קריעת ים סוף

קריעת ים סוף, ציור מ-1907

קריעת ים סוף, תמשיח בבית הכנסת בדורה אירופוס: משמאל משה ובני ישראל עוברים בים, מימין משה נוטה ידו והמצרים טובעים.

קריעת ים סוף היא אירוע ניסי שהתרחש בתחילת יציאת מצרים, בו נבקע ים סוף ונוצר בו מעבר יבשתי, דרכו נמלטו שבטי ישראל מהמצרים. האירוע מתואר בספר שמות ומוזכר בספרים נוספים וכן בממצא ארכאולוגי.

תיאור האירוע

קריעת הים נעשתה באמצעות רוח מזרחית עזה שהדפה את המים וייבשה את קרקעית הים. לאחר יציאת ישראל מהים, הטה משה במטהו על הים, חומות המים נפלו, והמצרים טבעו בו. בכך נחתמו מאות שנות שיעבוד עם ישראל למצרים. מאורע זה הוא אחד מהמאורעות המכוננים ביהדות, אשר סיומם במתן תורה. על פי המקרא, לזכר נס זה שרו בני ישראל את שירת הים. לפי מסורת חז"ל, אירוע זה אירע בליל שביעי של פסח, שישה ימים לאחר מכת בכורות ויציאת מצרים.

המקור בתורה

"קריעת ים סוף" מאת קוזימו רוסלי, תמשיח בקפלה הסיסטינית, 1482.

הסיפור מתואר בספר שמות בפרשת בשלח פרק י"ד, פסוקים ה'–כ"ח. פרעה מלך מצרים, סבור היה שעם ישראל יוצאים רק לשלושה ימים כדי לחוג חג לה' במדבר, כפי שבקש ממנו משה עוד לפני עשר המכות ובמהלכן. כשנודע לו שעם ישראל אינם מתכוונים לחזור למצרים, חיזק ה' את ליבו לרדוף אחרי עם ישראל. סיבה נוספת להחלטתו היא ציווי ה' למשה שעם ישראל יחזרו לאחוריהם ויחנו סמוך לים סוף. עובדה שתביא להצגת מצג שווא בעיני פרעה כאילו עם ישראל תועים בדרך וקל יהיה להשיגם. פרעה אסף את צבאו, 600 מרכבות מובחרות ועוד מרכבות ופרשים וחיל רגלים, ורדף אחרי עם ישראל.

כאשר התקרבו, זעקו עם ישראל על משה שהמצרים עומדים להורגם, ומוטב היה להם להמשיך בעבודות הפרך מלמות כולם במדבר. משה התפלל לה', וה' הורה לו להטות את מטהו על ים סוף. לאחר שהטה משה את המטה על הים, החלה רוח מזרחית עזה לנשב במשך כל הלילה. הרוח הדפה את מי הים לשתי חומות מים שביניהן מעבר, ובנוסף לכך ייבשה את קרקעית הים. במקביל, עמוד הענן שהלך לפני מחנה ישראל להראותם את הדרך, ובדרך כלל היה מסתלק עם ערב לטובת עמוד האש שמאיר לעם ישראל את הדרך, הפעם לא נעלם אלא חצץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים, ובכך יצר מסך ערפל שהאפיל למצרים וחסם מהם את אור עמוד האש שלפני מחנה ישראל. דבר שהאט מאד את קצב התקדמות המצרים, וגרם לכך ש"לֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה".

חציית ים סוף, פרסקו מאת אניולו ברונזינו, פאלאצו וקיו, פירנצה

עם ישראל עברו בתוך הים, בין חומות המים, במשך כל הלילה. ואחריהם נכנסו גם המצרים אל תוך הים. לפנות בוקר עיכב ה' את התקדמותם של המצרים עוד יותר, כאשר עמוד האש והענן גרמו להם להתקדם בכבדות. יש מבארים שעמוד הענן והאש הם למעשה ברקים ומטר שהפכו את קרקעית הים לבוצית, ובכך גרמו לשקיעת המצרים בבוץ. וכן לשרפת אופני המרכבות וניתוקם מהמרכבות. נוסף על כך המם ה' את מחנה מצרים באמצעות רעמים, וגרם להם לבהלה. בעקבות זאת הגיעו המצרים להכרה שה' נלחם עבור ישראל במצרים, וניסו להימלט בחזרה למצרים.

בינתיים יצאו עם ישראל מים סוף, וה' צווה את משה להטות במטהו שנית על הים, וכתוצאה מכך פסקה הרוח המזרחית שהדפה את המים, והמים נפלו על המצרים והטביעו את כולם ללא יוצא מן הכלל.

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ... וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ... וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה... וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

בדברי חז"ל

איוואן אייווזובסקי, "ויבואו בני ישראל בתוך הים", 1891.

חז"ל במדרשים מוסיפים נופך אגדי לקריעת ים סוף. ישנם מדרשים רבים, ולהלן הידועים שבהם:

• נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ לים סוף, בטרם הים נקרע לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך לסמל לראשוניות ולחלוציות. סיפור נחשון מובא בברייתא במסכת סוטה:

היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים - קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".

• במכילתא הובאה האמירה בשם רבי אליעזר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
• המשנה במסכת אבות אומרת שעשרה נסים נעשו לבני ישראל על הים.
• בהגדה של פסח נכתב כי המכה שהכה אלוהים את המצרים בקריעת ים סוף שקולה פי חמישה מעשר המכות שהוכו במצרים, שכן על עשר המכות נכתב "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה".
• בתלמוד הירושלמי הובא שעם ישראל נחלקו לארבע כתות כשראו את המצרים רודפים אחריהם: הכת הראשונה הציעה ליפול לים, הכת השנייה הציעה לשוב למצרים, הכת השלישית הציעה להלחם במצרים, והכת הרביעית הציעה להתפלל נגד המצרים. לכת הראשונה משה ענה: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'", לכת השנייה משה ענה: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", לכת השלישית משה ענה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם", ולכת הרביעית משה ענה: "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".

על פי מדרשי אגדה שונים בני ישראל נכנסו לים סוף ולא חצו אותו מצד לצד, אלא הלכו בתוכו בצורת קשת, פרשני המקרא לרבות הפשטנים שבהם קיבלו הנחה זו מטעמים שונים. מנגד הרב יעקב עמדין שלל הנחה זו.

במחקר

ערך מורחב – יציאת מצרים

חוקרים רבים ניסו למצוא הסבר מדעי למאורע, בניגוד לתיאור הניסי שבמקרא. בקהילה המדעית שחוקרת את יציאת מצריים הועלו ונחקרו מספר תאוריות סביב חציית ים סוף על ידי בני ישראל. על הגישה המסורתית שלפיה מדובר במעשה ניסים אין מה להשיב, אך המקרה נותח גם במישור המדעי, כיצד חצו בני ישראל את הים ומיד לאחריהם נכנע צבא פרעה לגלים ששטפו אותם. אין ספק כי הייתה צריכה להתקיים תופעת טבע בעלת עוצמה חזקה מאוד על פני השטח שפקדה את האזור.

השערה נפוצה כיום טוענת כי חציית ים סוף בעצם לא הייתה בים האדום, שלעיתים נקרא בעידן המודרני 'ים סוף', אלא גוף מים אשר אותו עברו בני ישראל היה "ים קני סוף" (Reed Sea), אך התרגום היווני לתנ"ך שהיה נפוץ בתקופה העתיקה עיוות את השם ל"ים האדום" (Red Sea) ומכאן בא התרגום הלקוי. שורה של ארכאולוגים שבדקו את ההשערה ונחשפו לתמונות לוויין של מצרים משנות השישים לעומת מצרים כיום, הפחות מפותחת, גילו קיום מן העבר הרחוק של ימה ששכנה בסמוך לסיני, מזרחית לדלתת הנילוס. עדויות שנאספו מן השטח מוכיחות את קיומה של ימה זו בשם ימת בלה, שבעצם היא הייתה "ים קני סוף", בשל ריבוי צמחייה זו בשטח הים.

אולם מנגד, השערה זו מוקשה ממספר מקורות מקראיים בהם הכינוי 'ים סוף' מתייחס לשלוחה המזרחית של הים הנקרא כיום 'ים סוף', דבר המהווה ראיה לכך שאכן שתי האצבעות של הים האדום נקראו בלשון המקרא בשם 'ים סוף'. אחד המקומות הבולטים הוא הפסוק: ”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (מלכים א פרק ט', פסוק כ"ו).

מספר תאוריות בעניין חציית ים סוף הועלו בידי היסטוריונים וארכאולוגים, אך הם טרם הוכחו מדעית:

1. רוחות מזרחיות חזקות שנהגו לפקוד את אזור ים סוף, ובמקום אשר בו קיים רכס מתחת לפני המים (אזור של מים רדודים) אשר חוצה את הים, ולכן ניתן על בסיס שטח זה לצעוד מחוף לחוף, ניתן למצוא הסבר זה בסיפור המקראי עצמו, שם מופיע "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". רעיון זה הוכח ניסויית, בתנאי מעבדה. מחקר מ-2010 שנערך על ידי צוות מהמרכז הלאומי למחקר אטמוספירי (NCAR) ואוניברסיטת קולורדו בארצות הברית אישר אפשרות של קריעת ים סוף כתוצאה מתהליכים הידרודינמיים הנובעים מהשפעת הרוחות על המים בתנאים מסוימים. החוקרים נקטו במיקום מסוים בדרום הים התיכון, וערכו עליו סימלוציות ממוחשבות לגבי צורות שונות של קו החוף הקדום, שיאפשרו היבקעות כגון זו המתוארת בתורה. על פי המודל, בהינתן צורת U של נהר הנילוס, ולגונה רדודה לאורך החוף, הרי שרוח במהירות של 100 קמ"ש הנושבת במשך 12 שעות ברציפות יכולה הייתה לדחוף את המים בעומק של 2 מטר. על פי המודלים הממוחשבים, עם תום השפעת הרוח, המים צפויים לחזור באחת למקומם ולהטביע את העוברים בהם, בדיוק כמתואר בסיפור המקראי. תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מְלוּחוֹת מזרחית לדלתת הנילוס - כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.
2. התפרצות הר געש, שבעקבותיה נוצרו גלי צונאמי אדירים. ראשית הסבר על מקור החשיבה הזו, נובע מכך שגל מתנהג בצורה סינוסואידלית, יש לו נקודת שיא ונקודת שפל. לכן ההנחה אומרת כי בני ישראל הגיעו לים סוף ממש בנקודת השפל וכך יכלו לחצות, בעוד הצבא המצרי הגיע מאוחר מידי כאשר גל הצונאמי כבר לא היה בשפל ולכן הכה במצרים. עקב כך נבדקו התפרצויות היסטוריות וחזקות של הרי געש, וההתפרצות אשר נלקחת בחשבון היא זו שהתרחשה באי סנטוריני שבים התיכון, בין השנים 1640 ל-1525 לפנה"ס. התפרצות געשית זו, מהאדירות שידע כדור הארץ, מחקה כליל את כל התרבות אשר התקיימה באי באותה תקופה ומוטטה עימה שטח אדמה גדול. ההתפרצות גררה בעקבותיה נחשול מים גדול מאוד, גלי צונאמי אשר השפיעו על מרבית חופי הים התיכון, מכאן שבני ישראל עברו דרך אזור הדלתא, חלקו הצפוני של הנילוס. מבחינת התארוך, התאוריה מתאימה יותר לתיארוך יציאת החיקסוס (המאה ה-16 לפנה"ס) ובמידה פחותה לתארוך יציאת מצרים המוקדם (המאה ה-15 לפנה"ס). גם תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מלוחות מזרחית לדלתת הנילוס - כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.
3. התפרצות הר געש שגררה עמה היווצרות קרקע על פני הים וכך ניתן היה לעבור את הים. ההסבר לחשיבה זו נובע מכך שהתפרצות געשית גורמת למפולות עצומות של לבה ובזלת על פני השטח שלרגלי ההר. כאשר הלבה או הבזלת החמים באים במגע עם מי הים הם מתקררים מיד ויוצרים שטח אדמה על פני הים, שמתקיים תקופת זמן קצרה עד שקורס לתוך מי הים. האזור בו שוכנות ישראל ומצרים נמצא ממש על בסיס השבר הסורי אפריקני, אזור שמלוּוה בהתפרצויות געשיות. אם כך ההתפרצות הייתה צריכה להתחולל מתוך הים, כאשר ההשערה היא שזו הייתה באזור עקבה. בני ישראל הגיעו בפרק זמן הקצר בו התקיים ה"שביל" שנוצר מהתקררות מפולת הר הגעש. ולכשהמצרים הגיעו, הכול שקע לתוך המים.
4. השערה נוספת מדברת על תופעת גאות ושפל חזקה למדי שפקדה את האזור בו חצו בני ישראל את הים. נגד פרשנות זו הוקשו מספר שאלות, בהן: התיאור המקראי המדבר על כך שהמים עמדו כחומה מכאן ומכאן אינו הולם את התופעה; המקרא מתאר רוח קדים שייבשה את הים; לא סביר להניח שמשה ידע את סדרי הגאות והשפל יותר מהמצרים.

משה דיין (מהנדס הידרוגרפי) סבור כי תופעת גאות ושפל (בצפון מפרץ סואץ), בתוספת רוחות חזקות סבירות לאותו מקום כמתואר במקרא, עשויים לגרום לחשיפת קרקעית הים, וכמו כן לשינוי פתאומי בגובה המפלס באטלס דעת מקרא, צויין מקום קריעת ים סוף על פי מחקר זה.

מנהגים

שירת הים נאמרת בכל יום כחלק מפסוקי דזמרה שבתפילת שחרית.

על פי מסורת חז"ל, נס קריעת ים סוף התרחש בליל שביעי של פסח ולכן יש הנוהגים לקום בלילה זה בחצות ולקרוא את שירת הים. כמו כן, השבת שבה קוראים בתורה את פרשת 'בשלח', נקראת 'שבת שירה', ורבים נוהגים לקרוא בליל שבת זו את שירת הים, ולעסוק בה^{[דרוש מקור]}.

"כקריעת ים סוף"

הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" מוזכר בספרות חז"ל ומשמעותו דבר שקשה מאוד לעשותו. כך למשל: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". וכן: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".

ראו גם

• יציאת מצרים
• שירת הים

לקריאה נוספת

• דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה־16 עד ה־19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, חציית ים סוף, עמ' 74-71
• עדין אבן ישראל, חיי שנה, ידיעות אחרונות, תשס"ח, עמודים 200- 206.

קישורים חיצוניים

• הערך "קריעת ים סוף", באתר ויקישיבה
• תבנית:אתר ישיבה
• הרב יאיר וייץ, סיפור קריעת ים סוף כפי שלא הכרנו, באתר ישיבת הר ברכה
• חזי כהן, קריעת ים סוף וחשיבותה התאולוגית, מעגלים א (תשנ"ז)
• פרק 31 – דבר היום: רוח רוח רוח למה לא תשכב לנוח – על מסורות שונות בנוגע לחציית ים סוף בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• דניאל ליפסון, מפות עתיקות מתארות מסלול חציה השונה מאוד מזה שכולנו מכירים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2019