מחוז לואיזיאנה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תאריכי הקמה |
1804  |
| תאריכי פירוק |
1805 |
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} רכישת לואיזיאנה |
| ישות יורשת |
טריטוריית לואיזיאנה |
  | |
מחוז לואיזיאנה, היה ייעוד רשמי וזמני של ממשלת ארצות הברית לחלק של רכישת לואיזיאנה שלא אורגן בטריטוריית אורלינס (החלק של רכישת לואיזיאנה מדרום לקו 33, שהוא כיום גבול מדינות ארקנסו - לואיזיאנה). המחוז התקיים רשמית מ-10 במרץ 1804 עד 4 ביולי 1805, אז אוגד כטריטוריית לואיזיאנה.
האזור שמצפון לארקנסו של ימינו מכונה בדרך כלל לואיזיאנה עילית. למחוז לואיזיאנה של ארצות הברית היו שני גלגולים: הראשון, כמחוז צבאי בניהול פדרלי (10 במרץ 1804 - 30 בספטמבר 1804); לאחר מכן כטריטוריה מאורגנת (1 באוקטובר 1804 - 4 ביולי 1805) בשטח השיפוט של טריטוריית אינדיאנה.
מחוז בשם דומה "מחוז לואיזיאנה" היה גם בעבר חטיבה מנהלית תחת השלטון הספרדי והצרפתי.
המחוז הצבאי של לואיזיאנה (1804)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחקיקה שנחקקה ב-31 באוקטובר 1803, הקונגרס קבע הוראות לממשלה זמנית של השטח שנרכש מצרפת. הנשיא הוסמך להשתמש בכוחות צבאיים כדי לשמור על הסדר, אם כי השלטון האזרחי המקומי היה אמור להמשיך כפי שהיה תחת השלטון הצרפתי והספרדי.
שלטון צבאי זה היה בתוקף מ-10 במרץ 1804 — התאריך הרשמי של ההעברה מידי צרפת (המכונה יום שלושת הדגלים) — עד 30 בספטמבר 1804. בשלב זה, המחוז חולק עוד יותר לחמש חטיבות או מחוזות מנהליים: ניו מדריד, קייפ ג'יררדו, סט.ג'נבייב, סנט צ'ארלס וסנט לואיס.
עמוס סטודארד שירת בתקופה זו כמפקד המחוז.
המחוז האזרחי של לואיזיאנה (1804–1805)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 במרץ 1804 חוקק הקונגרס חקיקה אשר נכנסה לתוקף ב-1 באוקטובר 1804, שהרחיבה את סמכותם של המושל והשופטים של טריטוריית אינדיאנה לספק סמכות שיפוט זמנית על מחוז לואיזיאנה.
מאוחר יותר באותה שנה, מושל טריטוריית אינדיאנה, ויליאם הנרי הריסון, והשופטים הטריטוריאליים דייוויס, גריפין וונדנברג כוננו בית משפט בבירת המחוז של סנט לואיס וחוקקו חוקים לאזור.
ב-4 ביולי 1805, מחוז לואיזיאנה הוגדר מחדש כטריטוריית לואיזיאנה (1805–1812), כאשר הוא כונן ממשלה טריטוריאלית משלו, בדגם של טריטוריית אינדיאנה.
דאגות התושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תנאי החוק להקמת הממשלה הזמנית, היו אמורים המושל והשופטים של טריטוריית אינדיאנה להיפגש פעמיים בשנה בסנט לואיס. עם זאת, המתיישבים ממערב לנהר המיסיסיפי התלוננו בחריפות על ההסדר. ההתנגדות הוצגה על ידי:
- מחאות על מדיניות שאינה מכירה במענקי הקרקע הקודמים של ספרד (כולל רכוש השייך לדניאל בון);
- התנגדויות למדיניות לפינוי מתיישבים מקרקע בציפייה לאזורים שיינתנו לאינדיאנים אמריקאים — שהיו אמורים להיות מועברים ממערב לנהר המיסיסיפי;
- אי הסכמה ליישום המשפט המקובל כאשר הקרקע נשלטה קודם לכן על ידי המשפט האזרחי;
- ויכוחים על הטלת מיסים חדשים;
- חוסר שביעות רצון מהיעדר הוראות לחינוך הרוב דובר הצרפתית;
- ויכוח סוער על החשש שהוראות פקודת צפון-מערב האוסרות על בעלות על עבדים ייושמו באזורים שבהם הותרה עבדות באופן היסטורי;
- החששות שהבירה הטריטוריאלית של אינדיאנה, וינסנס, הייתה במרחק של יותר מ-180 מיילים מבירת המחוז, סנט לואיס.
אזרחים נסערים של מחוז לואיזיאנה נפגשו בסנט לואיס בספטמבר 1804 כדי לחתום על הצהרה רשמית במחאה על הסיפוח. בין החותמים היו אוגוסט צ'וטו.
אירוע בולט בתקופה זו היה החתימה על הסכם סנט לואיס, שבו ויתרו השבטים האינדיאנים סאק ופוקס על צפון מזרח מיזורי, צפון אילינוי ודרום ויסקונסין לארצות הברית. טינה על הסכם זה גרמה לשבטים לעמוד לצד הבריטים במהלך מלחמת 1812 בפשיטות לאורך נהרות מיזורי, אוהיו ומיסיסיפי ועוררה את מלחמת הבלאק הוק ב-1832.
ב-3 במרץ 1805, הקונגרס חוקק חקיקה המארגן את מחוז לואיזיאנה לתוך טריטוריית לואיזיאנה, החל מ-4 ביולי 1805. השלטון הטריטוריאלי היה מאורגן בדומה לזה של טריטוריית אינדיאנה.