לורן ד'ארבייה
 | |
| לורן ד'ארבייה, 1672 | |
| לידה |
21 ביוני 1635 מרסיי, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
3 באוקטובר 1702 (בגיל 67) מרסיי, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| עיסוק | נוסע, דיפלומט צרפתי |
| תפקיד |
קונסול דיפלומטי |
  | |
לורן ד'אַרבֿיֶה (בצרפתית: Laurent d'Arvieux וגם Chevalier d'Arvieux, האביר ד'ארבייה; 21 ביוני 1635, מרסיי, צרפת – 30 באוקטובר 1702, מרסיי, צרפת) היה סוחר ודיפלומט צרפתי, שנודע במסעותיו בלבנט ובחיבוריו על האזורים שבהם ביקר.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד'ארבייה החל את דרכו ב-1653 בשירות בני משפחתו בתחנת המסחר הצרפתית בסמירנה העותמאנית. בפברואר 1657 הצטרף לדודנו שמוּנה לקונסול צרפת בצידון. במשך 12 השנים שבהן עבד ונסע בארצות המזרח התיכון שקד על לימודי השפות הנפוצות בהן – טורקית, יוונית, ערבית, פרסית ואף עברית – ועל הכרת העמים והעדוֹת באזור. המפגשים וקשרי הידידות שפיתח בעסקיו ובמסעותיו סייעו לו בתצפיותיו על החברה הטורקית והערבית במחצית השנייה של המאה ה-17, שאותן הקפיד לתעד ביומניו.
ב-1665 חזר לצרפת עם רווחי המסחר שעשה במזרח. הודות לידיעת שפות הלבנט והתמצאותו במנהגים ובסדרים החברתיים והמדיניים שם, מוּנה ד'ארבייה על ידי ז'אן-בטיסט קולבר, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-14, לתפקידים דיפלומטיים בארצות האימפריה העותמאנית. ב-1668 נשלח לתוניסיה, שם הצליח להביא לשחרור 380 בני צרפת שנפלו בידי שודדי ים ברברים ונמכרו לעבדות. ב-1671 נשלח ד'ארבייה כנציג מיוחד מטעם צרפת לשער העליון בקונסטנטינופול לסייע לשגריר Nointel (אנ') במשא ומתן לחידוש הסכמי הקפיטולציות בין צרפת לאימפריה העותמאנית, במטרה להשיג הטבות למסחר הצרפתי ולחזק את מעמדה של צרפת כמגינת המקומות הקדושים. לאות הוקרה הוענק לו ב-1673 תואר אביר במסדר סנט לזרוס, שניתן בתקופתו לאזרחים שהצטיינו בתפקידים דיפלומטיים ומינהליים בשירות בית המלוכה הצרפתי, והובטחה לו קיצבה מאוצר המדינה למשך חייו. ב-1674–1675 שימש ד'ארבייה בתפקיד קונסול צרפת באלג'יריה, ובשנים 1679–1685 כיהן כקונסול צרפת בחלב. ב-1685 זכה בציון לשבח מטעם האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר על שירותיו לכנסייה, בכללם ההסדרים שהשיג לאנשי המסדר הכרמליתי בכרמל.
ד'ארבייה, שנודע בידענותו, הוזמן להצטרף לחוגו של מלכיצדק תבנו, שהאיץ בו להעלות את זכרונותיו על הכתב ולעסוק עימו במשותף בכתיבת ספר גאוגרפיה. ד'ארבייה עסק תקופת-מה בחיבור מילון טורקי-לטיני וספרי דקדוק של השפות טורקית ופרסית והיה מועמד למשׂרת מורה לערבית במכללה המלכותית. בכל זאת העדיף להסתופף בקרב אנשי החצר ולפעול בשליחויות מטעם המלך. ב-1689, בגיל 54, חזר למארסיי ונשא אישה, אך עדיין הרבה לשהות בוורסאי. בתפקידו הדיפלומטי האחרון ביוני 1697 נשלח מטעם לשכת המסחר של מארסיי לחצר הדוכס הגדול של טוסקנה וזכה שם לאמונו ואף השיג תעודה המעידה על ייחוס משפחתו. ד'ארבייה מת בעיר הולדתו ב-1702. אלמנתו הקימה לו בכנסייה במארסיי (אנ') מצבה שעליה נחרתה בלטינית תמצית קורות חייו. מארסיי כיבדה את זכרו בקריאת כיכר על שמו (Place Laurent d'Arvieux) בלב רובע העסקים של העיר, סמוך לנמל.
בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
לורן ד'ארבייה עשה בראשית דרכו שתים-עשרה שנים רצופות (1653–1665) בנמלי המסחר של הלבנט מטעם לשכת המסחר של מארסיי, ומתוכן שבע שנים (1658–1665) בתחנות המסחר הצרפתיות בצידון ובעכו. בשנים אלה פעל במקומות שונים בסוריה, בלבנון ובארץ ישראל, וברשימותיו תיעד את חוויותיו ואת התרשמויותיו. במשך כארבעה חודשים, בסוף 1664 ובתחילת 1665, התארח במחנהו של מוחמד טורבאי, ראש השבט הבדואי שמשל על סנג'ק לג'ון בשנים 1660–1667. לפי ד'ארבייה, טורבאי קבע בתקופה זו את מושבו ב"דרום הכרמל" (ככל הנראה בטירה שבחוף הכרמל). ד'ארביה ניהל בשביל מארחו את התכתובות בשפה הטורקית. לקשר שיצר עם אנשי טורבאי הועילה לא רק ידיעת השפה הערבית, אלא גם נוהגו של ד'ארבייה להתלבש בבגדי איש המזרח ולנקוט גינונים כנדרש. בזכות קרבתו לטורבאי השיג ד'ארבייה הגנה בדרכים לו ולאנשיו וכן חסות לנזירים הכרמליתים. ד'ארבייה הפיק משהותו שפע מידע על מנהגי המקומיים, על היחסים בין מנהיגיהם, על הרשויות העותמאניות, על חיי הנשים ואף על מאכלים, וכתביו מהווים מקור חשוב להכרת ארץ ישראל במאה ה-17. הרשימות הנוגעות לשהותו בקרב הבדואים בכרמל נערכו אחרי מותו ופורסמו ב-1717 בספרו "מסע בארץ ישראל" והן מופיעות גם בכרכים הראשונים של ה"זכרונות" מ-1735. המהדיר החשיב את שהותו של ד'ארבייה אצל מוחמד טורבאי בהר הכרמל עד כדי כך שקרא לספר בשם "מסע בארץ ישראל ב-1664 אל האמיר הגדול של הבדואים".[2]
גם הוא באצילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל התמצאותו בהווי המזרח העותמאני וידיעת השפה הטורקית צורף ד'ארבייה ב-1670, לבקשתו של המלך לואי ה-14, למחזאי מולייר ולמוזיקאי ז'אן-בטיסט לולי בהפקת המחזה "גם הוא באצילים". ד'ארבייה יעץ בכל הנוגע למחוות ולתפאורה בסצנת הטקס הטורקי, הורה לשחקנים כיצד להגות את המלים הזרות והכין את התלבושות לטורקים המדומים.[3] החוקרת מישל לונג'ינו[4] טוענת כי בכל מהלכיו של ד'ארבייה, שהיא מאפיינת כמי שזה מקרוב עלה לגדולה (Arriviste), ניכרת חתירתו לקידום בסולם החברתי, וכי במחזה הזה, שעיקרו היחסים החברתיים בין הבורגנות לבין האריסטוקרטיה הוותיקה, מכוון מולייר את חיצי לעגו גם אל ד'ארבייה, שותפו להפקה.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לורן ד'ארבייה הותיר אחריו רשימות למיניהן שראו אור אחרי מותו. חלקן נערכו על ידי ז'אן דה לה רוֹק (Jean de la Roque)[5] ונדפסו ב-1717, חמש עשרה שנים אחרי מותו של ד'ארבייה, בספר שכותרו "מסע בארץ ישראל אל אמיר הבדואים הגדול" (Voyage en 1664 dans la Palestine vers le grand Émir des Bédouins).הספר כולל את הערותיו של דה לה רוק וכן תרגום לצרפתית מתוך כתבי ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי אבו אל-פידאא (1273–1331). רוב פרקי המסע עוסקים בהווי ובמנהגים של החברה הערבית והטורקית. מהדורת התרגום לאנגלית ראתה אור כבר ב-1718, וכותרה היה "מסעות האביר ד'ארבייה במדבר ערב" ( The Travels of Chevalier D'Arvieux in Arabia the Desart).[6]
ב-1735, 33 שנים אחרי מותו של ד'ארבייה, קובצו ונערכו שפע רשימותיו בשישה כרכים על ידי הנזיר הדומיניקני ז'אן-בטיסט לאבָּה (Jean-Baptiste Labat) תחת הכותרת "זכרונות האביר ד'ארבייה" (Mémoires du Chevalier d'Arvieux).
לכתביו של ד'ארבייה יש ערך במחקר של תולדות הלבנט. בניגוד לרוב הנוסעים ביקורו באזור לא היה חטוף, הוא דיבר בשפות הנהוגות בו והתאמץ להכיר מקרוב את החברה המקומית הטורקית והערבית. רשימותיו מסכמות שנים לא מעטות של שהות בלבנון, בארץ ישראל ובסוריה, והן כוללות תיאורים מפורטים של יישובים ושל אירועים. כתביו של ד'ארבייה היו מבוקשים והם תורגמו בתוך עשורים אחדים לגרמנית, הולנדית, דנית וטורקית.[7]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נתן שור, ספר העליה לרגל לארץ ישראל: תולדות העליה לרגל לארץ ישראל מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה-19, אריאל 99 (מארס 1994, אדר תשנ"ד), עמ' 96–98
- Warren Hamilton Lewis, Levantine adventurer: the travels and missions of the Chevalier d'Arvieux, 1653–1697. London: A. Deutsch, 1962
- Elizabeth Sirriyeh, "The Memoires of a French Gentleman in Syria: Chevalier Laurent d'Arvieux (1635-1702), Bulletin (British Society for Middle Eastern Studies), Vol. 11, No. 2, 1984, pp. 125-139
- Deidre Pettet, “A Veritable Bedouin: The Chevalier d'Arvieux in the Camp of the Emir Turabey,” in: Glenn, Joseph Ames, Ronald S, Love (eds.), Distant Lands and Diverse Cultures: The French Experience in Asia, 1600-1700, Praeger, 2003, pp. 21-46
- Michèle Longino, French Travel Writing in the Ottoman Empire: Marseilles to Constantinople, 1650–1700, Ch 3: "The Arriviste/Envoy: Laurent d'Arvieux (1735-1702)", Routledge, 2015, pp.57-107
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסע בארץ ישראל אל האמיר הגדול של הבדואים (הדפסת אמסטרדם, 1718) Voyage dans la Palestine vers le grand Émir des Bédouins (בצרפתית)
זכרונות האביר ד'ארבייה (1735) Mémoires du chevalier d'Arvieux (בצרפתית):
כרך ראשון,
כרך שני,
כרך שלישי,
כרך רביעי,
כרך חמישי,
כרך שישי
- רשימת הפרסומים של לורן ד'ארבייה, בקטלוג הספרייה הלאומית
- כתביו של לורן ד'ארבייה בספרייה הלאומית של צרפת
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האיור, ששובץ בספר על ידי המהדיר, לא נעשה ממראה עיניים, כפי שניכר מתיאור מורד הכרמל, דגמי האוהלים וצורת הבניינים והביצורים של העיירה חיפה בראשית המאה ה-18
- ^ כותר החלק הראשון של הספר שונה במקצת: "מסע מצידון למחנה האמיר הגדול, ראש הנסיכים הערבים של ארץ ישראל" (Voyage de Seyde au Camp du Grand Emir, Chef des Princes Arabes de la Palestine)
- ^ על ההפקה סיפר ד'ארבייה ב"זכרונות" שלו (כרך רביעי; 1735, עמ' 252–253)
- ^ Michèle Longino, Orientalism in French Classical Drama, Cambridge University Press, 2002, pp. 109-147
- ^ דה לה רוק, עיתונאי וסופר ממארסיי וידידו של ד'ארבייה, ביקר בסוריה, בלבנון ובארץ ישראל ב-1689, וב-1722 פרסם את ספרו "מסע לסוריה והר הלבנון" (Voyage en Syrie et au mont Liban)
- ^ המהדורה השנייה מ-1732 זמינה לקריאה במרשתת; הכתיב Desart מופיע במקור (ראו כאן)
- ^ פריט 1113 ב-Bibliotheca Geographica Palaestinae