כתובת בנין דכרין

כתובת בנין דכרין
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת כתובות, פרק ד', משנה י'
תלמוד בבלי	מסכת כתובות, דף נ"ב, עמוד ב'
משנה תורה	ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ט
שולחן ערוך	אבן העזר, סימן קי"א

כתובת בנין דכרין (עברית: כתובת בנים זכרים) היא תקנת חז"ל ולפיה, כחלק מהכתובה, על הבעל להבטיח את זכויותיהם של בניה של האשה ולכתוב: ”בנין דכרין דליהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון” - הבנים הזכרים שיוולדו לך ממני, יירשו את כסף הכתובה, מלבד החלק שאותו הם מקבלים יחד עם אחיהם (מאם אחרת). התחייבות זו מוגדרת תנאי בית דין וחלה גם אם לא נכתבה במפורש בכתובה.

התקנה

המקרה בו חלה התקנה הוא כאשר מתה אשתו של אדם בחיי בעלה, ובנסיבות אלה יורש הבעל את אשתו. התקנה מתייחסת לאופן חלוקת הירושה של הבעל לאחר מותו. לפי התקנה ירשו בניה של האשה (מבעל זה) מאביהם את סכום הכתובה ואת הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק אשה אחת, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, שאז בניה של כל אחת מהנשים יורשים מהאב את הכתובה של אמם ורק לאחר מכן מחלקים את יתר הירושה באופן שווה בין הבנים. הדבר ישפיע על אופן חלוקת הירושה כאשר סכום הכתובות אינו זהה, או כאשר לאחת הנשים יותר בנים זכרים מאשר לאשה השניה.

טעם התקנה

טעם התקנה הוא כדי שיעניק אדם לבתו נדוניה הגונה, ולא ימעיט בה, ביודעו שלאחר פטירת חתנו, נכדיו - בני בתו - הם אלו שיקבלו לרשותם את הנדוניה. ”אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו”.

היו מהחכמים שתמהו כיצד תיקנו חז"ל לעקור את תקנת הירושה הרגילה של התורה ולפיה כל הבנים יורשים בשווה ולתקן שהבנים יירשו את הכסף שאמם הכניסה לנדוניה למרות שמהתורה כל הבנים חולקים בשווה שכן כולם יורשים שווים של האב. אך הוסבר כי אין כאן עקירת דבר מהתורה, שכן תקנת הנדוניה גם היא מהתורה, שכן המקור לדין הנדוניה הוא מהתורה, בתנ"ך כתוב: ”קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ”. פסוק זה תמוה לכאורה, "ואת בנותיכם תנו לאנשים"? הרי הבעל מקדש את האשה, ולא האשה את הבעל, ומהי הפעולה של "נתינת הבת" לבעל? ומכאן למדו חכמים, שעל אדם לתת נדוניה הגונה לבתו כדי שיקפצו אנשים על המקח וירצו לישא אותה מכיוון שתקנת הנדוניה היא מהתורה, מותר לקיים אותה על ידי עקירה חלקית של דין הירושה שקבעה התורה, שהרי אם לא יירשו הנכדים של אבי הכלה את נדוניית אמם עלול הלה להימנע ולא להעניק נדוניה לבתו.

כדי להפיס את דעתו של החותן, תיקנו גם, שאף הנדוניה שהחתן - הבעל מעניק לכלתו, גם היא תכלל בסכום הנדוניה שאותם יורשים בניה.

גדר התקנה

למרות שכאמור, כתובת בנין דכרין איננה לפי סדר הירושה במשפט העברי, תיקנו חז"ל שהתקנה תהיה במבנה הדומה לסדר הירושה, כך שרק הבנים הם אלו שיירשו את נדוניית אמם, אך לא הבנות. כמו כן, בדומה לירושה, כתובת בנין דכרין אינה גובה מקרקעות משועבדות אלא רק מנכסים בני חורין. מצד שני החיוב נעשה בשעת הקניית הכתובה, ובכך הוא דומה להתחייבות.

הגבלות לתקנה

מותר דינר

לתקנה זו קיימת הגבלה, ולפיה אם התקנה תעקור לגמרי את דין הירושה במשפט העברי ותעקור לגמרי דין תורה, ביטלו חכמים תקנתם זו. לכן, כאשר אין די ירושה כדי לשלם את כל הכתובות ועוד דינר נוסף (מכונה במשנה "מותר דינר"), החלוקה נעשית בין הבנים של המנוח מבלי להתחשב בכתובות של נשותיו.

בתלמוד נשאלת השאלה, האם כתובה אחת מהווה מותר לחברתה, כלומר אם משפחה אחת מהיורשים - בני אשה אחת מהשתיים - גובה את הכתובה, מכיוון שהאם מתה לאחר מיתת האב, ובשעת מיתתו זכתה בכתובה, ועכשיו בניה יורשים אותה, ואילו בני המשפחה השנייה, אמם נפטרה בחיי האב כך שזכות כתובתה נפקעה ולכן בניה יורשים אותה רק מכח כתובת בנין דכרין, האם נחשב הסכום שנגבה לצורך כתובת האשה השנייה, נחשב ל"ירושה" כך שדין הירושה המקראי אינו נעקר? בפרק העשירי של מסכת כתובות הובאה ראיה מדברי המשנה, שכן זו נחשבת כ"ירושה", וממילא נותרת על כנה כתובת בנין דכרין. לפי רבה הדבר תלוי במחלוקת תנאים. להלכה כתובה נעשית מותר לחברתה.

חלק הבכורה

בחלק המתקבל משום כתובת בנין דכרין אין העדפה לבן הבכור. לדעת האבני מילואים הבכור מקבל את חלק הבכורה כאילו אין כתובת בנין דכרין, ורק ממה שנותר לאחר מכן חולקים כל האחים כדין כתובת בנין דכרין.

בזמן הזה

כמה גאונים כתבו שאין כתובת בנין דכרין נוהגת בזמן הזה, משום שרגילים לתת סכומים גדולים לבתו בשעת הנישואין. שיטה זו מופיעה בטור, והרמ"א הביא אותה להלכה בשולחן ערוך, וכתב על כך "וכן נוהגין במדינות אלו". גם בין חכמי המזרח קיימת שיטה זו.