בעיית הפליטים הפלסטינים – הבדלי גרסאות
האחד והיחיד (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
האנציקלופדיסט (שיחה | תרומות) בקשת מקור |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
==מספר הפליטים== |
==מספר הפליטים== |
||
ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים. אחרי 53 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני ושלישי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי ארבעה לפחות. לפי נתוני [[אונר"א]], נציבות הסעד והתעסוקה של האו"ם המייחדת את פעילותה לפליטים הפלסטינים, מספרם נאמד כיום ב-3.7 מיליון. <ref>{{הארץ|אוריה שביט וג'לאל בנא|החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי|49150|05/07/2001}}</ref> |
ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים{{מקור}}. אחרי 53 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני ושלישי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי ארבעה לפחות. לפי נתוני [[אונר"א]], נציבות הסעד והתעסוקה של האו"ם המייחדת את פעילותה לפליטים הפלסטינים, מספרם נאמד כיום ב-3.7 מיליון. <ref>{{הארץ|אוריה שביט וג'לאל בנא|החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי|49150|05/07/2001}}</ref> |
||
==מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים== |
==מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים== |
||
גרסה מ־11:32, 24 בספטמבר 2010
בעיית הפליטים הפלסטינים, הקרויה בישראל בקצרה בעיית הפליטים, היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל וצאצאיהם אשר יצאו את תחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות (הקרויה בפיהם הנכבה), ומעט גם במלחמת ששת הימים, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים חיים במחנות הפליטים ברצועת עזה וביהודה ושומרון. פליטים נוספים חיים בלבנון, בסוריה ובירדן. נהוג להתייחס לפליטי 1967 כאל "עקורים".
הפליטים וצאצאיהם, להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים ע"י נציבות האו"ם לפליטים - (UNHCR), מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). מכאן שבערך זה, המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א. בתור שכאלה הפליטים הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם צאצאי הפליטים ובני-זוגם זכאים למעמד של פליט. הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלו מהם שקבלו אזרחות במקום מושבם החדש. המנדט שניתן לאונר"א בניגוד למנדט הנציבות אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו.
האוכלוסייה הפלסטינית מונה כעשרה מיליון בני אדם [1]. לפי רישומי אונר"א כ-4.25 מיליון מתוכם הם פליטים וצאצאיהם [2], לפי הערכות של גורמים פלסטינים המספר עומד על חמישה מיליון[דרוש מקור], ולפי הערכות של גורמים ישראליים[דרוש מקור], כשלושה מיליון אם סופרים לשיטתה של אונר"א, ועל פי רות לפידות כחצי מיליון בלבד[3] אם סופרים לשיטתה של נציבות הפליטים של האו"ם שהגדרת הפליט שלה אינה כוללת את צאצאיו ושוללת את מעמד הפליט מפליטים שקבלו אזרחות במקום מושבם החדש.
סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הינו מפתח המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.
מספר הפליטים
ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים[דרוש מקור]. אחרי 53 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני ושלישי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי ארבעה לפחות. לפי נתוני אונר"א, נציבות הסעד והתעסוקה של האו"ם המייחדת את פעילותה לפליטים הפלסטינים, מספרם נאמד כיום ב-3.7 מיליון. [4]
מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים
- זכות השיבה - התביעה לשיבה של הפליטים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל נסמכת, לטענתם, על החלטת עצרת האו"ם ועל תביעה כלל ערבית. פרשנות ישראלית לסוגייה שוללת קיומה של הוראת או"ם מחייבת בנושא זה. [דרוש מקור]
- התביעה לרכוש - התביעה לרכוש אשר נעזב או ניטש או לפיצויים תמורתו. תביעה זו כוללת בעלות על חלק גדול מקרקעות מדינת ישראל, שהיו רכוש הפליטים והועברו לבעלות המדינה אחרי עזיבת הפליטים באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין.
- שיקום ותמיכה באוכלוסיות הפליטים אשר נמצאות לרוב במצוקה כלכלית בולטת.
- שאלת אזרחותם של הפליטים
הפלסטינים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלסטינים הוא החלטת עצרת האו"ם מדצמבר 1948 (החלטה 194) אשר הדרישה לזכות השיבה או תשלום פיצויים זכתה בה לתמיכה:
- "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי".
לעומת זאת, ישראל מתנגדת לכך בחריפות וטוענת כי לא ניתן להשיב את הפליטים הן מסיבות מעשיות (ישראל טוענת שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טוענת שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראיים לבעיית הפליטים[5] ).
במהלך דיוני ועידת לוזאן, כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארה"ב נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה.[6]
בשנת 2004 הכירה ארצות הברית רשמית בעמדת ישראל שבמסגרת הסדר הקבע לא יחזרו פליטים פלסטינים לישראל.[7]
אחת מהטענות המועלות כנגד זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא סוגיית הפליטים היהודים ממדינות ערב, שמספרם לפי הערכות היה דומה לזה של הפליטים הפלסטינים[דרוש מקור].
בשנת 2008 פרסם ה-"וושינגטון פוסט" מאמר מאת היועצים לביטחון לאומי לשעבר בממשלי ג'ראלד פורד וג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר, ברנט סקאוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי שהציע תוכנית לנשיא הנבחר ברק אובמה הכוללת ארבע נקודות עיקריות, בהן ש"לא תהיה שיבת הפליטים, שכמוה כ"התאבדות לאומית" לישראל, ובמקומה תתגייס הקהילה הבינלאומית לפצות את הפלסטינים"[8][9].
ארצות מגוריהם של הפליטים
הפליטים בירדן
מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-55%-80% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שליש מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם הינו מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כנסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים.
ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.
בירדן יש עשרה מחנות פליטים:
- מחנה אל-בקעה: אחד מששת מחנות החירום שהוקמו ב-1968 עבור הפליטים הפלסטינים אשר עזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה כתוצאה ממלחמת 1967. זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב- 848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
- מחנה עמאן החדש: אחד מארבעת המחנות שהוקמו אחרי 1948 מתוך רצון לפתור את מצוקת הפליטים הפלסטינים לאחר המלחמה. המחנה נוסד בשנת 1955 לכ- 5,000 פליטים, על שטח של 488,000 מ"ר דרומית מזרחית לרבת-עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.
- מחנה מארכא: נודע בשם "חיטין". היה אחד מששת מחנות החירום, שהוקמו ב-1968 עבור 15,000 פליטים, שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת 1967. אוהליו הוקמו על שטח של 917,000 מ"ר במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. הסוכנות היהודית[דרוש מקור] סיפקה אוהלים, כדי שהפליטים יוכלו להתמודד עם החורף הקשה, עד לבנייתם של 4,000 מבנים, שנבנו בין השנים 1969- 1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מהמזרח הקרוב.
- מחנה ג'בל אל-ח'סין: אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור פליטים פלסטינים, שעזבו את ארץ ישראל בגלל מלחמת תש"ח. המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421,000 מ"ר עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
- מחנה ארביד: אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור פליטים פלסטינים, שעזבו את ארץ ישראל אחרי מלחמת תש"ח. המחנה הוקם בשנת 1951 ל- 4,000 פליטים על שטח של 244,000 מ"ר בסמוך לעיירה ארביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
- מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוא אחד מששת מחנות החרום, שהוקמו בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים פלסטינים ועבור פליטים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774,000 מ"ר. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969- 1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.
- מחנה אל-זרקאא: מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול בירדן, אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור הפליטים. המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180,000 מ"ר בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
- מחנה סופ: אחד מששת מחנות החרום שהוקמו עבור פליטים פלסטינים והעקורים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967. המחנה משתרע על-פני 500,000 מ"ר וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
- מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם כחלק ממחנות החרום ב-1968 עבור 11,500 פליטים פלסטינים ועקורים שיצאו מרצועת עזה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המחנה משתרע על שטח של 750,000 מ"ר וממוקם כ- 5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1500 אוהלים במקלטים טרומים עמידים בין השנים 1968- 1971 ונבנו עוד כ-2000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
- מחנה אל-טאלביה: אחד מששת מחנות החרום, שהוקמו ב-1968 עבור 5,000 פליטים פלסטינים ועקורים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130,000 מ"ר כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.[10]
הפליטים בלבנון
על פי נתוני האו"ם, בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.
בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הודיעה ממשלת לבנון כי אין בכוונתה להרשות לפליטים להישאר בתחומה עוד זמן רב. תוכניות רבות הועלו במהלך השנים לגבי פינוי הפלסטינים מלבנון לארצות אחרות תוך מתן סיוע כספי למדינות אלו.
בעקבות לחץ של פליטים מתואלים תושבי שבעת הכפרים, תובע חזבאללה את שטח הכפרים הללו כחלק מלבנון, והם אינם רואים את עצמם עוד כפלסטינים.
הפליטים בסוריה
בסוריה כ-300,000 פליטים. רובם הגדול נהנה מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבו דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הוא נעדר אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה.
הפליטים בערב הסעודית
כ-500,000 פליטים גרים בערב הסעודית. אין להם אזרחות סעודית ואף אסור להם לבקש אזרחות זו.
הפליטים בעיראק
לעיראק הגיעו פליטים מעטים בשנת 1948. גל נוסף של פליטים הגיע ב-1967 ובשנת 1991 הגיעו לעיראק פלסטינים שעבדו בכווית וגורשו משם בגלל תמיכתם בפלישה העיראקית לכווית. עיראק סירבה להעניק לפלסטינים אזרחות, ואסרה עליהם לרכוש אדמה ובתים. עיראק גם נמנעה מלהעניק לפלסטינים מעמד של פליט וסרבה לאפשר לאונר"א להעניק לפליטים סיוע. במקום זאת, שלטונות עיראק העניקו סיוע לפלסטינים שהתגוררו בה. רובם התגוררו בדירות בבעלות ממשלתית או קיבלו סיוע בשכר דירה. פלסטינים קבלו תעודות מסע לצורך נסיעות לחוץ לארץ וזכו לזכויות סוציאליות, כולל שירותי חינוך ובריאות. מצב זה הביא את האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק המונה עשרות אלפים לתמוך בשלטון ובתקופת סדאם חוסיין אף נחשבה לתומכת הנלהבת ביותר של השליט. לאחר מלחמת עיראק הורע מצבם באופן דרמטי, כאשר מתנגדי סדאם חוסיין, במיוחד שיעים, מתנכלים להם בגלל היחס המועדף שקבלו ממשטרו של סדאם חוסיין [11].
הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית
מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.
רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2000, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.
אזור הרצועה הוא אזור עני, מיושב בצפיפות אשר כלכלתו הולכת וקורסת, הן בשל הריבוי הטבעי הגבוה ומיעוט העבודה והן בשל אינתיפדת אל-אקצה. אחוזי האבטלה והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב הפליטים מאשר בקרב שאר התושבים.
באזור יהודה ושומרון גרים כ-2,000,000 פלסטינים, מהם מוגדרים 400,000 כפליטים וכ-100,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. מרבית הפלסטינים אינם עובדים במחנות עצמם אלא בעבודות שונות בישראל.
הפליטים הפנימיים בישראל - עקורים
תבנית:השלמה כ-200,000-350,000 איש מהאוכלוסייה הערבית בישראל הם עקורים או צאצאי עקורים, כלומר כאלה שבמהלך הנכבה עזבו את יישובם ואינם רשאים לחזור אליו, (למשל תושבי עין חוד, עקורי איקרית ובירעם או עקורי מיסכה החיים בטירה).[12]
הפליטים בארצות אחרות
פליטים שיכלו להרשות לעצמם והשיגו ויזה מתאימה, עברו למדינות שונות בעולם. ברוב המקרים כלל המעבר מתן אזרחות לפליטים אלו או לדור הבא. בין המדינות שקלטו פליטים: אוסטרליה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, צ'ילה, צרפת וקנדה. אף על פי שפליטים אלו כבר אינם פליטים במובן הטכני של המילה, רובם חשים עדיין כפליטים ותומכים במאבק הפלסטיני.
טענות הכופרות בקיום הבעיה
בשיח הפוליטי והציבורי יש הטוענים כי בעיית הפליטים הפלסטינים היא בעיה שנפתרה, והצגתה כבעיה פתוחה נובעת אך ורק ממניעים פוליטיים. גישה זו גורסת כי מאחר שהפליטים הפלסטינים גרים כיום בבתי קבע, יהיה זה לא מדויק ולא נכון לכנותם בהגדרה 'פליטים' וכן להתייחס לתנאי חייהם כתנאי חיים של פליטים. המצדדים בגישה זו מצביעים על כך שההגדרה 'פליט' בכל מקום אחר חלה על האנשים עצמם שאיבדו את ביתם, ולא על בניהם וצאצאיהם כפי שמחילים הגופים הבינלאומיים על הפלסטינים שבפזורה. בנוסף נטען שהגדרת האו"ם את המונח 'פליט' נוצרה לצרכים הפוליטיים של המדינות הערביות - שעשו לכאורה בפליטים הפלסטינים שימוש ציני ולא עשו כל מאמץ לשקמם, זאת כדי להשאיר אותם כקלף פוליטי.
כמו כן נשמעת הטענה כי הריבוי הטבעי הגבוה, בצד תביעת השיבה - הם אסטרטגיה שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ובהמשך למדינה פלסטינית. הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם מהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שחרף השנים שחלפו מאז האירוע שהביא לפליטותם (במקרה הנוכחי אירועי 1948; אפילו מאז 1967 חלפו ארבעים שנה) לא שוקמו עדיין ולא זכו למעמד.
הפליטים היהודים ממדינות ערב
ערך מורחב – הפליטים היהודים ממדינות ערב
גורמי ממשל בארצות הברית והמשפטן המומחה לזכויות אדם ארווין קוטלר גורסים כי קיימת סימטריה[13] בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני, ולכן יוצרים זיקה[14] [15] בין הכרה בינלאומית בשני הסיפרים לבין תוחלתו של כל פתרון צודק וכולל לסכסוך הערבי-ישראלי.
ראו גם
- אונר"א
- זכות השיבה
- החלטה 181
- הנכבה
- ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
- מאז ומקדם
- הפליטים היהודים ממדינות ערב
לקריאה נוספת
- בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת עם עובד.
- יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
- מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים 1999 - 1948, הוצאת בית עלים, 2000.
- יעקב טובי, על מפתן ביתה: התגבשות מדיניותה של ישראל בסוגיית הפליטים הפלסטינים, 1948 - 1956, הוצאת מכון בן-גוריון, 2008
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
ההיסטוריה | ||
- הרצאתו של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים, באתר עמותת זוכרות
- הפליטים הפלסטינים ממלחמת השחרור, באתר מרכז המידע של תנועת "מולדת"
- עקיבא אלדר, 90 מיליארד דולר זה המחיר של פתרון בעיית הפליטים, באתר הארץ, 23/11/2007
- Aix Group- מחקר כלכלי לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים נובמבר 2007.
- ג'יימס בל, כתבה ב"לייף" על הפליטים, 17.9.1951
הערות שוליים
- ^ Drummond, Dorothy Weitz (2004). Holy Land, Whose Land?: Modern Dilemma, Ancient Roots. Fairhurst Press. ISBN 0974823325 עמוד 50,
Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa (Illustrated ed.). University of California Press. ISBN 0520241487, 9780520241480. עמוד 415
מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א - ^ 4,255,120 פליטים נכון ל-2005 לפי TOTAL REGISTERED REFUGEES PER COUNTRY AND AREA As at 31 March 2005
- ^ The Loopholes in 194
- ^ אוריה שביט וג'לאל בנא, החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 05/07/2001
- ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל
- ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל
- ^ אלוף בן ונתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית אמיר אורן, קווי 67', ללא שיבה לפליטים: האם זוהי תוכנית אובמה למזרח התיכון?, באתר הארץ, 22/11/2008 - ^ [1]
- ^ אתר אונר"א, < http://www.un.org/unrwa/refugees/jordan.html
- ^ Iraq: Human rights abuses against Palestinian refugees, Amnesty International, pages 4-5
- ^ [http://www.internal-displacement.org/8025708F004BE3B1/(httpInfoFiles)/F68215653A06C86DC125767E0076F1FD/$file/Israel+-+November+2009.pdf ISRAEL: Short-term and protracted displacements following various conflicts, Internal Displacement Monitoring Centre]
- ^ סימטריה לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל ובהלקח בחשבון אי סימטריה בנסיבות שהובילו לשתי הבעיות ובמאמץ השונה לפתור אותן.
- ^ החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי להכיר ביהודים ממדינות ערב כפליטים
- ^
Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -4
