מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים

מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים
*Papierosiarze z Placu Trzech Krzyży*
מידע כללי
מאת	יוסף ז'מיאן
שפת המקור	פולנית
מקום התרחשות	ורשה
תקופת התרחשות	1943–1944
הוצאה
תאריך הופעה ראשונה	1962
הוצאה בעברית
תרגום	עדה פגיס
מספר עמודים	126

מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים (בפולנית: Papierosiarze z Placu Trzech Krzyży) הוא ספר נוער ומבוגרים, המבוסס על עובדות אמתיות, מאת יוסף ז'מיאן, המספר את קורותיה של קבוצת ילדים יהודים בני 6–16 בשנים 1943–1944, בתקופת השואה, ששרדו מחוץ לחומות גטו ורשה הודות למכירת סיגריות ועיתונים בכיכר שלושת הצלבים (אנ') ב"רובע הגרמני" שבעיר ורשה, בפולין הכבושה במלחמת העולם השנייה.

קטעים מהחיבור התפרסמו בעיתון Nowego Słowa בלודז' ב-1948–1949, והגרסה המלאה התפרסמה לראשונה כספר בתרגום עברי מאת עדה פגיס, שראה אור בישראל בהוצאת יד ושם בשנת תשכ"ב. הספר תורגם לשפות נוספות.

חיבור הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמת הספר ז'מיאן מספר שלאחר מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו בעולם ריק, שממת מוות מסביב. הוא החל לנבור ברשימות ובפתקים שרשם מימי פעילותו ב"ארגון היהודי הלוחם", אותם החביא בזמן מרד גטו ורשה. כך בעודו מוציא נייר אחר נייר, דפים שמעט הצהיבו והיטשטשו, נזכר שלפניו אוצר מיוחד שכתב. הוא ראה פתקים עם פרטים אישיים, תצלומים והערות על ילדים שפגש בוורשה באותה תקופה. אלו היו ילדים מיוחדים בעלי תושייה רבה והרבה מזל שבזכותם הצליחו לשרוד ולחיות בתקופה זו. חלק מהילדים חזרו אף הם לוורשה ואז עלה בדעתו לתאר כמיטב יכולתו את קורות ה"חבורה" המופלאה הזו. הוא נפגש עם הנערים האלו, השווה את סיפוריהם עם רשימותיו, בדק במקורות נוספים והעלה על הכתב ספר זה.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, שהיה חלק מהמחתרת היהודית (אי"ל) שפעלה בגטו ורשה, החזיק בתעודת זהות ואישור עבודה מזויפים, שנתנו לו חופש תנועה מחוץ לגטו. הוא מספר כיצד נדהם לגלות שני ילדים, יוסף שפירא ואיגנץ מילכברג,^[1] ששיער שהם יהודים, באזור גרמני מובהק, חודשים לאחר שוורשה הוכרזה כ"נקייה מיהודים". הוא ראה אותם ליד מסעדה לנזקקים בוורשה. לאחר שזכה באמונם הם לקחו אותו לאחד ממקומות המסתור שלהם ושם סיפרו לו שהם חלק מחבורה מאורגנת של ילדים אשר "עושים עסקים בסיגריות ומחזיקים זה בזה ולא נכנעים" בלב הרובע הגרמני של ורשה, בעיקר באזור כיכר שלושת הצלבים. באזור הזה, שהוסב "לגרמני טהור", שכנו בית החייל, בית קולנוע שהקרין סרטים גרמניים, רחוב מרכזי שאכלס רק גרמנים, מסעדה גרמנית ומטה הגסטפו. זה היה מקום הומה בשוטרים פולנים, אנשי גסטפו, מרגלים וחיילים גרמנים, ומתחת לאפם הילדים הצליחו להפעיל רשת שלמה של מסחר זעיר בדרך בלתי מוסברת. בחירת אזור זה על ידי הילדים הייתה גאונית היות שאיש לא העלה על דעתו שבמקום כזה יעזו ילדים יהודים לסחור עם חיילים גרמנים. "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות", אמר בראיון להארץ ב-2005 אחד מילדי החבורה, יוסף שפירא שכונה "הקרנף".^[1] מקום מועדף נוסף על הילדים היה בתחנות הרכבת. בתקופת החורף התחנות היו מוסקות והיה אפשר לחסות בהן מפני הכפור שבחוץ. ריבוי האנשים בתחנות עזר לילדים לא להתבלט ולהצליח בעיסוקיהם.

חלק מהילדים, בעיקר הגדולים יותר, צברו ניסיון עוד מהקמת גטו ורשה ב-1940, כאשר הצליחו להתגנב מחוץ לגטו, הודות לקטנות קומתם וזריזותם. הם היו מוצאים סדקים ומעברים צרים בחומות הגטו או חמקו דרך תעלות ניקוז והצליחו להבריח רכוש משפחתי או כסף, ונכנסו חזרה לגטו עם מעט אוכל. לעיתים אף קיבלו מעט לחם וחלב מנשים רחמניות והיו מצילים את משפחתם מעוד יום של חרפת רעב. אלו היו חיים קשים בעלי סיכון רב עבור ילדים אלו.

קבוצה זו מנתה כ-20 ילדים, בהם חמש בנות. ז'מיאן סיפק להם תעודות זהות מזויפות שאפשרו להם מרחב תנועה. הילדים היו ישנים בחורבות, מרתפים ריקים, חדרי מדרגות, בבית החולים הסמוך ובגינות ציבוריות. לרוב היו מורעבים, קפואים, לבושים בסחבות ובנעליים מרופטות אך ידעו מתי יש לרחוץ את הפנים או לכבס את בגדם כדי לשמור על היגיינה מינימלית ולא לחלות. ידעו שעליהם להתמצא במרחב העיר, להכיר את סדרי התחבורה ואת תחנות הרכבת, ולהיות מסוגלים להיאבק על חייהם בתנאים האכזריים של הכרך. על הילדים לדעת את השפה ואת שפת הרחוב בדומה "לעמיתיהם" הפולנים, לדעת לספר סיפור כיסוי על עצמם אם ייתפסו. תכונות נוספות שנדרשו היו זריזות, קשיחות, היעדר בושה, ערמומיות ואף חוצפה. מלבד המסחר הילדים צחצחו נעליים וביצעו עבודות סבלות מזדמנות. היו גם ילדים ששרו שירי רחוב ופזמונים פופולריים בעד פרוטות, או שקיבצו נדבות מהסועדים במסעדות. לעיתים הם נעזרו בנשים פולניות טובות שנתנו להם אוכל ולינה.

ז'מיאן התבקש מהם כבר בהתחלה למצוא מקום מסתור לצעיר שבחבורה שכונה "בולוש", והוא מצא לו מקום מסתור אצל משפחה פולנית בעד תשלום.

ורשה נחשבה לעיר ייחודית וגדולה בפולין - האפשרויות בה רבות, אך סכנות ארבו לילדים ברחוב, לעיתים מצד "שמאלצובניקים"- נערים בריונים פולניים שהיו חוטפים מידם את סחורתם הקטנה, כסף ואוכל. הילדים ידעו לזהותם ולברוח מפניהם. אך לא תמיד היו הנערים הפולניים מתנכלים לעמיתיהם היהודים. לעיתים התפתח סוג של סולידריות ויחס של סובלנות ולעיתים כיבדו אותם על אומץ ליבם. סכנות נוספות ברחוב בוורשה היו מצד חיילי האס אס, שחלקם היו במדים וחלקם לא, שוטרים פולנים ואנשי שוליים מסוכנים למיניהם.

החיים היו קשים לילדים. עניין הישרדותי יום יומי. אך בכל זאת מצאו דרכים יצירתיות ונשגבות מהבנה לשרוד. המוטו העיקרי שהנחה את הילדים היה ערבות הדדית. הם ידעו שללא עזרה זה לזה לא יוכלו לשרוד. בדרך כלל יצאו לרחוב בזוגות, לעולם לא לבד. הם נזהרו בכל צעד שעשו ובעיקר לא התבלטו בשטח, נעו ממקום למקום, אך יחד עם זאת נמנעו מלשוטט שלא לצורך.

שלושה מהנערים שהיו בקבוצה זו נתפסו על ידי הנאצים לקראת סוף המלחמה ונרצחו. האחרים שרדו ורובם עלו לישראל ועברו את מסלול החיים הישראלי, שרתו בצה"ל ואף נלחמו במלחמות ישראל. חלקם היגרו לקנדה. הם שמרו על קשר במשך השנים.

לאורך הספר ז'מיאן מספר את שם הילדים והכינויים המיוחדים שנתנו זה לזה כדי שלא יאלצו להשתמש בשמם האמיתי: איגנץ מילכברג - "שור"(ביצ'יק) מנהיג החבורה, פרץ הוכמן שנקרא "פאוול" ואחיו "זנק", יורק פלונסקי-"יורק", יוסף שפירא "קרנף", תרזה הזמרת הקטנה, בן ציון הדר הקטן שבחבורה כונה "בולוש",^[2] יעקב קליימן-"בעל שן","הכפרי"- סטאשק הקטן ושתי אחיותיו מארישה וסטפצ'ה, "האדמוני", ליאון "קציצה", "הצולע", "הצרפתי", "הקירח", זבישק והאלינקה.

פרסום והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם בשנת 1962 בתקופת משפט אייכמן. הספר והמשפט תרמו להעלאת השיח הציבורי אודות השואה שעד אז היה די מושתק ומודחק. הוא נדפס במהדורות רבות ותורגם לשפות רבות. הספר גם זכה בפרסים ספרותיים.

סיפוריהם האישיים של שניים מחברי הקבוצה נכתבו בספרים פרי עטם: יוסף שפירא "קרנף" - בספר שנקרא "מעבר לחומות", ופרץ הוכמן - "להעז לחיות".

בשנת 1969 כיבדה העיר בת ים את החבורה ברחוב על שמה, רחוב "מוכרי הסיגריות".^[3]