פיקוח נפש

פיקוח נפש הוא מושג הלכתי, המחייב לעבור על מצוות לא תעשה או לבטל מצוות עשה של התורה למען הציל חיי אדם. ההלכה מחשיבה את ערך החיים של יהודי יותר מקיום כלמצוות התורה - פרט לשלוש עבירות חמורות שדינם יהרג ואל יעבור - ולכן במקרה של סכנת חיים בין של אדם עצמו לבין של אחרים, יש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם הצלת החיים, גם במחיר של עבירה על מצוות לא תעשה אף אותן שעונשם חמור, כמו חילול שבת (פיקוח נפש דוחה שבת) שדינה מיתת בית דין, או מצוות שיש עליהם עונש כרת, כמו אכילה ביום הכיפורים.

חז"ל משבחים את העובר על המצוות כדי להציל נפשות: ”מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין.” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ד, עמוד ב'.)

מקור הביטוי

פיקוח הוא לשון גילוי ופתיחה, ( "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם...", "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם...", "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".)המשנה מתירה לפקח (=לסתור) ערימה של אבנים בשבת כדי להציל אדם שקבור תחתיה וייתכן שהוא חי. מכאן מגיע הביטוי "פיקוח נפש דוחה שבת", דהיינו פיקוח נפש - גילוי ופתיחה של מפולת על נפש אדם. בהמך הוצא הביטוי פיקוח נפש מהקשרו המקורי והפך לשם כללי להצלת אדם בסכנת חיים. והוא נזכר בלשון זה, כבר בתוספתא שקובעת כי "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא, שבת ט"ז, י"ד).

(במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שאנו משתמשים בו היום (כגון פיקוח ערוני), לדוגמה "מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין". לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "סכנת נפשות", "שמירת נפש", הצלת נפש".)

מקור הדין

התלמוד הבבלי דן במשנת "פיקוח נפש" ומחפש את מקור הדין לפיו סכנת חיים דוחה את החיוב במצוות השגרתיות. הגמרא מביאה שלל דעות ומקורות שמוכיחים את עדיפות החיים, רובם מסתמכים על דיוקים מפסוקי התורה. לבסוף מתקבלת דעתו של שמואל שמסתמך על הפסוק - ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה':” (ויקרא, י"ח, ה') - "וחי בהם" - ולא שימות בהם. שלוש גרסאות דומות של פסוק זה מופיעות בספר יחזקאל בהקשר של שבת. דבר שמחזק את הדרשה של שמואל.

הרמב"ם מבאר את המשמעות העקרונית של הלכה זו:

כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים--כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים לא יחיו, בהם" (יחזקאל, כ', כ"ה).

פרטי הדין

כאשר אדם שרוי במצב של פיקוח נפש לא רק שמותר לו ולמסייעים בידו לעבור על מצוות לא תעשה, אלא שהמסייעים בידו אף מצווים לעשות זאת, בהתאם לציווי "לא תעמוד על דם רעך" המופיע בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז. לפי פרשן המקרא רש"י פירוש צו זה הוא שאין "לראות במיתתו (-של חברך) ואתה (=כשאתה) יכול להצילו". רש"י מביא כדוגמה אדם שטובע בנהר, או שחיה טורפת או שודדים רודפים אחריו.

בספרות ההלכה מתקיימים דיונים רבים בסוגיות הקשורות בפיקוח נפש, למשל האם סכנה לעובר שאין בה סכנה לחיי האם היא בגדר פיקוח נפש, כלומר, האם עובר הוא בגדר אדם חי.

גם ספק פיקוח נפש מתיר לעבור על המצוות.

הקל הקל תחילה

כאשר חולה בסכנה ויש צורך להתיר לו איסור כל שהוא, מתירים לו את האיסור הקל, ורק אם אין די בכך מתירים לו איסור חמור יותר. כך מובא בברייתא: ”תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבלה, מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית, שביעית.”. הדברים נפסקו גם להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

לדעת המבי"ט הדרישה להימנע מאיסור חמור כשניתן להסתפק באיסור קל היא מדרבנן, ומדאורייתא מותרים שני האיסורים כל עוד נעשה הדבר משום פיקוח נפש. ויש חולקים על כך וסוברים שהחובה להימנע מהאיסור החמור היא מהתורה.

שחיטה בשבת או אכילת נבלה

שאלה שנידונה בין הראשונים היא כשיש לחולה צורך לאכול בשבת בשר, ושתי האפשרויות העומדות בפנינו להצלתו הן: א. להאכיל אותו מבשר נבלה. ב. לשחוט עבורו בשבת. איזו עבירה יש להעדיף: איסור מלאכה בשבת (מלאכת שוחט) או על איסור נבלה.

לפי הכלל של "הקל תחילה" היה לנו להתיר לו איסור נבלה שהוא איסור לא תעשה שעונשו מלקות, ולא את איסור מלאכת שוחט בשבת, שהעונש עליו הוא סקילה. למרות זאת, לשיטת כמה ראשונים עדיפה השחיטה, ונאמרו בזה כמה טעמים:

• הרא"ש כותב שיש חשש שהחולה יקוץ באכילתו ויסתכן.
• הר"ן מסביר שבאכילת נבילה יש חומרה על פני השחיטה בשבת, היות שבאכילת נבלה עובר על האיסור בכל כזית שאוכל, ואילו בשחיטה עובר פעם אחת על איסור.
• הרשב"א תלה את הדבר בשאלה האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש או דחויה במקום פיקוח נפש, שאם שבת הותרה, עדיף לשחוט בשבת, ואילו אם שבת דחויה, עדיף להאכיל את החולה נבלה.

בשולחן ערוך נפסק ששוחטים עבור החולה: ”היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה.” השולחן ערוך, מוסיף שכל זה כשיש זמן מספיק להכנת הבשר הכשר, אבל אם החולה זקוק להצלת חייו לבשר בדחיפות ובשר הנבלה מוכן, מאכילים אותו את בשר הנבלה.

הצלת לא יהודים

אף על פי שניסוחו המקורי של הכלל דן ב"פיקוח נפש", ולכאורה אין הוא מחלק בין יהודי לגוי, הרי שהדיון התלמודי מבהיר שתחולת הדין היא על יהודים. לגבי לא יהודים התקיימו דיונים רבים לאורך הדורות, ובסופו של דבר רוב הפוסקים מסכימים שיש לחלל שבת גם עבור לא יהודים, ולו משום דרכי שלום, כלומר בשל הצורך למנוע איבה בין-דתית.

צום ביום הכיפורים

כלל זה שפיקוח נפש דוחה את המצוות, נאמר גם על צום ביום הכיפורים במצב שעלול לסכן את חייו של הצם.

כאשר אדם נמצא בסכנת נפשות, הרי שמטעמי פיקוח נפש הוא מחויב להציל את עצמו. על פי ההלכה חולים, אינם חייבים לצום בחמשת הצומות, פרט ליום הכיפורים שכן חיובו מן התורה ובו אף חולה חייב לצום. עם זאת,

• חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות - פטור מהצום, שכן גם ספק פיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. אכילתו של חולה מסוכן ביום הכיפורים, היא חובה, ויש הסבורים, שמצוות האכילה של חולה ביום הכיפורים היא מדין "וחי בהם", ומדין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
• מעוברת שאם תצום עלולה להפיל את עוברה, צריכה לאכול ולשתות, כדי למנוע את הפלתו.
• מינקת חייבת לצום ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה.

גם במקרים בהם נשקפת סכנת חיים כדי שיחשב כצום ועינוי נפש ניתן לאכול "פחות מכשיעור". בשתייה זו מנת נוזלים (לא רק מים אלא גם נוזלים ממותקים, ויש מקפידים לשתות מים מרים) בנפח של עד 40 סמ"ק הנשתית בהפסקות של 9 דקות בין מנה למנה. באכילה זו מנת מזון בנפח של עד 30 סמ"ק בהפסקות של 9 דקות בין מנה למנה.

במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת, אף לבריא מותר לאכול או לשתות פחות מכשיעור.

• אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים - בעקבות הצום, עלולה ערנותה להיפגע, ובכך תיגרם סכנת חיים לפגים.
• מנתח הצריך לבצע ניתוח דחוף - בגלל הצום עלולה ערנותו להיפגע, ותיגרם סכנת חיים למנותח.

פיקוח נפש מול קידוש השם

ערך מורחב – קידוש השם

בתקופת גזירות השמד שהטילו הרומאים, דנו התנאים על גבולותיה של הלכה זו, והאם יש מצוות שעליהן צריך למסור את הנפש. דעת רבי ישמעאל הייתה, על סמך הפסוק האמור: "וחי בהם", שאפילו כאשר אדם נדרש לעבוד עבודה זרה - רשאי הוא לעשות זאת על מנת שלא ייהרג, אלא אם כן הדבר היה בפרהסיא. לעומתו, רבי אליעזר סבר שיש למסור את הנפש ולא לעבוד עבודה זרה. זאת, על פי הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", אותו דרש: "ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך".

התלמוד מספר על אספה מיוחדת שהתכנסה להכרעה בשאלה זו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם: עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ישנם מצבים אחדים בהם הצלת הנפש אינה דוחה מצוות. ראשית, ישנן שלוש מצוות שלגביהן נקבע "ייהרג ואל יעבור", כלומר אפילו אם העבירה עליהן כרוכה במוות אין לעבור את העבירה. מצוות אלה הן:

• עבודה זרה - כלומר, פולחן של אל זר
• גילוי עריות - כלומר, איסורים הקשורים ליחסי מין עם אנשים מסוימים (בעיקר קרובי משפחה)
• שפיכות דמים - רצח

בנוסף, כאשר יהודי מצוּוה לעבור עבירה בפרהסיה, כלומר בפני עשרה יהודים, אסור לו להציל את נפשו ולעבור את העבירה, אפילו לא כדי להציל את חייו. אם יהודי מצווה לעבור עבירה לא בפרהסיה ומטרת הגוי היא לגרום ליהודי לעבור עבירה ולא מאינטרסים אישיים אפשר למסור את הנפש אבל אין חובה. בשעת השמד, כלומר בתקופה בה השלטון מנסה לכפות על יהודים לעזוב את דתם, אוסרת ההלכה לעבור עבירות שמכריח השלטון לעבור, לא רק בציבור אלא גם כשאין איש בסביבה. בכל מקרה החובה למסור את הנפש היא רק כדי לא לעבור עבירה, אבל כדי לעשות מצווה לא צריך למסור את הנפש.

במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ו)

רבי נתן אומר: 'לאוהבי ולשומרי מצוותי' - אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על נטלתי את הלולב.

לפי הרמב"ם מי שנהרג במקום שמותר לעבור עבירה בגלל סכנה הנשקפת לחייו, הוא נושא בעונש על מיתתו. לעומתו, רבי יוסף חביבא (מחבר ספר נימוקי יוסף) פסק שמותר לאדם לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב לבצע עבירה גם אם ייהרג כתוצאה מכך. ואכן, היו בעבר מקרים בהם הוזכרו לשבח כאלו שמסרו את נפשם על ערכים חשובים אף שלא היו מחויבים בכך מעיקר הדין.

מלחמה

הצלת נפשו של היחיד נדחית לעיתים מול הצלת הציבור כולו או חלקו. לכן, במקרה שיש סכנה לציבור, כגון שאויב עולה עליהם, היחידים מצווים לצאת למלחמה ולסכן את חייהם.

כבר בימי החשמונאים עלתה הסוגיה של לחימה בשבת, ואחרי שאנשי המלך סירבו להילחם בשבת ונטבחו, כמתואר בספר מקבים:

ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה. וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. ויהיו המתים כאלף נפש

— ספר מקבים א'

הכריז מתתיהו כך:

אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות

— ספר מקבים א'

ראו גם

• חמירא סכנתא מאיסורא
• רפואה בשבת

לקריאה נוספת

• מרדכי שרגא הייזלר, בדין אכילה פחות מכשיעור לחולה ביוהכ"פ ובמאכא"ס, עטרת שלמה א תשנו, עמ' קו-קיד
• פרופ' נחום רקובר, ההגנה על צנת הפרט, גילוי סוד למטרת הצלת חיים, 209. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו-2006.

קישורים חיצוניים

• מרדכי הלפרין, הלכות פיקוח נפש, באתר "דעת"
• אוהד פיקסלר, היתר פיקוח נפש בשבת, באתר של ישיבת הר עציון
• פנחס גולדשמידט, עלייה מרוסיה בשבת, באתר "דעת"
• הרב שלמה גורן, לחימה בשבת לאור המקורות, אתר דעת
• הרב משה צבי נריה, על היתר מלחמה בשבת, אתר דעת
• מרקו קן, שמעון גליק, מנחם יצחקי, חולה ביום הכפורים, אסיא יז, תשל"ז, באתר מכון שלזינגר
• אברהם וינרוט, פיקוח נפש במלחמה, אתר דעת
• יואל קטן, ‏התערבות וסיוע בשבת באירוע פיגוע ביישוב, המעין ניסן תשע"א
• נחום רקובר, מסירות נפש, הקרבת היחיד להצלת הרבים, על ההיתר או החובה לאדם להקריב את חייו כדי להציל חיי יחיד או חיי רבים, ירושלים תש"ס

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.