כפר תקווה

כפר תקווה
	שלט הכניסה לכפר תקווה
פעילות	ארגון ללא כוונת רווח, כפר חינוכי עבור בוגרים עם צרכים מיוחדים
מדינה	ישראל
מטה הארגון	כפר תקווה
מייסדים	ד”ר זיגפריד הירש
יושב ראש	מוטי דייג
מנכ"ל	מושיק גרוס
תקופת הפעילות	1964–הווה (כ־60 שנה)
	אתר כפר תקווה
קואורדינטות	32°42′06″N 35°07′00″E / 32.701804°N 35.116575°E

כפר תקווה הוא ארגון ללא כוונת רווח, כפר חינוכי, המהווה מקום מגורים קבוע ומרחב תומך עבור בוגרים עם צרכים מיוחדים במגוון התחומים ההתפתחותיים והנפשיים. הכפר ממוקם באזור גבעות זייד בסמוך לקריית טבעון. חזון הכפר הוא לאפשר לחברים בו לפתח חיים עצמאיים ככל האפשר תוך שילוב בחיי קהילה, מסגרת תעסוקתית וחברתית פעילה, העשרה והקניית כישורי חיים.

במקום יש אפשרויות מגורים שונות, ברחבי הכפר או בדיור עצמאי מלווה בקריית טבעון הסמוכה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר תקווה הוקם ב-1964 באתר בו שכן שכן קיבוץ גבעות זייד עד שנת 1958 והיה נטוש מאז. את המקום יזם והקים האגרונום ד"ר זיגפריד הירש, שניהל את מחלקת ההתיישבות של רסקו ולימד במרכז וולקני ברחובות. הירש נישא לחנה, אלמנה שאחת מבנותיה נזקקה למסגרת חינוכית מיוחדת. הבת הוכנסה למוסד חינוכי בקריית עמל, ובעקבות כך החליט הירש להקים כפר עבודה לאנשים עם צרכים מיוחדים. ב-1962 יסד אגודה בשם "תקווה". בשנת 1963 הוא נפגש עם פרידריך נוטהאקר מנהל ארגון סעד נוצרי-גרמני, שהקימה בית הבראה לניצולי שואה בנהריה וחיפש יוזמות סיוע נוספות בישראל. השניים הסכימו על הקמת הכפר. המקום שכלל 450 דונם ואת המבנים, נמכר לאקי"ם לצורך הקמת כפר תקווה, תמורת 400 אלף לירות בתשלומים של 20 שנה, כשחברת רסקו ערבה לתשלום^[1]^[2]. ראש מועצת טבעון שרצה להקים במקום כפר קייט התנגד למכירה^[3]. עזרה כספית נתקבלה גם מידידי ישראל בשווייץ. איחוד הקבוצות והקיבוצים בראשות סנטה יוספטל הסכים לוותר על זכותו במקום תמורת לירה אחת. בנובמבר 1963 הגיעה למקום קבוצה של מתנדבים גרמנים להכשיר את המקום לקראת פתיחת הכפר^[4]^[1].

בפברואר 1964 החל כפר תקווה לפעול, כשהוא כולל (בניגוד להנחיות אקים ומשרד הרווחה) אוכלוסייה מעורבת של בעלי מוגבלויות, המקיימים אורח חיים רגיל ככל האפשר ומקבלים הכשרה לחיי עבודה מועילים. באותה שנה התאחדה אגודת "תקווה" עם אקי"ם, וביחד הקימו חברה בשם כפר קנדי בגבעות זייד על שם ג'ון קנדי^[5], שגם אחותו הייתה בעלת צרכים מיוחדים. ממשלת ארצות הברית התעניינה במקום וגם מימנה מחקר על פעילות הכפר בשיקום ילדים באמצעות עבודה חקלאית^[6]. בנובמבר 1964 היו בכפר 32 חניכים וקבוצה של מתנדבים מגרמניה ושווייץ הגיעה להקים במקום אגף חדש עם חדר אוכל^[7]. בסוף 1965 היו בכפר 60 חניכים וצוות של 25 עובדים^[8].

ב-1966 פרשה אקים מן השותפות וד"ר הירש יסד חברה ציבורית שעם חבריה נמנתה גם ציפורה זייד. מתנדבים שיפצו את הכפר, ועם הזמן הובאו מגרמניה גם כלים לתפקוד היומי של הכפר, כמו כלים חקלאיים (טרקטור ועגלה, מחרשה ומשדדה) ציוד עבור המסגריה, הנגריה והמטבח, מכונת כביסה, כלי סניטציה מכשירי חשמל שונים ועוד.

בתחילת 1970 היו בכפר 90 חניכים^[9].

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מתגוררים בכפר כ-220 חברים בגילאי 20–85. הדיור והתעסוקה במקום מותאמים למעגלי החיים השונים ומאפשרים גם הזדקנות בכבוד ובסביבה מוגנת.

צוות הכפר מונה למעלה מ-130 עובדים ועוד כ–20 מתנדבים מישראל ומחוצה לה.

כפר תקווה הוא חברה לתועלת הציבור (חל"צ) ומוסד ללא כוונות רווח (מלכ"ר). הנהלה ציבורית נבחרת מהווה את דירקטוריון הכפר ושותפים בה נציגי משפחות הדיירים ונציגי ציבור^[10]. המקום פועל באמצעות כספי תורמים פרטיים וקרנות, ובעזרתם של עשרות מתנדבים צעירים בשירות לפני הצבא ומתנדבים ממשפחות הדיירים ומיישובי האזור^[11].

מערך הטיפול והשיקום משתלב בחיי הדיירים והפעילויות בכפר במטרה לשפר את איכות חייהם ולאפשר להם לנהל חיים עצמאיים בהתאם ליכולתם האישית. לרשות הדיירים והצוות עומד מרכז טיפול רב היבטי המשתלב במערך הטיפול המקצועי ומעניק מגוון טיפולים משלימים, כגון: פיזיותרפיה, תרפיה במוזיקה, באמנות ובתנועה, שיאצו, יוגה, טיפול באמצעות בעלי חיים ועוד^[12].

בכפר פועלים מיזמים שונים: יקב טוליפ, מפעל לאריזת נרות, מרכז שילוב ללימודי העשרה עבור אנשי חינוך וסמינר לגננות ולגיל הרך בתחום החינוך האנתרופוסופי.

להנהלת הכפר נציגות קבועה במועצת המועצה האזורית עמק יזרעאל, כחלק משותפות מתמשכת שבין הכפר לבין הנהלת המועצה. דיירים מהכפר משולבים בחיי התעסוקה, החברה והתרבות בפעילות המועצה. קבוצות ספורט מהכפר משתתפות באירועי העמק וכך גם חבורת הזמר של הכפר 'פינה בכפר'.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר תקווה זכה להכרה בינלאומית וקיבל פרסים שונים, ובהם:

פרס העמק על שם סא"ל גדעון צימבל שכיהן כסגן ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל ונהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, על תרומה ייחודית באחד מתחומי החיים בעמק יזרעאל^[11].