס יחזיקו מעמד זמן רב נוסף, ייאלץ סולה להפסיק את המצור בשביל להתמודד עם הצבא הפונטי, אך אם יעשה זאת - יהיה חשוף מהעורף לתקיפה של ארכלאוס. למזלו הצבא הפונטי התעכב והעדיף בראש ובראשונה את ביצור כיבושיו מאשר שיתוף פעולה עם ארכלאוס ביוון בזמן המצור עליו. כשהגיע הצבא הפונטי לכלקיס, נוכחו הרומאים שנתהוותה סכנה ממשית לחיל המשלוח הרומי מפני הצבא הפונטי, והיה ברור שאם יגיעו למצב של קרב עם הצבא הפונטי יובס הורטנסיוס עם צבאו הזעיר.
באתונה היה הרעב כעת בגדר סכנה מוחשית. ב-1 במרץ באותה שנה פרצו הכוחות הרומים לעיר, ואריסטיון ותומכיו נסו לאקרופוליס ואתונה נבזזה בברוטליות. כיבוש אקרופוליס לקח מספר שבועות נוספים, אך סולה היה רשאי לרכז את מאמציו בפיראוס. זמן לא רב לאחר מכן, כוחות רומיים כבשו את העיר ואילצו את ארכלאוס לפנות את פיראוס תוך כדי קרבות נואשים שהפכו את העיר לחורבות. ארכלאוס הצליח לברוח בדרך הים לתסליה ומשם לתרמופילאי. במהלך המסע של הצבא הפונטי, מת ארקתיאס וארכלאוס החליף אותו כמפקד הצבא[9].
משם סולה התקדם עם צבאו צפונה בשביל להתמודד עם הצבא הפונטי העיקרי, והשאיר כוח באקרופוליס לסיים את המצור. הורטנסיוס מיהר לחבור אליו.
קרבות הכרעה בבויאוטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סולה נכנס עם צבאו לבויאוטיה, כאשר הוא בנחיתות מספרית לעומת ארכלאוס. על פי אפיאנוס, כוחו של סולה עמד על 40,000 איש והורכב בעיקר מ-5 לגיונות רומיים אך גם ממספר גדודים יוונים שערקו לשורותיו, כאשר כוחו של ארכלאוס בקרב זה נאמד ב-120,000 איש בקירוב והורכב בין היתר מגדודים תראקים, סקיתים, קפדוקים, ביתיניים, גלטיים ופריגים.
קרב כירונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב כירונאה
שני הצבאות נפגשו בפילובויאוטיוס, בקצה הדרומי של העיר היוונית אלטאה. היה זה שטח מישורי וסולה התחמק מלהילחם עם ארכלאוס שם. בקרקע מישורית שכזאת היה יכול ארכלאוס לנצל את הפרשים והמרכבות שלו בצורה יעילה למדי, ואת זאת ביקש סולה למנוע.
לבסוף ריכזו שני הצבאות את כוחותיהם לקרב שנערך ליד כירוניאה (Χαιρώνεια), במישור צר המשתרע בין הרכסים הקדמיים של הרי בויאוטיה. כשהוא נשען על יתרונו המספרי הורה ארכלאוס למרכבות החרמש ולחיל הרגלים שלו להעסיק את המרכז הרומי, ובו בזמן פוררו פרשיו את האגפים הרומיים. מרכבותיו של ארכלאוס היו בלתי יעילות בקרב זה כיוון שהקרקע הייתה סלעית ולא מתאימה. סולה הטיל כוח עתודה בן 5 קוהרטות למערכה עד שהצליח לבלום את הפרשים הפונטיים בשני אגפיו. בשלב הסופי ערך סולה על האגף השמאלי של ארכלאוס התקפת נגד חזקה, שהכריעה את הקרב. צבאו של ארכלאוס הושמד למעשה, מלבד 10,000 חיילים איתם נס ארכלאוס[10].
האבדות הרומיות בקרב זה אינן ידועות. פלוטרכוס ואפיאנוס מביאים את דברי סולה שהאבדות הרומיות הסתכמו ב-14 איש, כשלבסוף 2 חזרו בחשיכה והעמידו את מספר האבדות על 12 איש. מספרים אלו נמוכים מכדי להאמין להם, כיוון שבקרבות רגלים שיעור האבדות הרבה יותר גבוה.
קרב אורכומנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן נחת המצביא הפונטי דורילאוס (Dorylaeus) בכלקיס עם צי גדול שהעביר 80,000 חיילים בקירוב. דורילאוס שאף לפתוח הגיע בקרב הכרעה כנגד סולה באופן מיידי, וסולה אכן שיתף פעולה והגיע להתמודד עם האיום החדש. לאחר התנגשות בין הצבאות, החליט דורילאוס שעדיף לנסות לשחוק את הצבא הרומי מאשר קרב הכרעה. מהצד השני, ביטחונו של ארכלאוס בכוחו נסק, כיוון שראה שהשטח ליד אורכומנוס הוא מישורי וניתן יהיה לנצל את הפרשים ביעילות רבה.
בזמן שארכלאוס נותן לחייליו לנוח לאחר שניצבו בעמדותיהם שליד העיר אורכומנוס (Ὀρχομενός) הממוקמת כ-12 ק"מ בלבד מכירונאה, סולה הורה לחייליו לחפור חפירות שבאמצעותם קיווה לבטל את איום הפרשים של ארכלאוס. ארכלאוס הבין את כוונת סולה וביצע מספר תקיפות במהלך החפירות. בתקיפה האחרונה הצליח סולה להניס את הצבא הפונטי ולכבוש את המחנה שלהם. הצבא הפונטי חוסל ופוזר לכל עבר. על פי פלוטרכוס, מאות שנים לאחר מכן עוד ניתן היה למצוא כלי נשק במקום בו התנהל הקרב[11].
אסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרבות בכירונאה ואורכומנוס, שליטתו של מיתרידטס באסיה החלה מתערערת. בתחילת המלחמה לקח מיתרידטס בשבי 60 אצילים גלטיים לפרגמון, ולאחר שהידיעות על המפלה בקרב השיגו אותו הוא ציווה לטבוח בהם. רק 3 מהם שרדו והצליחו לברוח, אך הם הספיקו בשביל לעורר מרד נגדו בגלטיה. הרודנות והפרנויה של מיתרידטס עוררו מרידות נוספות ברחבי אסיה הקטנה, ואף שכמה מהם נכבשו ונענשו, חלקם הצליחו להחזיק מעמד[2].
המצב נעשה יותר גרוע בגלל הגעתו של צבא רומי לאסיה הקטנה. מדובר בכוח שנשלח על ידי לוקיוס קורנליוס קינה, בפיקודו של לוקיוס ולריוס פלאקוס. למרות שפלאקוס קיבל הוראות חשאיות להפנות את כוחותיו נגד סולה, וגם הגיע לתסליה בעקבותיו, לא הסכימו חייליו להילחם כנגד סולה. הם חשבו שזה לא יהיה צעד פטריוטי וחכם ללחום כנגד חיילי סולה לאחר הניצחון בכרוניאה, ואילצו אותו לשנות כיוון. במקום להפריע לסולה ערב קרב אורכומנוס, הקדים פלאקוס את סולה במסע למקדוניה, אותה כבש לאחר התנגדות קלה ומשם לאסיה.
כוח זה של פלאקוס הגיע לעיר ביזנטיון, אך שם פלאקוס נרצח על ידי עוזרו גאיוס פלוויוס פימבריה שנטל את הפיקוד. פימבריה הוכיח את עצמו כמפקד מוכשר אך אכזרי, מנהל מערכה מוצלחת בביתיניה ולאורך החוף של אסיה הקטנה. כל עיר שהתנגדה נבזזה, למשל הערים ניקומדיה וקיזיקוס, בעוד שהעיר איליום שבאפירוס נבזזה למרות שקיבלה בברכה את פניו של פימבריה[12].
מיתרידטס ארגן צבא גדול כנגד פימבריה, ושם אותו בפיקוד אחד מבניו, גם הוא בשם מיתרידטס. צבא פונטי זה ניסה לחסום את הרומאים על גדות הנהר רינדקוס אך הובס על ידי פימבריה. מיתרידטס הבן ברח אל אביו, אך שניהם נרדפו על פימבריה עד שנלכדו בחוף העיר פיתאן. דרך היבשה הייתה חסומה להם, ולכן ניסו לברוח בדרך הים. כאן הייתה לפימבריה ההזדמנות לתפוס את שניהם כיוון שלוקיוס ליקיניוס לוקולוס, מפקד הצי של סולה, עבר בקרבת מקום עם שייטת בפיקודו, אך הוא לא רצה לשתף פעולה עם אויבו הפוליטי של סולה וכך יכול היה מיתרידטס לברוח דרך הים[2].
לאחר חתימת השלום הדביק סולה את צבאו של פימבריה. בצבאו של פימבריה הייתה עריקה כללית אל צבאו של סולה ופימבריה עצמו התאבד[1].
הזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי של מיתרידטס מילא תפקיד מפתח בכיבוש יוון. מיתרידטס שלח את ארכלאוס וצבאו ליוון, ובתחילה הוכנעו איי הים האגאי, כשהמטרה הייתה הבטחת עליונותו הימית של הצי הפונטי בזירה זו. תושבי האיים לא התנגדו למרוּת החדשה שנכפתה עליהם, ובמהרה האיים הקיקלדיים, דלוס ואובויה נכבשו.
המטרה הבאה של הצבא הפונטי הייתה האי רודוס, מקום המקלט האחרון לרומאים ואיטלקים בים האיגאי. באביב של 88 לפנה"ס הגיעו הפונטים בעזרת הצי שלהם לרודוס, ולמרות אבדות כבידות שהסבו להם ספינות הצי של רודוס, הם הצליחו להנחית את הכוחות שלהם.
בחורף 87 לפנה"ס הטיל סולה על לוקיוס ליקיניוס לוקולוס להקים צי. כשברשותו רק 6 ספינות, הצליח לוקולוס לתפוס את כרתים וקירנה, אך איבד את רוב ספינותיו בדרכו לאלכסנדריה כששודדי ים תקפו אותו.
בקיץ 85 לפנה"ס הצליח לוקולוס להקים צי נוסף, אליו חובר הצי של רודוס, במטרה ליצור איום משמעותי על עמדתו של מיתרידטס. הצי הרומאי-יווני הצליח להניס את הצי הפונטי מקוס, קנידוס, קולופון וכיוס. משם הפליג לוקלוס אל הדרדנלים, ובדרך סירב לעזור לפימבריה לשבות את מיתרידטס (ראו למעלה).
בהמשך היו ללוקולוס שני ניצחונות חשובים נוספים - האחד על שייטת פונטית ליד לקטום, והשני, ניצחון חשוב יותר, ליד טנדוס[2].
הסכם שלום (הסכם דארדנוס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המפלה באורכומנוס השתכנע מיתרידטס שעליו למצוא דרך לסיים את העימות עם רומא. היה ברור למיתרידטס שהצעד הבאה של סולה, לאחר שהגיס הפונטי ביוון הושמד כולו, הוא לעבור לאסיה הקטנה עם כל צבאו ולהחזירה למרות רומא[13].
מיתרידטס שלח את ארכלאוס כנציגו לדון עם סולה על הסכם שיביא לסיום המלחמה. שני המצביאים נפגשו ככל הנראה בסוף שנת 86 לפנה"ס. סולה דרש ממיתרידטס להסיג את כוחותיו מביתיניה, קפדוקיה ופפלגוניה, כמו כן מיתרידטס יאלץ לוותר על שאר כיבושיו באסיה הקטנה, לשלם 2,000 כיכרות כסף כפיצוי, לשחרר את כל השבויים שנמצאים ברשותו ולמסור שבעים אוניות מלחמה, על ציודן וצוותיהן[14]. לכאורה, סולה דרש ממיתרידטס מחיר כבד תמורת שלום, אך הוא השאיר תחת שליטתו את ממלכת פונטוס וכנגזרת מכך את כס מלכותו ומעמדו כמלך. בנוסף הוא העניק למיתרידטס מעמד של חבר ובן ברית של העם הרומי. ארכלאוס הסכים לתנאים שהציג בפניו סולה, אך ההסכם עדיין היה כפוף לאשרור המלך.
מיתרידטס נפגש עם סולה בעצמו וניסה להמתיק את הגלולה בניסיון לשמור על פפלגוניה ולבטל את סעיף מסירת אוניות המלחמה. סולה סירב בעקשנות לכל שינוי בהצעה שפרס בפני ארכלאוס ולבסוף מיתרידטס נעתר[15]. בשלב הזה, מיתרידטס לא רצה עדיין להסגיר את הצי שלו ולוותר על כיבושיו, אך לאחר התבוסה של צבאו מול פימבריה ותבוסת הצי שלו מול לוקולוס, הוא נכנע סופית. יש להוסיף ולציין שסולה עצמו היה שותף ברצון לסיים את מעשי האיבה בינו לבין מיתרידטס, כך שהראשון יוכל להפנות את מרצו ותשומת לבו לאויביו הפוליטיים ברומא[16].
הערים באסיה הקטנה שתמכו במיתרידטס וערכו טבח ברומאים קיבלו עונש קשה. הם נדרשו לשלם סכום עצום של 20,000 כיכרות, שהוא שיעור המס של 5 שנים שלא שולמו לרומאים, וכן את הוצאות המלחמה. ערים שהתנגדו נטבחו ונמכרו לעבדים.
בשנת 84 לפנה"ס עזב סולה את אסיה וחזר לרומא, כשהוא משאיר את לוקיוס ליקיניוס מורנה כנציב אסיה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. 1987 עמ' 689–695.
- McGing, B. C. 1986. The Foreign Policy of Mithridates VI Eupator King of Pontus. Leiden: E. J. Brill.
- Pauly, August Friedrich von, Hubert Cancik, and Helmuth Schneider. 2002. Brill's new Pauly: encyclopaedia of the ancient world. vol.1. Leiden: Brill. pp. 981-982.
- Sherwin-White, A. N. 1984. Roman Foreign Policy in the East 168 B.C. to A.D. 1. Norman: University of Oklahoma Press.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל המקורות העתיקים בשפה האנגלית, אלא אם צוין אחרת.
- ^ 1 2 3 4 "דברי ימי רומא", חלק ראשון, מ. קארי, עמ' 332-336
- ^ 1 2 3 4 ג' ריקרד (11 בדצמבר 2008), "מלחמת מידרתיטס הראשונה, 89-85 לפנה"ס" (באנגלית)
- ^ סטראבון 10.5.4; פלוטרכוס, "סולה" 11; פאוסניאס 3.23.3-5; לוקיוס אנאוס פלורוס 3.5; אפיאנוס ("מיתרידטס" 28) מספר לנו שכ-20,000 נטבחו בהשתלטות על דלוס, רובם ממוצא איטלקי.
- ^ ליוויוס, אפיטו' 81; פלוטרכוס, "כללי המדינאות" 14; אפיאנוס, "מיתרידטס" 21, 61; למרות בלבול במקורות העתיקים כמו גם במחקר המודרני, מגנסיה השוכנת על גדות נהר המיאנדר (Magnesia on the Maeander) ולא מגנסיה שליד הר סיפילוס ( Magnesia ad Sipylum). לסיכום הסוגיה במחקר ראו מקגינג 1984, 111, הערה 10; לדיווח על פציעתו של ארכלאוס במהלך המצור על העיר ראו: פאוסניאס 1.20.5
- ^ על הכישלון המצור על רודוס ראו: דיודורוס סיקולוס 37.28; ולריוס מקסימוס 5.2.2 (הטקסט בלטינית); פלוטרכוס, "סולה" 11; פלורוס 3.5; אורליוס ויקטור 76.4 (הטקסט בלטינית); ככל הנראה הזמן והמשאבים האדירים שהושקעו לשם הכנעת רודוס היה לשם ביצור עליונותו של הצי הפונטי בים האגאי. ראו מקגינג 1986, 123.
- ^ אפיאנוס, "מיתרידטס" 29; אורוסיוס, "נגד הפגאנים" 6.2.4; ההצלחה המיידית הייתה פרי מאמצי התעמולה שהפעיל מיתרידטס טרם פרוץ המלחמה, כשדימה עצמו לאלכסנדר החדש הנלחם לשחרור היוונים מעול הרודנות של רומא. למערך התעמולה שהפעיל מיתרידטס נגד רומא טרם המלחמה המיתרדטית הראשונה ראו: מקגינג 1986, 89-108.
- ^ פלוטרכוס, "סולה" 11; אפיאנוס "מיתרידטס" 29.
- ^ פאוסניאס, 1.20.5; ממנון 22.11; פלוטרכוס ואפיאנוס לא מציינים ניצחון זה של סולה. לדיון רחב יותר בסוגיה ראו מקגינג 1986, 125 הערה 168.
- ^ למצור על אתונה ופיראוס ראו: ליוויוס, אפיט' 81; ווליאוס פטרקולוס 2.23.3-5; פלוטרכוס, "סולה" 16; אוּטרופיוס 5.6.3; את הדיווח המקיף המפורט ביותר למאורעות המצור על אתונה ופיראוס מספק לנו אפיאנוס, "מיתרידטס" 31-41.
- ^ ליוויוס, אפיטו' 82; פלוטרכוס, "סולה" 18-19; אפיאנוס, "מיתרידתס" 42-45; אורוסיוס, "נגד הפגאנים" 6.2.4-5.
- ^ פלוטרכוס, "סולה" 20-22; אפיאנוס, "מיתרידטס" 49-50; ליקיניאנוס 35; אורוסיוס, "נגד הפגאנים" 6.2.6-7; לגבורתו האישית של סולה במהלך הקרב ראו: פוליאינוס, "תחבולות" 8.9.2.
- ^ וולאיוס פטרקולוס 2.24.1
- ^ מקגינג, 1986 130.
- ^ להסכם השלום שהציע סולה ראו: ווליאוס פטרקולוס 2.23.6; פלוטרכוס, "סולה" 22; אפיאנוס, "מיתרידטס" 55; ליקיניאנוס 35; אורוסיוס, "נגד הפגאנים" 6.2.9; ביתיניה נמסרה בחזרה לשלטונו של ניקומדס וקפדוקיה לשלטונו של אריוברזאנס.
- ^ אפיאנוס ("מיתרידטס" 56-58) מספק לנו דיווח מפורט על המפגש בין סולה למיתרידטס.
- ^ על רצונו של סולה לחזור במהרה לרומא ראו: פרונטינוס, "תחבולות", 1.5.8; אורליוס ויקטור 76.5 (הטקסט בלטינית); שרווין וויט (1984, 143-148) מציין שרצונו של סולה להתפנות להתמודד עם האיום מבית שיחק תפקיד מרכזי בהסכמתו לסיים את המלחמה בהסכם שלום מתון ולא בהמשך המלחמה עד חיסולו הסופי של מיתרידטס.