מחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968
מחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968 היו סדרה של פעילויות מחאה נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשו לפני ובמהלך הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו באוגוסט 1968.
המפלגה הדמוקרטית תמכה במעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם, דבר שגרר הפגנות של קבוצות תרבות הנגד וארגונים פציפיסטיים, לפני הוועידה ובמהלכה. משטרת שיקגו הגיבה באלימות משטרתית חסרת הבחנה כלפי מפגינים, כתבים, צלמים ועוברי אורח, התנהגות שכונתה מאוחר יותר "התפרעות משטרתית".
בשעות הערב של ה-28 באוגוסט 1968 שודרו בשידור חי העימותים בין המשטרה למפגינים ליד מלון הילטון. בשידור נראים מפגינים שרים את השורות שהפכו להמנון המחאה: "כל העולם צופה בנו".
תכנון המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1967 קמו מספר ארגוני מחאה נגד מלחמת וייטנאם ברחבי ארצות הברית. בתחילת שנת 1968 החלו לפעול ארגונים אלה גם בשיקגו, בהם סטודנטים למען חברה דמוקרטית, ארגון בו טום היידן היה פעיל. ארגונים אלה ניסו לגייס מספר רב ככל האפשר של משתתפים לאירועי המחאה.
ארגוני המחאה תכננו מספר אירועי מחאה במהלך הוועידה הדמוקרטית: שתי צעדות במהלך הוועידה, כנס רב-משתתפים בסופה, וסדנאות הסברה ב-10 פארקים ברחבי העיר.
במקביל פעלו אבי הופמן וג'רי רובין בארגון "מפלגת הנוער הבינלאומית" וארגנו אירועי מחאה מלווים בהופעות מוזיקה ותיאטרון. אירועים אלה אושרו על ידי משטרת שיקגו. עם זאת, חלק מחברי הארגון פרסמו עלונים פרובוקטיביים, בהם נכתב: "אנחנו מלוכלכים, מסריחים, מזוהמים ומגעילים...אנחנו נשתין ונחרבן ונזיין ברחובות... נהיה כל הזמן מסוממים ונצרוך כל סם אפשרי." כמו כן איימו לחסום כבישים ולהרעיל את תשתיות המים בעיר. כתוצאה מכך, במשטרת שיקגו התכוננו לכל איום אפשרי.
משטרת שיקגו ציידה את שוטריה בכלי נשק, אלות, גז מדמיע, קסדות להגנה מפני מהומות, ומכשירי קשר צבאיים. במשך מספר חודשים השוטרים תרגלו אמצעים לפיזור הפגנות. בנוסף ל-12,000 שוטרים הוצבו בעיר גם 6,000 חיילים מצבא ארצות הברית, 6,000 חיילי המשמר הלאומי, 1,000 אנשי FBI ומודיעין צבאי ו-1,000 סוכני השירות החשאי של ארצות הברית. כוחות נוספים היו בכוננות.[1][2]
מארגני המחאה פנו לעיריית שיקגו בבקשה לקבל היתרים לצעוד 8 קילומטרים מאזור הלולאה עד לקרבת הוועידה, לקיים מספר עצרות בפארקים שעל שפת האגם הקרוב, ולהתמקם לבסוף בפארק לינקולן. כלל הבקשות נדחו, למעט עצרת אחת שאושרה, והתקיימה ב-28 באוגוסט. הבקשות נדחו בעיקר בגלל החששות למהומות גזע בעיר. חלק מהבקשות נדחו על רקע טכני. אחד הארגונים עתר לבית המשפט בניסיון לקבל אישור לפעילויות המחאה, אך העתירה נדחתה על הסף, בטענה שהעיר רשאית לא לאשר פעולות שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.
תקריות אלימות באירועי המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירועי המחאה החלו בימים שלפני הוועידה, והיו בתחילה לא-אלימים. בפארק לינקולן נערכה עצרת שלווה בהנהגת רובין והופמן, שקראו למפגינים לכבד את העוצר בשעה 23:00. בסיום ההפגנה פתח המשורר הביטניק אלן גינזברג בקריאות "אום" בהשתתפות הקהל. למחרת התרחשה עצרת דומה, בה הופיעו פיטר, פול ומרי.
התקרית האלימה הראשונה התרחשה ב-22 באוגוסט. דין ג'ונסון, נער בן 17, נהרג לאחר שהפר את העוצר שהוטל על העיר. הוא נעצר על ידי שוטרים אך שלף אקדח וניסה לירות בהם, ובתגובה הם ירו בו והרגוהו. למחרת נערכה לזכרו של ג'ונסון אזכרה מאולתרת.
ב-23 באוגוסט נערך כנס מחאה בנוכחות חזיר בשם "Pigasus" אותו ניסו להכתיר לנשיא ארצות הברית. לאחר ההפגנה עצרה המשטרה את מנהיגי המחאה, בהם ג'רי רובין והזמר פיל אוקס.[3]
ב-24 באוגוסט נערכה הפגנה של תנועת שביתת הנשים למען השלום ואחריה צעדה של ארגוני המחאה. ב-11 בלילה החלו עימותים בין המשטרה למפגינים, שיידו אבנים על ניידות המשטרה. חלק מהמפגינים נעצרו.
ב-25 באוגוסט נערכו מספר צעדות מחאה בעיר, בהן נשמעה הסיסמה "היי, היי, לינדון ג'ונסון, כמה ילדים הרגת היום?" בשעות אחר הצהריים תוכנן פסטיבל מוזיקה בשם "פסטיבל החיים", אך הגיעה אליו רק להקה אחת, להקת הפאנק MC5. הופעת הלהקה הופסקה עקב חילוקי דעות עם בעל הקיוסק הסמוך, שלא רצה לאפשר להם להשתמש בשקעי החשמל שלו למערכת ההגברה. משתתפי הפסטיבל חשבו שהמשטרה עצרה את המופע, והחלו עימותים אלימים עם כוחות המשטרה. הקהל ברח לרחוב הסמוך לפארק, והשוטרים רדפו אחריהם. ברחוב הוכו גם עיתונאים, צלמים ועוברי אורח על ידי המשטרה. המהומות במרכז העיר נמשכו מספר ימים.[4][5]
ב-28 באוגוסט התקיימה עצרת בפארק גרנט, אליה הגיעו כ-15 אלף מפגינים. בפעילויות סמוכות אחרות השתתפו מאות ואף אלפי מפגינים. לאחר העצרת ניסו כמה אלפי מפגינים לצעוד לאמפיתיאטרון הבינלאומי, אך נעצרו מול מלון קונרד הילטון, בו שכנו המועמדים לנשיאות וצוותי הקמפיינים שלהם. באותו יום הגיעו לשיקגו אנשי "מצעד האביונים" בהנהגתו של ראלף אברנתי והתאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, והצטרפו למפגינים. בשעות הערב החל "הקרב על שדרת מישיגן", עימות אלים בין מפגינים לבין כוחות משטרה ליד מלון הילטון, שחלקים ממנו תועדו בשידור חי בטלוויזיה. השוטרים ניסו להרחיק את המחאה מאזור המלון, ותקפו באלות ובגז מדמיע מפגינים, עוברי אורח, עיתונאים וצלמים. יוברט האמפרי סיפר מאוחר יותר כי הריח את הגז המדמיע בסוויטת המלון שלו. השוטרים הדפו מפגינים דרך חלונות זכוכית, ואז רדפו אחריהם והכו אותם כשהם שרועים על שברי הזכוכית.[6] במהומות נפצעו 100 מפגינים ו-119 שוטרים, ו-600 מפגינים נעצרו.[7] מצלמות הטלוויזיה תיעדו את האלימות המשטרתית, וכן את המפגינים שרים את השורות שהפכו להמנון המחאה: "כל העולם צופה בנו".
חלק ממשתתפי הוועידה הדמוקרטית התנגדו לאלימות המשטרתית וגינו אותה בנאומיהם, בהם הסנאטור אברהם ריביקוף, שטען שמשטרת שיקגו משתמשת ב"טקטיקות גסטאפו". אולם הכנסים תואר כמתקן צבאי, עם גדרות תיל וסידורי אבטחה נוקשים.
באותו ערב הסתיימה הוועידה, ויוברט האמפרי נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.
ב-29 באוגוסט נערך כנס מחאה על ידי יוג'ין מקארתי, ורוב משתתפיו נעצרו על ידי המשטרה. לאחר מכן שב השקט לרחובות שיקגו. שבעה משתתפים ("השבעה משיקגו") הואשמו על ידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית בקשירת קשר, הסתה להתפרעויות ואישומים נוספים, וזוכו לאחר מכן.
ועדת חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר גופים מונו לחקור את אירועי המחאה בזמן הוועידה. ועדת חקירה פדרלית בראשות דן ווקר הגישה את הדו"ח שלה בדצמבר 1968, לאחר שראיינה 1,400 עדי ראייה וסקרה דו"חות של ה-FBI וסרטונים של האירועים. בדו"ח נכתב שבעוד שהמפגינים הטרידו את כוחות המשטרה והציקו להם, המשטרה הגיבה באלימות משטרתית מוגזמת וחסרת הבחנה נגד המפגינים ונגד עוברי אורח, שכונתה בדו"ח "התפרעות משטרתית". הדו"ח טען שרבים מהשוטרים ביצעו פשעים פליליים, וקרא להעמידם למשפט או לפחות לדין משמעתי.
השפעת המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברבים מכלי התקשורת בארצות הברית אמרו פרשנים פוליטיים כי תקריות האלימות באירועי המחאה היטו את הכף לטובת ריצ'רד ניקסון, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית 1968.[8] סמואל בראון, ממארגני המחאה, אמר לאחר מכן: "במקום צעירים נחמדים שמצלצלים בפעמן הדלת, הציבור ראה היום את מהומות של אנשים שצועקים גסויות ומשבשים את הפעילות בעיר. זה אסון לתנועה נגד מלחמת וייטנאם, כי העם האמריקאי רואה במפגינים מחרחרי מדון וחושב שאלימות המשטרה מוצדקת."
לאחר תום האירועים שוחח ראש עיריית שיקגו, ריצ'רד דיילי, עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון וטען שהמפגינים הם "היפים אנטי-חברתיים ומסוכנים שמעוניינים להרוס כל דבר טוב באמריקה", ומשטרת שיקגו נאלצה להשתמש באלימות נגדם. הוא טען גם שמפגינים שרפו את דגל ארצות הברית, הניפו את דגל הווייטקונג והשליכו צואה על השוטרים. מאוחר יותר אמר דיילי שהוא קיבל 135,000 מכתבים התומכים בצעדים שננקטו ורק 5,000 המגנים אותם. גם סקרי דעת קהל הראו שרוב האמריקאים תמכו בגישתו של דיילי.[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אמצעי ביטחון לקראת ועידת הדמוקראטים, הצופה, 26 באוגוסט 1968.
- ^ אלפי חיילים שומרים על ועידת המפ' הדמוקרטית, למרחב, 26 באוגוסט 1968.
- ^ הופעות עירום של "היפיז" בוועידת הדמוקרטים, למרחב, 6 באוגוסט 1968.
- ^ אלפי "היפיס" זורמים לשיקאגו - התנגשויות ופצועים ראשונים, על המשמר, 27 באוגוסט 1968.
- ^ התנגשויות בשיקאגו לפני פתיחת ועידת הדמוקרטים, למרחב, 27 באוגוסט 1968.
- ^ ליל האלות בשיקאגו, מעריב, 6 בספטמבר 1968.
- ^ האמפרי נבחר ברוב מכריע, הצופה, 30 באוגוסט 1968.
- ^ מוריי קמפטון, השברון הדמוקרטי, למרחב, 13 בספטמבר 1968.
- ^ מאשימים את משטרת שיקאגו במעשי אלימות, למרחב, 1 בספטמבר 1968.