כתובת קווינטוס מרקיוס התלת-לשונית
כתובת קווינטוס מרקיוס היא כתובת תלת־לשונית לטינית־יוונית־פונית על חפץ אבן שנמצא בסוף המאה ה־19 בקרבת אותינה (אנ') (מדרום־מערב לקרתגו), ומתאורך לאמצע המאה ה־1 לפנה"ס.[1][2]
הכתובת נכתבה על משקוף אבן, או בסבירות גבוהה יותר מזבח אבן, המעוטר בבליטות (אנ') בחלקו העליון והתחתון.[1] הכתובת פורסמה כ־CIL VIII 24030.[3] הכתובת נמצאת כעת בלובר.[4]
הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]
Q. MARCI[...
PROTOMACVS[...
FACTA. L(?). M. COS. M[...
ΚΟΥΙΝΚΤΟΣΜΑΡΚΙΟ[...
ΜΑΧΟΣΗΡΑΚΛΕΙΔΟ[...
...]תיתנקינטאמערקיפרט
...]רפאשתשפטמעבדמלקרתואדנב
משמעות הכתובת לפי שורות היא:[5][2]
התוכן בשפת המקור תרגות לעברית Q. MARCI[us...] ק(ווינטוס) מרקי[וס...] PROTOMACVS [medicus...] פרוטומקוס [הרופא...] FACTA. L(?). M. COS. M[...] עשה ... [...] ΚΟΥΙΝΚΤΟΣ ΜΑΡΚΙΟ[ς πρωτο...] קווינטוס מרקיו[ס פרוטו־] ΜΑΧΟΣ ΗΡΑΚΛΕΙΔΟ[υ ἰατρός...] ־מכוס הרקלייד[ס הרופא...] [המזבח? ז]ת יתן קינטא מערקי פרט־[את המזבח? ה]זה נתן קווינטוס מרקיוס פרוטו־ [־מקא ה]רפא שת שפטם עבדמלקרת ואדנב<על>[־מקוס ה]רופא (ב)שנת השופטים עבדמלקרת ואדונבעל.
אורך הפער בשורה הראשונה בלטינית מרמז שבחלק שלא שרד נכתב שם האב.[6] השורה השלישית מעלה קשיים: הקיצורים המופיעים בה ("L(?). M. COS. M[...]") עשויים לציין תאריך, אך לא יכולים להתפרש כשמות השופטים עבדמלקרת ואדונבעל (ששנת כהונתם היא תאריך הכתובת, בחלק הפוני; ייתכן שהם היו דואומווירי (אנ') ביישוב שכן).[6]
הכתובת היוונית מציינת את שם המקדיש, אחריו שם נוסף – הרקליידס, ובחלק שלא שרד משוחזרת המלה ἰατρός, "רופא".[6] אולם, השם הרקליידס מקביל לשם הפיניקי עבדמלקרת; עובדה זאת הופכת שחזור כגון "ἄρχοντος" – שיקיים הקבלה בין החלק היווני לחלק הפוני – אפשרית, אף שהדבר לא מסביר את הופעת שמו של שופט אחד בלבד והיעדרו של השני (אדונבעל), ולכן סביר יותר שהרקליידס היה אבי מציב הכתובת (והדבר תואם את מבנה הכתובות היווניות המסורתי).[7]
תחילת השורה הפונית הראשונה איננה משוחזרת בוודאות; זין ותו בגרסה זאת של הכתב הפוני/נאו־פוני דומות ביותר, דבר המאפשר לשחזר "[המזבח ז]ת" (המזבח הזאת, בנקבה) או "[המזבח א]ז" (המזבח הזה, בזכר).[8] שתי האותיות האחרונות של השם "אדנבעל" ככל הנראה חסרות.[9]
היעדר האות H בתעתוק הלטיני לשם פרוטומקכוס/פרוטומקוס מסייע לתארך את הכתובת: נישופיות עיצורים החלה להיות מובחנת בלטינית בערך בימי יוליוס קיסר וקיקרו, ולכן, הגם שהמעבר מחוסר הבחנה להבחנה היה הדרגתי, סביר לתארך את הכתובת לאמצע המאה ה־1 לפנה"ס.[10] הכתב הפיניקי בכתובת הוא בתווך בין השלב הפוני לשלב הנאו־פוני, בין חורבן קרתחדשת לתחילת התקופה הנוצרית.[11] התעתיק הפיניקי של השמות הזרים ללא סיומת -s (קווינטוס כ"קֻיְנְטֶא" ומרקיוס כ"מַערְקִי"); ה־K הלטינית וה־Κ היוונית מתועתקות בקוף פונית, וה־T הלטינית וה־Τ היוונית מתועתקות בטית פונית.[11]
כתובות דו־לשוניות ואף תלת־לשוניות של רופאים אינן נדירות באפריקה ובאזורים אחרים העולם העתיק.[10][12]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Attilio Masstino, Raimondo Zucca, "La naissance de la culture épigraphique latine en Africa", in: Fantar, M. H. (ed.), Débuts de l'écriture au Maghreb, Casablanca, 2004, pp. 201–202
- Philippe Berger, René Louis Victor Cagnat, L'inscription trilingue d'Henchir Alaouin, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 43, 1899, עמ' 49–54 doi: 10.3406/crai.1899.71329
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ברגר וקניאט, עמ' 48–49, 52
- ^ 1 2 3 Archaeological Discussions, American Journal of Archaeology 3, 1899, עמ' 296 doi: 10.2307/496763
- ^ Lilia Mezhoud, "Discussion autour d'un fragment de texte", Academia.edu, 2018 (בצרפתית)
- ^ autel (AO 3240), באתר מוזיאון הלובר
- ^ 1 2 ברגר וקניאט, עמ' 49–53
- ^ 1 2 3 ברגר וקניאט, עמ' 51
- ^ ברגר וקניאט, עמ' 51–52
- ^ ברגר וקניאט, עמ' 49
- ^ ברגר וקניאט, עמ' 50
- ^ 1 2 ברגר וקניאט, עמ' 52
- ^ 1 2 ברגר וקניאט, עמ' 53
- ^ ראו למשל CIL I 1256; VIII 15, 16, 21105