מוזיאון האמנות של סאו פאולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיאון האמנות של סאו פאולו
Museu de Arte de São Paulo
מידע כללי
סוג גלריה, מרכז תרבות, אתר היסטורי עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם אסיס שאטובריאנד עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת שדרות פאוליסטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום סאו פאולו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים אסיס שאטובריאנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 729,325 (נכון ל־2019)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1947
תאריך פתיחה רשמי 1968 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל José Carlos de Figueiredo Ferraz עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות מודרנית, ברוטליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 23°33′40″S 46°39′21″W / 23.561111111111°S 46.655833333333°W / -23.561111111111; -46.655833333333
masp.org.br
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוזיאון סאו פאולו לאמנות (São Paulo Museum of Art או MASP) הוא מוזיאון לאמנות, השוכן בשדרות פאוליסטה בעיר סאו פאולו, שבברזיל.[1][2] הוא ידוע בשל המבנה הראשי שלו, מסת בטון וזכוכית עצומה, שעוצבה על ידי לינה בו ברדי, בשנת 1968. המבנה הנתמך על ידי שתי קורות ענק רוחביות שאורכן 74 מטרים (243 רגל) מותיר תחתיו קומה מפולשת ופתוחה לסביבה מכל כיווניה, והוא נחשב לנקודת ציון בעיר ולסמל העיקרי של האדריכלות הברזילאית המודרנית.[3]

המוזיאון הוא מוסד פרטי ללא מטרות רווח שנוסד בשנת 1947 על ידי אסיס שאטובריאנד ופייטרו מריה בארדי. המוזיאון מובחן ממוזיאונים רבים אחרים בשל יוזמות חשובות רבות הנוגעות למוזיאולוגיה וחינוך לאמנות בברזיל, שהתקיימו בו, כמו גם בשל תפקידו החלוצי כמרכז תרבות.[4] זה היה גם המוזיאון הברזילאי הראשון שגילה עניין באמנות שלאחר מלחמת העולם השנייה.

המוזיאון זוכה להכרה בינלאומית בזכות אוסף האמנות האירופית הנחשב לטוב ביותר באמריקה הלטינית ובכל חצי הכדור הדרומי.[3][5] הוא מכיל גם אוסף איכותי ויחודי של אמנות ברזילאית, הדפסים וציורים, כמו גם אוספים קטנים יותר של אמנות אפריקאית ואסייתית, עתיקות, אמנות דקורטיבית ונוספים, שמסתכמים בלמעלה מ-8,000 יצירות. למוזיאון יש גם את אחת מספריות האמנות הגדולות במדינה. האוסף על כל חלקיו נכלל ברשימת המורשת הלאומית הברזילאית, בהתאם להגדרת המכון להיסטוריה ואמנות של ברזיל.[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיס שאטובריאנד.
פייטרו מריה ברדי .

בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 עברה הכלכלה הברזילאית שינויים מבניים גדולים, שבמרכזם מעבר מעידן המתבסס על כלכלת הקפה לכלכלה מבוססת תיעוש גובר. מדינת סאו פאולו במיוחד משכה אליה תעשיות ועובדים רבים מרחבי המדינה והעולם, והעיר סאו פאולו, בפרט, ביססה את עצמה כמרכז התעשייתי החשוב ביותר במדינה.

אולם בכל הנוגע לחיים האמנותיים, נקודת ההתייחסות המרכזית ביותר של סאו פאולו באותה העת, התרכזה עדיין בשבוע האמנות המודרנית - פסטיבל האמנות שנוסד בשנת 1922. למרות חשיבות האירוע והעניין הרב לו זכה במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, המודרניזם לא זכה לתשומת לב רבה מדי בקרב תושבי העיר ומוסדותיה בעשורים שלאחר מכן. מלבד גלריה מסחרית שפעלה בסאו פאולו היה אז בעיר רק מוזיאון אמנות אחד - גלריית התמונות המפורסמת - הפינקוטקה Pinacoteca do Estado, המוקדשת אך ורק לאמנות אקדמית, ופועלת עד היום.

אסיס שאטובריאנד, המייסד והבעלים של תאגיד אמצעי התקשורת (Diários Associados), גוף התקשורת הגדול ביותר וקונגלומרט העיתונות בברזיל באותה תקופה, היה אחד האנשים המשפיעים ביותר באותה העת עד כי זכה לכינוי "מלך ברזיל". בפועל, הוא היה שותף פעיל מאוד במהלכים הלאומיים לעבר המודרניזציה. מגובה בכוחו של תאגיד התקשורת שלו נהג שאטובריאנד ללחוץ על האליטה הפוליטית והכלכלית הברזילאית על מנת שזו תסייע לו ב"קמפיינים הציבוריים" שהוביל. באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים יצא שאטובריאנד בקמפיין תעופה נרחב (Campanha da Aviação), שכלל מסע התרמה נמרץ לרכישת מטוסי הכשרה, במטרה להעניק למדינה מערכת תעופה הולמת. כתוצאה מכך, יותר מאלף מטוסים נתרמו לבתי ספר לתעופה בברזיל.

עם תום קמפיין המטוסים, החל שאטובריאנד בקמפיין חדש, מתוך כוונה נחושה לרכוש יצירות מופת שתשמשנה לבניית אוסף אמנות בסטנדרט בינלאומי בברזיל.[7] הוא התכוון להציג זאת במוזיאון בריו דה ז'ניירו, אך בחר בסאו פאולו כי האמין ששם יהיה קל יותר לאסוף את הכספים הדרושים, ומכיוון שעיר זו נהנתה באותה העת מרגע משגשג מאוד. במקביל, שוק האמנות האירופי הושפע עמוקות מסוף מלחמת העולם השנייה, מה שאיפשר לרכוש יצירות אמנות משובחות במחירים סבירים.

שאטובריאנד נזקק לעזרת מומחה בבחירת יצירות האמנות. למטרה זו הוא הזמין את פייטרו מריה ברדי, פרופסור אטלקי, מבקר וסוחר אמנות, הבעלים לשעבר של גלריות במילאנו וברומא, לעזור לו ליצור "מוזיאון לאמנות קלאסית ומודרנית". ברדי טען שלא צריך להבחין בין אמנויות, והציע לקרוא לכך פשוט "מוזיאון לאמנות", ונענה להזמנה.[8] על אף שתכנן להוביל את הפרויקט למשך שנה בלבד, מצא עצמו ברדי מקדיש לכך את שארית חייו. הוא עבר להתגורר בברזיל יחד עם אשתו, האדריכלית לינה בו ברדי, והביא איתו את הספרייה ואת אוסף האמנות הפרטי שלו.

הצעדים הראשונים (1947–1957)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדרו בוטיצ'לי (איטלקית, 1445–1510). הבתולה והילד עם התינוק סנט ג'ון המטביל, 1490/1500. טמפרטורה על הלוח, קוטר 74 ס"מ.
פרנסואה קלואה (צרפתית, 1510-1572). אמבט דיאנה, 1559/60. שמן על עץ, 78 על 110 ס"מ.

המוזיאון נחנך ונפתח לציבור ב -2 באוקטובר 1947 והציג את הרכישות הראשונות, ביניהן יצירות קנבס של פיקאסו ורמברנדט. בשנות הפעילות הראשונות הללו, היה המוזיאון ממוקם בקומה הראשונה של תאגיד אמצעי התקשורת. לינה בו ברדי הייתה אחראית על התאמת הבניין לצורכי המוזיאון וחילקה אותו לארבעה אזורים נבדלים: גלריה לאמנות, חדר תצוגה דידקטי על תולדות האמנות, חדר תצוגה בן זמננו ואולם. מוזיאון זה היה המוסד הברזילאי הראשון שהתעניין ברכישת יצירות אמנות מודרניות. המוזיאון יהפוך במהרה לנקודת מפגש של אמנים, סטודנטים ואנשי רוח, שמשך אליו את הציבור לא רק בזכות נכסיו האמנותיים, אלא גם בשל הסדנאות והקורסים העוסקים בתולדות האמנות שהציע, התערוכות המתחלפות של אמנים זרים ולאומיים שהתקיימו בו, והתכנית החינוכית שאפשרה מגוון רחב של תחומי ביטוי אמנותיים, כגון תיאטרון, קולנוע ומוזיקה.

בשנות ה-50 הרחיב המוזיאון את פעילותו הדידקטית, באמצעות הקמת המכון לאמנות עכשווית (שהציע סדנאות חריטה, רישום, ציור, פיסול, מחול ועיצוב תעשייתי), פתיחת בית ספר לפרסום (כיום בית הספר הגבוה לפרסום ושיווק), ארגון שורה של דיונים סביב קולנוע וספרות והקמת תזמורת נוער ולהקת בלט. הקורסים ניתנו לעיתים קרובות על ידי אמנים חשובים ומובילים בסצנה האמנותית הברזילאית, כמו הציירים לסאר סגל ורוברטו סמבונט, האדריכלים ג'יאן קרלו פאלנטי ולינה בו ברדי, הפסל אוגוסט זמויסקי ובמאי הסרטים אלברטו קוואלקאנטי.

בד בבד עם הרחבת התוכנית החינוכית, המוזיאון היה עד לגידול בחשיבות האוסף שלו וההכרה הבינלאומית בו. בין השנים 1953 - 1957, מבחר של 100 יצירות מופת מאוסף המוזיאון נוייד ברחבי מוזיאונים אירופיים, כמו מוזיאון האורנג'רי (פריז) וגלריית טייט (לונדון), בסדרת תערוכות שאורגנו במטרה לגבש את האוסף. בשנת 1957 הוצג האוסף גם בארצות הברית, במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ובמוזיאון טולדו לאמנות. בשנה שלאחר מכן הוצגו יצירות האמנות של המוזיאון במקומות שונים בברזיל, כמו המוזיאון לאמנויות יפות, בריו דה ז'ניירו.

רמת המצוינות האמנותית הגבוהה של תערוכות אלו האדירה את שם המוזיאון בשנותיו הראשונות. הוא זכה לפרסום רב וליוקרה, שהגבירו את נוכחותו ואת ההתעניינות הגוברת באמנויות יפות.

התגבשות המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיוחס לרמברנדט (הולנדית, 1606–1669). דיוקן צעיר עם שרשרת זהב, כ. 1635. שמן על הלוח, 57X44 ס"מ.

גידולו וחשיבותו הגוברת של אוסף האמנות הצריך תוך זמן קצר את הקמתו של מבנה למוזיאון. לצורך זה תרמה עיריית סאו פאולו חלקת קרקע, ששימשה בעבר כמקום המפגש המסורתי של עשירי העיר ונהרסה בשנת 1951 - על מנת לארח בה לראשונה את הביאנלה לאמנות בסאו פאולו. הקרקע בשדרות פאוליסטה נתרמה לעירייה בתנאי שישמרו מראות הנוף אל אזור העיר התחתית והעמק המשתרע למרגלות שדרות ה-9 ביולי.

בניין מוזיאון סאו פאולו לאמנות החדש הוא פרי יצירתה של לינה בו ברדי. על מנת לעמוד בדרישת שימור תצפית הנוף לעבר אזור מרכז העיר, ברדי הגתה רעיון של מבנה מוארך ומרחף, הנתמך על ידי ארבעה עמודי בטון מלבניים ומסיביים. הבנייה נחשבת לייחודית ברחבי העולם בשל שונותה: הגוף העיקרי של הבניין נישא על גבי ארבעה עמודי תמך לרוחב, ויוצר שטח פתוח ומפולש מתחת לכל אורכו של הבניין (74 מטר). האתר החדש של המוזיאון, שנבנה בין השנים 1956 - 1968, נחנך ב־7 בנובמבר 1968 על ידי המלכה אליזבת השנייה מבריטניה במהלך ביקורה בברזיל.

אסיס שאטובריאנד לא זכה לראות את חנוכת הבניין החדש. הוא נפטר חודשים לפני כן, קורבן של פקקת. גם האימפריה התקשורתית שהקים סבלה מקשיים מאז תחילת שנות ה-60. חובות גוברים והתחרות בשוק התקשורת מצד ענקית התקשורת "גלובו" של רוברטו מריניו - גרמו לו למחסור בכספים שאיפשרו את רכישות אוסף האמנות.

קריסתה של אמפריית איגוד אמצעי התקשורת ומותו של מייסדה, גרמו לממשלה להתערב ולשלם עבור חלק מהחובות שנערמו מול מוסדות זרים. במהלך תקופת נשיאותו של ז'וסלינו קוביצ'ק, העניק הבנק המרכזי של ברזיל למוזיאון הלוואה שאיפשרה לו לכבד את התחייבויותיו הכספיות, וזאת כנגד ביטחונות אוספי האמנות שלו. שנים מאוחר יותר, במהלך שנות השבעים, ניהל המוזיאון משא ומתן עם ממשלת ברזיל והחזיר את חובו.

בשנת 1969, במענה לבקשת המוזיאון, רשם המכון הברזילאי למורשת היסטורית ואמנותית (IPHAN) את נכסי המוזיאון כחלק מהמורשת הלאומית. בהתאם לכך, נרשמו נכסי המוזיאון על אוצרותיו כבלתי ניתנים להעברה, בהיותם חלק מהמורשת הציבורית, על פי החוק הברזילאי, וכל ניוד של יצירות מתוך האוסף אל מחוץ למדינה מחייב אישור של המכון למורשת היסטורית ואמנותית.

על אף הבעיות הכספיות של המוסד, מוזיאון סאו פאולו לאמנות הוסיף והרחיב את ההכרה הבינלאומית בו עוד יותר. בשנות השבעים זכה המוזיאון לתהודה ופרסום רב בחצי הכדור המזרחי תולדת שורה של תערוכות שהפיק במוזיאונים יפנים בהם הוצגו יצירות נבחרות מאוספיו. בשנת 1973 הוצג האוסף במשרד החוץ בברזיליה. אוסף המוזיאון הוצג שוב ביפן בשנים 1978/79, 1982/83, 1990/91 ו- 1995. בשנת 1992, הוצגו יצירות של האסכולה הצרפתית ונופים ברזילאיים במוזיאון הלאומי לאמנויות היפות בסנטיאגו דה צ'ילה, ובספריה של אראגון לואיס אנחל, בבוגוטה, קולומביה.

בשנת 2011, זכה מוזיאון סאו פאולו לאמנות לקבל תרומה חשובה של יצירות אמנות ואומנות אסייתיות משגריר ברזיל להודו, שיש שטענו שהציבו את המוזיאון באותה קטגוריה של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות של ניו יורק, המאכלס פריטים בעלי עניין אנתרופולוגי ויצירות אמנות יפה. עוד טרם לכך כבר כיכב המוזיאון ברשימת 19 מוסדות האמנות הטובים ביותר בעולם, שכוללים את מוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay) בפריס ואת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות עצמו. אגף חדש הוקדש לאוסף שנתקבל בשנת 2012, כאשר המסעדה והמשרדים של המוזיאון עברו לבניין נפרד ששוחזר, הנמצא משמאל למבנה המרכזי של המוזיאון.

הבניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר תערוכות, מוזיאון סאו פאולו לאמנות.
תערוכת "100 הפלאים".

הבניין הנוכחי של המוזיאון הוקם על ידי עיריית סאו פאולו ונחנך בשנת 1968, בנוכחות אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. הוא מפורסם בשל מראהו הברוטליסטי המדהים ונחשב לאחד מציוני הדרך של הארכיטקטורה המודרנית הברזילאית. על פי ההנחיות התכנוניות נקבע שהבניין יוקם באתר של בלוודרה טרינון לשעבר, בשדרת פאוליסטה, באופן שיאפשר צפייה ממפלס הרחוב על אזור מרכז העיר והרי קנטאריירה. ז'וזה בורג'ס דה פיגירידו, המשקיע שמכר את חלקת הקרקע לעירייה, כתב לעירייה מסמך הנחיות בלתי מחייב ובו ביקש לשמור על האתר כ"מקום ציבורי לתמיד". בעוד שבשנים שלאחר מכן פרויקטים רבים שהוצעו התעלמו מבקשתו, הרעיון של קונסטרוקציה תת-קרקעית או, להפך - מורמת מעל פני הקרקע, הוא שנבחר על ידי האדריכלית לינה בו ברדי והמהנדס ז'וזה קרלוס פיגירידו פראז מתוך כבוד לבקשה. הם הגו רעיון של הקמת גוש תת-קרקעי וכן מבנה מוארך, שיתנשא בגובה שמונה מטרים מעל הקרקע, תוך שימוש בארבעה עמודים המחוברים ביניהם על ידי שתי קורות בטון ענקיות, תכנון שהותיר שטח פתוח ומפולש באורך 74 מטרים (243 רגל) - בין העמודים ומתחת לקורות - הגדול ביותר עולם באותה תקופה, דבר שנחשב לתעוזה גדולה באותה העת. הבניין היווה נקודת פתיחה לשימוש בטכניקת הבטון המזוין בברזיל.

סך שטחו של המוזיאון, כ־10,000 מטר רבועים, כולל - מלבד חדרי התצוגה הקבועה והזמנית, גם ספרייה, גלריית תמונות, גלריית סרטים, גלריית וידאו, שני אולמות אודיטוריום, מסעדה, חנות, חדרי סדנאות, משרדים ואזור לשירותים טכניים. המתקנים והגימור של הבניין הם פשוטים, כפי שלינה בו ברדי עצמה מתארת: "מראה של בטון, סיד, מרצפות אבן המכסות את האולם הציבורי הגדול, זכוכית מחוסמת, קירות נקיים. ריצוף גומי שחור תעשייתי המכסה את רצפת החללים הפנימיים. הגלריה ממנה נשקף הנוף היא מעין 'כיכר', עם צמחים ופרחים מסביב, מרוצפת בקווים מקבילים, על פי המסורת האיברו-ברזילאית. יש גם חללי מים, מראות מים קטנות עם צמחי מים.[9] [...] לא חיפשתי יופי. חיפשתי חופש ". בשנת 2003, המבנה נרשם גם כמבנה מורשת לאומית על ידי המכון הברזילאי למורשת היסטורית ואמנותית.

גם במישור המוזיאוגרפי, חידשה לינה בו ברדי כשהשעינה לוחות קריסטל מחוסמים על בסיסים של גושי בטון ששימשו תומכי תצוגה לציורים. הכוונה הייתה לחקות את תנוחת בד הקנבס על כן הציור. מאחורי גושים תומכים אלו, שכבר אינם בשימוש, הוצבו לוחיות עם מידע על הצייר ועל היצירה. באופן פרדוקסאלי, המוזיאון נטש את מודל התצוגה הזה בסוף שנות התשעים, במקביל לכך שהרעיון החל לזכות בתשומת לב ויושם במוסדות זרים אחרים.

בין השנים 1996–2001, ביצעה הנהלת המוזיאון הנוכחית רפורמה עצומה ושנויה במחלוקת. על אף ששיקום המבנה הכללי היה הכרחי, האדריכל ומנהל המוזיאון לשעבר ג'וליו נבס החליט על החלפת הרצפה המקורית שעיצבה לינה בו ברדי, התקנת מעלית שנייה, הקמת קומה תת-קרקעית שלישית והחלפת מראות המים לגנים. אדריכלים רבים טוענים כי הרפורמה גרמה לפגיעה באופי המיוחד של הפרויקט המקורי של לינה.[10]

האוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגבשות הקולקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטר פאול רובנס וסדנה (פלמית, 1577–1640). דיוקן אלברט השביעי, ארכידוכס אוסטריה, כ. 1615/32. שמן על בד, 200 על 118 ס"מ.

חלק הארי של אוסף האמנות לוקט בין השנים 1947 - 1960. פייטרו מריה ברדי, לשעבר בעלים של גלריות מסחריות במילאנו וברומא, היה אחראי על איתור ובחירת העבודות שיש לרכוש, ואילו שאטובריאנד עסק באיתור תורמים ופטרונים שהיו שותפים לחלומו להעניק למדינה מוזיאון בסטנדרט בינלאומי. אף על פי שנרשמו תרומות ספונטניות רבות, שאטובריאן צבר מוניטין בשימוש בשיטות שכנוע עזות מצח. בגיבוי השפעתו של גוף התקשורת שבבעלותו הוא ניהל משא ומתן עם מפרסמים על איסוף הכספים שלו. לאחר מכן, הוא גמל לתורמים והעניק להם את התואר פטרונים, וחגג כל רכישה חדשה עם נשפים, נאומים ואפילו מצעדי סטודנטים ברחובות סאו פאולו, כפי שקרה עם הגעת יצירתו של וינסנט ואן גוך -"הסטודנט".

שוק האמנות הבינלאומי עבר רגע מבשר טובות עבור אלה שהיה בידיהם ההון הנדרש לרכישת יצירות אמנות איכותיות - שרבות מהן היו זמינות לנוכח סיום המלחמה. ברזיל, באותה עת, נהנתה משגשוג כלכלי, לאחר שחדלה להיות תלויה בייצור בינלאומי, ומכיוון שנאלצה לפתח תעשייה משלה במהלך המלחמה. עבודות האמנות נרכשו בדרך כלל בדרכים המסורתיות באמצעות בתי מכירות פומביות לאומנות, כמו כריסטי'ס, מרלבורו, סותבי'ס, קנודלר, זליגמן ווידנשטיין.

השיטות הבוטות בהן השתמש שאטובריאנד למימון הקמת האוסף הניבו ביקורות רבות. יחד עם אלה, היו גם ביקורות אחרות הקשורות לעובדה שהמוזיאון רכש יצירות אמנות ללא אימות נאות של האותנטיות. רושם זה אושש בכך שהמוזיאון היה אחד מרוכשי האמנות הגדולים ביותר בשוק הבינלאומי באותה תקופה. בניגוד למוסדות אחרים, שרכישותיהם היו תלויות באישור מועצת אוצרים, מוזיאון סאו פאולו לאמנות רכש בדרך כלל את יצירותיו במהירות, לעיתים באמצעות מברק. הודות לזריזותו הצליח המוזיאון לאסוף יצירות מופת חשובות, גם כאשר עמד מול אספנים פרטיים או מוסדות בעלי שם מכובד ומשאבים כספיים גדולים יותר.

פרנסיסקו דה גויה (ספרדית, 1746-1828). דיוקן הקרדינל לואיס מריה דה בורבון אי ואלבריגה, כ. 1798/1800. שמן על בד, 200X10 ס"מ.

בסוף שנות השישים, התמודד תאגיד התקשורת של שאטובריאנד עם בעיות, לנוכח חובות גוברים ותחרות עסקית מצד תאגיד התקשורת המתחרה של רוברטו מריניו. קשיים פיננסיים אלו גרמו לנפילת מקורותיו הכספיים של המוזיאון. כך, לאחר 13 שנים של רכישות גדולות, המוזיאון הגדיל את אוספו רק באמצעות תרומות ספונטניות של אמנים, חברות עסקיות ואספנים פרטיים.

סקירה כללית של הקולקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף מוזיאון האמנות בסאו פאולו נחשב לגדול והמקיף ביותר של אמנות מערבית באמריקה הלטינית ובכל חצי הכדור הדרומי. בין 8,000 העבודות של המוזיאון בולט אוסף הציורים האירופיים, הפסלים, הרישומים, התחריטים והאמנות הדקורטיבית. האסכולות הצרפתיות והאיטלקיות מיוצגות באופן נרחב יותר, והן מהוות את הגוף העיקרי של האוסף, ובאים בעקבותן מאסטרים ספרדים, פורטוגזים, פלמיים, הולנדים, אנגלים וגרמנים. המוזיאון מחזיק גם אוסף משמעותי של אמנות ברזילאית ו"ברזיליאנה" - אמנות עממית מקומית המתעדת את התפתחות האמנות הברזילאית מהמאה ה-17 ועד ימינו. עדיין בהקשר של אמנות מערבית, המוזיאון מחזיק יצירות חשובות של אמנות לטינית וצפון אמריקאית. בהיקף קטן יותר, נכסי האמנות של המוזיאון כוללים גם אובייקטים מייצגים של תקופות רבות ותרבויות לא-מערביות מובחנות - כמו אומנות אפריקאית ואסייתית - ואחרות הבולטות בזכות הרלוונטיות הטכנולוגית, הארכאולוגית, ההיסטורית והאמנותית שלהן, כמו האוספים הנבחרים של עתיקות מצריות, אטרוסקיות, יווניות ורומיות, מלבד ממצאים אחרים של תרבויות קדם-קולומביאניות ואמנות אירופית מימי הביניים.

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Giambattista Pittoni (1687/1767) דיוניסו אי אריאדנה, c.1730 / 35
אלמיידה ג'וניור (1850–1899). ילדה עם ספר

האסכולה האיטלקית

טיציאן (איטלקי, 1488 / 90-1576) דיוקן הקרדינל כריסטופורו מדרוזו, 1552.

ברזיל ויבשת אמריקה

  • דה אלמיידה ג'וניור, חוסה פרז - 6 ציורים
  • אמריקו דה פיגוארו מלו, פדרו - 2 ציורים
  • קליסטו דה ישו, בנדיטו - 3 ציורים
  • די קאוולקאנטי, אמיליאנו - 2 ציורים
  • מלפטי, אניטה - 2 ציורים
  • מאירלס דה לימה, ויקטור - 4 ציורים
  • פורטינארי, קנדידו - 17 ציורים
  • דו קג'ו מונטיירו, ויסנטה - 2 ציורים
  • דייגו ריברה - 2 ציורים
  • סגל, לסאר - 2 ציורים
  • סטיוארט, גילברט - ציור אחד
  • וולפי, אלפרדו- ציור 1
  • ויסקונטי, אליזו - 2 ציורים

האסכולה הצרפתית

ז'אן-בפטיסט-סימון שרדן (1699–1779). דיוקן אוגוסט גבריאל גודפרוי, 1741.

האסכולה הספרדית

האסכולה ההולנדית, פלמית וגרמנית

ואן דייק (פלמי, 1599–1641) דיוקן ויליאם האוורד, 1638/40.
תומאס לורנס (בריטי, 1769–1830) . בניו של סר סמואל פלודייר, 1806.

האסכולה האנגלית

שימו לב כי רשימה זו אינה מלאה.

במוזיאון יש גם כמה אוספים קטנים של צילומים, תלבושות וטקסטיל, חפצי קיטש וכו'.

גנבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־20 בדצמבר 2007, בסביבות השעה 05:09   בבוקר, פלשו שלושה גברים למוזיאון ונטלו שני ציורים שנחשבו לאחד מהיקרים במוזיאון: חוות הקפה (O Lavrador de Café), מאת קנדידו פורטינרי, ודיוקן סוזן בלוך מאת פבלו פיקאסו. כל הפעולה ארכה כשלוש דקות.[11] מומחי אומנות העריכו את שווי הציורים בכ־55 או 56 מיליון דולר.[12] הציורים נתגלו על ידי המשטרה הברזילאית ב־8 בינואר 2008 בעיר פרז דה וסונצ'לוס שבסאו פאולו רבתי.[13]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיאון האמנות של סאו פאולו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Museum of Art of São Paulo Assis Chateaubriand, São Paulo, Brazil, interactive Google street view photo and map". Geographic.org. נבדק ב-2016-08-10.
  2. ^ Authorities seek shut-down of renowned São Paulo art museum, CBCNews, 2008-01-19, נבדק ב-2009-06-25
  3. ^ 1 2 São Paulo Museum of Art, Encyclopaedia Itaú Cultural Visual Arts, נבדק ב-2009-06-25
  4. ^ Preciosidades de um MASP sessentão (בפורטוגזית), Hipermeios, אורכב מ-המקור ב-10 ביולי 2009, נבדק ב-2009-06-25 {{citation}}: (עזרה)
  5. ^ O Masp pede socorro (בפורטוגזית), Forum Permanente, אורכב מ-המקור ב-2009-07-10, נבדק ב-2009-06-25
  6. ^ IPHAN – Official note (בפורטוגזית), IPHAN, נבדק ב-2009-06-25
  7. ^ Bardi, P.M. (1992), História do MASP, São Paulo: Instituto Quadrante, pp. 10–14, ISBN 85-7234-019-X
  8. ^ MASP – Um museu no país das idéias audazes (בפורטוגזית), Instituto Lina Bo e P.M. Bardi, נבדק ב-2009-06-25
  9. ^ CEDAC. São Paulo 450 anos (אורכב 04.05.2007 בארכיון Wayback Machine). Retrieved on 2007-6-26.
  10. ^ João Domingues (2004-10-28). "MASP pede socorro!" (בפורטוגזית). Canal Contemporâneo. נבדק ב-2007-06-26.
  11. ^ "Picasso stolen from Brazil museum". BBC News. 20 בדצמבר 2007. נבדק ב-29 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Stolen Picasso Painting Found In Brazil" (באנגלית). CBS News. 8 בינואר 2008. נבדק ב-29 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Bruno Tavares; Rodrigo Pereira; Marcelo Godoy (8 בינואר 2008). "Polícia recupera obras roubadas do Masp em dezembro - São Paulo - Estadão". Estadão (בBrazilian Portuguese). נבדק ב-29 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוזיאון_האמנות_של_סאו_פאולו&oldid=38279490"