כלכלת אימפריית האינקה
כלכלת אימפריית האינקה, שהתקיימה מתחילת המאה ה-13 לספירה ועד כיבושה בשנת 1532 על ידי הספרדים ובשיאה שלטה באזורים נרחבים באמריקה הדרומית לאורך חוף האוקיינוס השקט והרי האנדים, התאפיינה בתכנון הריכוזי שלה, ובדומה לכלכלות עתיקות אחרות, בחשיבות הרבה של תחום החקלאות. ככלכלה מתוכננת באופן מלא לא אפשרה קיומו של שוק חופשי ומסחר ואף לא היה לה מטבע[1]. הייצור, ההפצה, החלוקה והשימוש בסחורות נוהלו בצורה ריכוזית על ידי גורמי השלטון. כל הצרכים כגון ביגוד ומזון סופקו על ידי המדינה לפי הקצבה[2].
ניהול נכון של הכלכלה הריכוזית הביא לעושר רב של האימפריה וגם הכובשים הספרדים השתאו מעושרה. מקדשי האינקה ובראשם מקדש קוריקנצ'ה צופו זהב. ידוע במיוחד "חדר הכופר" (אנ') שהתמלא בזהב תוך זמן קצר לדרישת הספרדים ששבו את קיסר האינקה אטוואלפה[3].
חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הייצור החקלאי היווה את הבסיס לכלכלה. הגידולים החקלאיים כללו תפוחי אדמה, כותנה, קסאווה, עלי קוקה, קינואה ועשרות סוגי תירס.
שטחי האימפריה נחלקו גאוגרפית לשני אזורים עיקריים - אזור חוף האוקיינוס השקט ואזור הרי האנדים. הטופוגרפיה ותנאי האקלים השונים הכתיבו את אופי הפעילות החקלאית בכל אחד מהאזורים[2].
האזור ההררי הוא אזור צחיח והתאפיין בתנאים קשים לחקלאות. רק 2% מהקרקע מתאים לחקלאות ולרוב נדרשת בניית טרסות בכדי שיתאפשר עיבוד קרקע זו. הטמפרטורות באזור נמוכות ובלתי יציבות ושינויי טמפרטורה חדים פוגעים ביבולים. כמויות המשקעים לא סדירות והפיזור הבלתי אחיד של המשקעים יוצר תקופות יבשות שעלולות לפגוע קשות בגידולים. הגידולים העיקריים היו תירס וקינואה לצד גידול בהמות. ככל שעולים בגובה תנאי האקלים התאימו יותר לשטחי מרעה לאלפקות ולמה ופחות לגידול יבולים. בגבהים שמעל 4000 מטר מעל פני הים רעו עדרים גדולים ששימשו לצריכת בשר וייצור חומרי גלם לתעשיית הטקסטיל וגלליהם שימשו כדשן. בעלי חיים קטנים יותר כשרקנים ועופות גודלו במשקי הבית ושימשו למאכל[4].
התנאים לחוף האוקיינוס השקט חייבו התמחות של הקהילה בדיג או בגידול יבולים. החקלאות הייתה מוגבלת לעמקים בהם זורמים הנהרות היורדים מהאנדים כאשר שאר השטח צחיח ומדברי. על אף שהאדמה פורייה מיעוט המשקעים הצריך פיתוח מערכת מורכבת של תעלות השקיה בסמוך לנהרות. מערכת זו דרשה השקעה גדולה של כח אדם בבנייתה ובתיחזוקה[2].
בעוד שבעולם הישן היה נפוץ השימוש בבהמות כסוסים ובקר לעיבוד השדות, בעלי חיים אלה היו זרים לאמריקה הדרומית ובעלי החיים המקומיים כגון למות ואלפקות היו קטנים וחלשים מכדי שאפשר יהיה לנצלם לחקלאות. בהיעדר בהמות מתאימות לעיבוד השדות העבודה נעשתה באופן ידני בשימוש בכלים מותאמים לשטח ההררי ולגודלן המוגבל של הטרסות. בין הכלים האלו מחרשת דריכה (Chaki taklla (אנ')), מעדר (Rawk'ana) ואלה לתיחוח הקרקע (Waqtana)[5].
מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפועל יוצא של התכנון המרכזי של הכלכלה התייתר הצורך בשווקים ולא התקיים מעמד סוחרים. לחקלאים ובעלי מלאכה לא היה צורך לשווק את תוצרתם ולצרכנים לא היה צורך או אפשרות לקנות מוצרים. את מקום המסחר תפס ויסות סחורות ומזון שנוהל בידי השלטון וסחר חליפין בהיקף קטן. מסחר התקיים בצורה מצומצמת רק עם גורמים מחוץ לאימפריה.
מטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון המרכזי של כלכלת האינקה, לפיו סופקו צורכי התושבים על ידי הממשל ומנגד תשלום המיסים נעשה באמצעות עבודה, ייתר במידה רבה את הצורך בשימוש במטבע. גם היקף המסחר הקטן, שנעשה בסחר חליפין, לא יצר צורך במטבע[1].
אייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרבית אוכלוסיית האינקה חיה בקהילות קטנות שנקראו "אייו" (Ayllu (אנ')) שהתבססו על קרבה משפחתית. הבעלות על הקרקעות הייתה בידי האייו ואלו חולקו בין חברי הקהילה מדי שנה בהתבסס על הצרכים וגודל התא המשפחתי.
מיסוי ועבודה קולקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיעדר מטבע ואמצעי תשלום מיסים נגבו בשני אמצעים עיקריים - עבודה ותוצרת חקלאית:
מינקה (Minka, עבודת צוות) (אנ') – עבודה לשירות הקהילה, לדוגמה בניית טרסות חקלאיות וניקוי תעלות השקיה. "מס" שהוטל על ידי הקהילה ולא על ידי השלטון המרכזי.
מיט'ה – מס לאימפריה ששולם באמצעות עבודה בשירות ישיר של השלטון – שירות צבאי, בנית דרכים וביצורים, שליחים, עיבוד חלקות אדמה. כל גבר בגיל 15–50 נדרש לשרת מספר ימים בשנה.
הקהילה (אייו) העלתה מס לשלטון המרכזי ביבול, בהמות, טקסטיל ומוצרים אחרים[6].
כלכלת מתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך חשוב בתרבות האינקה הוא "אייני" (Ayni (אנ')) – הדדיות ועזרה לחבר קהילה אחר. אין תמורה מידית אך מצופה מהנתרם לסייע בתורו לחברי קהילה אחרים. לדוגמה, בתחילת העונה החקלאית יעובדו שדות של זקנים ושל לוחמים שנעדרים מהכפר ראשונים לפני החלקות הפרטיות וחלקות המדינה, או התגייסות של הקהילה לעזרה בבניית בית.
קיפו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לתרבויות שקדמו להם באזור, גם לבני האינקה לא הייתה מערכת כתב. כדי לנהל את הרישומים הדרושים לניהול האימפריה פותח הקיפו - מערכת מיתרים וקשרים לתיעוד מידע מספרי. הקיפו מורכב מחבל ראשי עליו קשורים מיתרים. על המיתרים נקשרו קשרים מסוגים שונים כאשר סוג הקשרים ומיקומם על המיתר ביחס לחבל הראשי מייצג ערך מספרי[7]. קיפו שימשו את פקידי האימפריה בין היתר למעקב אחר מיסים, ייצור חקלאי וגודל האוכלוסייה.
רשת הדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מערכת הדרכים של האינקה
תפקיד משמעותי בכלכלה היה שמור למערכת הדרכים של האינקה - רשת דרכים משמעותית ונרחבת (כ-40,000 ק"מ) שנבנתה בצורה מרכזית על ידי אימפריית האינקה, בדומה לרשת הדרכים של האימפריה הרומית. רשת הדרכים התבססה על חיבור של נתיבים קיימים ופריצת חדשים. עיקרה של הרשת הוא שתי דרכי אורך בכיוון צפון-דרום, האחת לאורך המישור שלחוף האוקיינוס השקט והשנייה מזרחית לה לאורך רכס הרי האנדים.
תנאי השטח באזורים ההרריים הצריכו יישום פתרונות הנדסיים שונים כבניית גשרי חבלים, קירות תמך, מדרגות ומערכות ניקוז. לאורך הדרכים מוקמו מחסני סחורות ותבואות (קולקה) ופונדקי דרכים (טמפו) ששימשו את השלטון לוויסות האספקה ולחלוקה מחדש של סחורות ברחבי האימפריה[8].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחום מגד, תרבויות קדומות ביבשת אמריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
- Terence N. D'Altroy, The Incas, John Wiley & Sons, 2014
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התרבות האנדית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Darrell E. La Lone, The Inca as a Nonmarket Economy: Supply on Command versus Supply and Demand, Elsevier, 1982, עמ' 291–316
- ^ 1 2 3 McEwan, Gordon Francis., The Incas : new perspectives, W.W. Norton, 2008, ISBN 978-0-393-33301-5
- ^ MacQuarrie, Kim., The last days of the Incas, Piatkus, 2007, ISBN 978-0-7499-2993-0
- ^ Rosario Consuelo Vicuña Jurado, TRADE AND LOGISTICS IN THE INCA EMPIRE
- ^ Inca Tools, incamayanaztec.com
- ^ Incas: Lords of gold and glory, Alexandria, Va: Time-Life Books, 1992
- ^ BENSON, The Quipu: "Written" Texts in Ancient Peru, The Princeton University Library Chronicle 37, 1975, עמ' 11 doi: 10.2307/26403946
- ^ Ronn Pineo, The Great Inka Road: Engineering an Empire. By Ramiro Matos Mendieta and José Barreiro (eds.) Washington, DC: Smithsonian Institute, 2015, p. 210. $40.00., The Latin Americanist 61, 2017-06, עמ' 287–289 doi: 10.1111/tla.12115