מלחמת החזיר
 | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך |
15 ביוני 1859 – אוקטובר 1859 (כ־15 שבועות ו־4 ימים)  | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
איי סן חואן | |||||||||||||
| קואורדינטות | 48°27′42″N 123°00′24″W / 48.46164167°N 123.00661389°W | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
מלחמת החזיר (באנגלית: Pig War; ידועה אף כ"תקרית הגדולה", "סכסוך הגבול של סן חואן" או "תקרית הגבול הצפון מערבית") הייתה עימות שהתקיים בשנת 1859 בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית על מיקום הגבול הימי בין ונקובר (אז מושבת כתר בריטית, כיום חלק מקולומביה הבריטית, קנדה) וצפון וושינגטון (אז טריטוריה של ארצות הברית, והיום אחת ממדינותיה). שמו של הסכסוך נובע מכך שהקורבן היחיד בעימות זה היה חזיר.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם אורגון מ-15 ביוני 1846, שנחתם בתקופת כהונת ג'יימס פולק כנשיא ארצות הברית, חילק את טריטוריית אורגון בין ארצות הברית ובריטניה לאורך קו רוחב 49 צפון, במקביל לתעלה המפרידה את היבשת האמריקנית מהאי ונקובר, ו"דרומה דרך אמצע התעלה ומצר חואן דה פוקה אל האוקיינוס השקט".
מפות האזור שהיו זמינות באותה תקופה, שעל פיהן נקבע הניסוח לעיל, לא היו מדויקות; במציאות קיימים שני מצרי ים היכולים להיקרא "אמצע התעלה": מצר הארו לאורך הצד המערבי של איי סן חואן, ומצר רוסאריו לאורך צדם המזרחי. בשל עמימות זו טענו ארצות הברית ובריטניה כאחת לריבונות באיי סן חואן.
תקרית החזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש עשרה שנים בדיוק לאחר חתימת ההסכם, ב-15 ביוני 1859, הובילה העמימות במיקום הגבול אל סף עימות ישיר. ליימן קאטלר, חוואי אמריקני, ירה בחזיר שאכל את הירקות בגנו שבאיי סן חואן. חזיר זה היה שייך לצ'ארלס גריפין, אזרח בריטי ממוצא אירי שהיה מועסק בחברת מפרץ הדסון. בחילופי הדברים שקדמו לירי אמר קאטלר לגריפין "שמור את חזיריך הרחק מתפוחי האדמה שלי", וגריפין השיב "שמור את תפוחי האדמה שלך הרחק מחזירי". השלטונות הבריטים רצו לאסור את קאטלר, והחוואים האמריקנים קראו להגנה הצבאית של ארצות הברית.
בריגדיר-גנרל ויליאם ס. הארני, ראש מחלקת אורגון (הפיקוד הצבאי שהיה אחראי על צפון-מערב ארצות הברית), שלח 66 חיילים אמריקנים תחת פיקודו של קפטן ג'ורג' פיקט לאי סן חואן. בתגובה שלח מושל ונקובר, ג'יימס דאגלס (אנ'), שלוש אוניות מלחמה בריטיות לאזור, בפיקודו של קפטן ג'פרי הורנבי. המצב המשיך להחמיר ובספטמבר עמדו 461 אמריקנים חמושים בתותחים אל מול שלוש אוניות מלחמה ולהן 70 תותחים וצוות בן 2,140 איש. הצדדים השכילו שלא לירות את הירייה הראשונה, על מנת שלא "לערב שתי אומות גדולות במלחמה על חזיר מת". המפקדים משני הצדדים קיבלו אותן פקודות מהממונים עליהם: הגנו על עצמכם, אך אל תיזמו פעולה התקפית. במשך מספר ימים החליפו הצדדים עלבונות וניסו לגרום לצד השני לירות את הירייה הראשונה, ללא הועיל.
בספטמבר שלח נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן (אשר כיהן כמזכיר המדינה בממשלו של פולק והוביל את המשא ומתן על הסכם אורגון) את הגנרל וינפילד סקוט למשא ומתן עם המושל הבריטי על מנת לפתור את המשבר. שני הצדדים הסכימו להסיג את צבאותיהם מן האי, ולהשאיר כוח אדם סמלי. "המחנה האנגלי" נוסד על חופו הצפוני של האי סן חואן, ו"המחנה האמריקני" נוסד בדרומו. עד היום מועלה דגל בריטניה על "המחנה האנגלי" מדי יום על ידי שומרי הפארק מטעם ממשלת ארצות הברית, וזהו אחד המקומות המעטים בהם מתירה ארצות הברית לעובדיה להניף דגל זר בתחומה.
במהלך שנות הכיבוש הצבאי המשותף, פיתחו הצדדים ידידות לבבית וחיי חברה ערים. הצדדים ביקרו זה במחנהו של זה, חגגו את הימים הלאומיים של שתי האומות וערכו תחרויות ספורט. שומרי הפארק מספרים למבקרים כי האיום הגדול ביותר על שלומו של האי היה כמויות האלכוהול האדירות שהיו זמינות באירועים אלה.
לאחר שתים-עשרה שנים של כיבוש משותף הביאו שני הצדדים את העניין לבוררות בפני וילהלם הראשון, קיסר גרמניה. באוקטובר 1872 החליטה ועדה מטעם הקיסר למסור את האיים לידי ארצות הברית.
בשנת 1998 החלה מסורת שנתית בה חוגגים אזרחים קנדים ואמריקנים את השלום בין שתי המדינות בשחזור תקופתי של המלחמה, בו הם מתחלקים ל"מחנה האמריקאי" ול"מחנה האנגלי" ומשחזרים את אורח החיים בתקופה, לרבות חיי המחנה, המוזיקה, הבישול, אומנויות הנפחות, האריגה והנגרות, וזאת בלבוש בסגנון התקופה ההיא. שיאו של האירוע הוא תחרות בישול בין שני המחנות היריבים, וכן נשף לאור נרות המתקיים עם סיום האירוע במחנה האנגלי.
