כישוף באפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

באפריקה, המושג "כישוף" מתייחס בכלליות למגוון פעולות וברוב הספרות נכלל לרוב עם מונחים כגון מסתורין, קסם, אוב. כישוף כיום נפוץ בכל אפריקה, בין אם בחיים הפוליטיים של המדינה, במוסדות משפטיים או בתחום הכלכלה[1]. במהלך העשורים האחרונים, נראה כי הכישוף משכפל עצמו במהירות יחד עם השינויים המודרניים, דבר אשר מגביר את חוסר הביטחון והחשש מהנסתר בקרב תושבים רבים באפריקה. בחלקים רבים באפריקה השמועות מדברות על כך שהכישוף השיג קנה מידה גלובלי חוצה יבשות[2].

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ימי הביניים ובראשית העת החדשה תחום הכשפים והקסמים היה מהבודדים שהיה פתוח יחסית להשפעות ומגעים חיצוניים. בתחום הכישוף עסקו המומחים לדבר, לרוב השכלתם לא הייתה גבוהה והם אינם השתייכו למעמדות הגבוהים בחברה. המאגיה ברובה התבססה על ההנחה שהקוסם כמעט ולא מחדש דבר, אלא ממשיך מסורות קודמות. למרות הנחה זו, תחום זה משתנה מדור לדור תוך שמירה על מסורת שמרנית[3].

תופעה כללית שמתייחסת למאגיה וכישוף היא הנטייה לייחס כוחות מיוחדים לאנשים שנמצאים בשולי המסגרת החברתית או מחוצה לה, וזה מסביר את הפניה אליהם בבקשת עזרה מאגית. אנשים אלו לרוב משתייכים לקבוצות מיעוט, ובדרך כלל מעוררים חשש רב בקרב האוכלוסייה על רקע יכולתם להפעיל כוחות על טבעיים שיכולים להזיק לאחרים[4]. בעולם המודרני כיום לרוב נתפס הכישוף כתופעה פרימיטיבית שמורכבת ממערכת של אמונות[3].

הכישוף בתקופה הקולוניאלית באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקולוניאלית היא תקופה בה התקיימה שליטה אירופית רשמית, במרבית אזורי אפריקה, מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20. קולוניאליזם פירושו יחס שליטה בין רוב אפריקאי מקומי לבין מיעוט אירופי זר. במהלך תקופה זו הייתה השפעה רבה של השלטון הזר על החברות האפריקאיות ברוב תחומי החיים (בתחום הכלכלי, פוליטי, חברתי, דתי, מוסדי ועוד). המשטרים הקולוניאליים באפריקה החלו להתגבש מתחילת המאה ה-19 והאירופאים ביקשו לעצב את דמות החברות הקולוניאליות לפי ראות עיניהם. מתוך כך נגזרו דפוסי שליטה קולוניאליים, מדיניות ומשטר קולוניאלי. המעצמות הקולוניאליות נתקלו במציאות חברית, פוליטית וכלכלית מורכבת ומגוונת, שחייבה אותן לערוך שינויים במדיניותן[5].

המדינות הקולוניאליות הורכבו מבריטניה, צרפת, בלגיה, פורטוגל, איטליה וגרמניה. המניעים לקולוניאליזם של מדינות אלו נבעו ממניע כלכלי, צבאי-אסטרטגי, פוליטי ותרבותי-חברתי. ההסבר התרבותי-חברתי הוא בכך שהאירופאים ראו בשלטונם שליחות מתרבתת. הם הניחו שקיימים הבדלים מהותיים בין שחורים ללבנים, ולכן הניחו שמחובתם להפיץ את התרבות הנוצרית שנתפסה עבורם כנאורה ומפותחת, ולהנחילה לאלו שנתפסו עבורם כחלשים ונחותים מהם. כאשר החברות האפריקאיות התנגדו לכיבוש הקולוניאלי נקטו המעצמות אמצעים צבאיים וכוחניים ובכך השתלטו על המדינות. כדי להשליט סדר פנימי ולמנוע תסיסה של התושבים במדינות שתאיים על יציבות השלטון הקולוניאלי, הונחו יסודות למערכת המנהל והמשפט, ננקטו צעדים בתחום החברתי והתרבותי (כגון הקמת מיסיונים ועידוד הפעילות הדתית הנוצרית, הקמת בתי ספר לפי הדגם האירופאי ועוד). כל הצעדים הללו סייעו למעצמות להשיג את מטרותיהן שלהן[5].

סוגיה משמעותית שנפוצה בכל מדינות אפריקה היא הכישוף. בין השלטונות האירופאים הקולוניאליים לבין התושבים האפריקאים המקומיים שרר מתח רב סביב סוגיה זו. האירופאים לא האמינו בכישוף ועבורם היה זה דבר דמיוני שאינו קיים, ואת השקפה זו ניסו לכפות על האפריקאים. הם התקשו לקבל את המציאות האפריקאית שהאמינה באמונות וכוחות סמויים מן העין, ולכן לרוב היחס שהנהיגו כלפי רוצחי המכשפות היה חמור יותר מהיחס כלפי המכשפות עצמן. זה הוביל לזעם רב בקרב תושבי אפריקה רבים, ורק החריף את שנאתם ומעשי האלימות שנקטו כלפי המכשפות[6][7].

כישוף ומודרנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונות הכישוף האפריקאיות מודעות לקצב תזוזת העולם ועוסקות בדרכים יצירתיות לחיות בתוך מציאות פוסט-קולוניאלית. זו הסיבה שבגללה הכישוף נמצא במגמת עלייה ברחבי אפריקה[8] . חוקר בשם ג'ון קומרוף (John L. Comaroff) הדגיש שכישוף מתייחס לרצונות ולחרדות שנגרמות כתוצאה מהשפעת הגלובליזציה או המודרניות. שאלת היחס המדויק של השפעת המודרנה וגלובלציזיה על כישוף היא מאתגרת. למשל, בדרום אפריקה המעבר של המדינה לדמוקרטיה הביא לשינויים רבים שלא בהכרח כולם מתקשרים לגלובליזציה[1].

השיח בנושא כישוף חושף אמביוולנטיות בכמה מובנים. בחלקים רבים של אפריקה כישוף קשור במפורש ל"בית" ול"משפחה". בקניה אנשים מאמינים שההתקפות הגדולות מגיעות מבית ולא מחוץ. בקמרון סוגיית ה"כישוף מבית" נתפסת כצורה המסוכנת ביותר. מכשפות מאופיינות באחיזה מיוחדת בקרובים שלהן, ואחת ההשלכות היא שהאשמות בכישוף הופנו בעיקר לאנשים מתוך משפחתן של המכשפות. השינויים המודרניים משפיעים על כישוף במספר דרכים כגון ששמועות בנושא כישוף נפוצות בצורה מהירה באמצעות טכנולוגיה מודרנית ומשפיעות על פוליטיקה מפלגתית ועל פרקטיקות משפטיות ומנהליות של המדינה[2].

צורות מודרניות של כישוף קשורות לרוב לפוסט-קולוניאליזם או לתהליכים קולוניאליים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20[9]. ניתן למצוא את צורת הכישוף המודרנית החדשה שנפוצה בדרום ובמערב קמרון ששמה "Famla" או "Ekong". צורת כישוף זו צמחה בעיקר לאחר התקופה הקולוניאלית ושונה מצורות הכישוף המסורתיות. בצורות הכישוף המודרניות המכשפה נוקטת בפעולות אחרות כגון מכירת הקורבנות והפיכתם ל"זומבים" כדי להעביד אותם ולצבור כוח והון על חשבונם. מכשפות אלו צוברות תאוצה ברחבי העולם ומנהלות קשרים גלובליים במדינות אחרות (לחלקן מטה באירופה)[10].

התייחסות לכישוף במדינות שונות ברחבי אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישוף בדרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישוף הוא מאפיין מרכזי בדרום אפריקה ונוכח בצורה משמעותית הרבה יותר מבעבר. השחרור הפוליטי של המדינה לא הוביל לשחרור מכוחות הנסתר, ולכן הכישוף מהווה בעיה יומיומית קיומית שתושבי המדינה מתמודדים איתה[1] .

המרד של האפריקאים בדרום אפריקה כנגד משטר האפרטהייד נסקר בפירוט על ידי התקשורת המערבית, אך סוגיית הכישוף לא זכתה לתשומת לב רבה. בתחילת 1990, עם שחרורו של נלסון מנדלה, צייד המכשפות במדינה הגיע לשיאו. אך גם עם עליית ה-ANC בראשות מנדלה לשלטון, לא פסקו רציחות המכשפות במדינה. בצפון טרנסוואל (אחד מ-9 המחוזות במדינה) המצב היה חמור מאוד ולכן בשנת 1995 הממשלה הקימה ועדה שתחקור את האלימות ומעשי ההרג הרבים כנגד המכשפות. הדוח שהוצג כשנה לאחר מכן (ב-1996) פירט מקרים רבים של רדיפת מכשפות, אך אינו מכיל מספר מדויק של הנרצחים. שוטרים שחורים, שמאמינים בכישוף כמו מרבית האזרחים, לעיתים קרובות נרתעים מלסייע לנאשמים בכישוף. המספר בפועל של הקורבנות יכול להיות מוערך על ידי בחינת אזורים בודדים, בהם רדיפת המכשפות נבחנה בפירוט רב למדי. למשל, בלבואה (Lebowa) שנמצאת בחלק המזרחי של הטרנסוואל, מדווחת המשטרה שבין השנים 1985–1995 נהרגו 312 בני אדם על ידי אלימות שקשורה לכישוף. בפועל הנתונים גבוהים הרבה יותר. לדוגמה, במהלך תקרית אחת בלבד בשנת 1986, נשרפו 43 חשודים בכישוף. בתחילת שנת 1994, לפני הבחירות שבהן נבחר נלסון מנדלה בראשות מפלגת ה-ANC, נהרגו כ-60 מכשפות. בנוסף לקורבנות, ניתן לספור גם אנשים שנמלטו במהלך הרדיפות. למשל במאי 1990 בין 300 ל-400 איש ביקשו מקלט בתחנות משטרה שונות בונדה (Venda) מכיוון שבתיהם נשרפו[6].

על פי פסק הדין של הוועדה הממשלתית בדרום אפריקה, האחריות על התפרצויות אלימות מסוג זה היא במידה גם שייכת לממשלת האפרטהייד הישנה. המחוקקים בכישוף ראו בכישוף עבירה דמיונית בלבד וניסו לכפות השקפה זו על האפריקאים שחיו במדינה. במקום הענשת המכשפות, השלטון הלבן בתקופת האפרטהייד נהג להעניש את האנשים שניסו להגן על עצמם מפני המכשפות. אנשים אלו היו מאוימים על ידי עונשי מאסר ממושכים. התושבים האפריקאים התקוממו על כך וזה הוביל לזעם גדול יותר כלפי מכשפות, ורבים לא היססו ולקחו את החוק לידיים וכתוצאה מכך מאות חשודים בכישוף נשרפו למוות. הוועדה החליטה שכמו ברוב מדינות אפריקה שמדרום לסהרה, הרשות השופטת תכיר בכישוף כעבירה פלילית שהעונש המקסימלי הוא מאסר של 4 שנים[6].

מאז הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה בשנת 1994, הכישוף התרחב במהירות. כישוף נמצא פחות על סדר היום הפוליטי של המדינה, אך לעומת זאת הכישוף הוא חלק מהאג'נדה של קהילות אפריקאיות מקומיות. היבט מרכזי בכישוף הוא סוגיית חוסר הביטחון שקיים ביומיום, זמן כסף ואנרגיה רבים שמבוזבזים כדי להיאבק אל מול ההשלכות והתופעות של הכישוף. בין אנשים אפריקאים שחיים בדרום אפריקה, בין אם הם חיים בערים יותר מודרניות, כישוף הוא חלק מחיי היום יום. החיים מבוססים על ההנחה שהכוחות של המכשפות אמיתיים ועוצמתיים. הפעולות שהן מבצעות נחוות כתקיפות ואף כפשעים. המכשפות מעורבות ביצירת מגוון בעיות (כגון אבטלה) שהמדינה נדרשת להתמודד[3].

לעיתים האשמה בענייני כישוף מתייחסת לאירועים כגון מקרי מוות ומחלות לא צפויות או משונות. יש שטוענים שאנשים קנאים משתמשים בכישוף, או שכישוף הוא צורה קיצונית של קנאה שמאפשר למכשפה "להרוויח" על חשבונם של אחרים. קנאה יכולה להיות לגבי כסף, ילדים, מכוניות, פלאפונים ועוד. מעשי הכישוף נוטים לחשוף את אי השוויון ומתחים שונים בין אנשים ובעיקר בין קרובי משפחה. המכשפה יכולה להשתמש במכריה השונים (כמו למשל Chanti, Thikoloshe- פירוט בהמשך) כדי לגנוב, לאנוס ולהרוג אנשים על ידי שתיית דמם. אמונות ומנהגי כישוף אפריקאים מצליחים בדרכים יצירתיות להשתלב במציאות פוסט קולוניאלית. ילידי שבט הקוזה נהגו לספר סיפורי כישוף שהכילו מעשים זדוניים של המכשפה. לפי הסיפורים המכשפים היו הצ'אנטי שדומה לנחש, טיקולושה שדומה לחיה דמוית קוף ולממלבו שדומה לבתולת ים (פירוט על צ'אנטי וטיקולשה בהמשך)[1].

צ'אנטי (Chanti)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב האפריקאים (בעיקר משבט הקוזה) שחיים בדרום אפריקה (בעיקר בקייפטאון), מקובל להאמין שהצ'אנטי הוא דמוי נחש שהמכשפה שומרת בתוך הרחם או הנרתיק שלה. לדברי Hunter (1979), הצ'אנטי חי במים, למשל בנחל או נהר. לפני שהמכשפה מקיימת יחסי מין, היא מוציאה את הנחש מהנרתיק או מהרחם. על מנת לעשות פעולה זו מבלי שאיש יבחין בכך, היא בדרך כלל תגיד לגבר שהיא צריכה להתפנות ותלך לשירותים. בשירותים היא תוציא את הנחש ותחביא אותו במקום כלשהו. לאחר קיום יחסי המין המכשפה תחזור לשירותים כדי להביא את הנחש. יש מקרים בהם המכשפה משאירה את הנחש בתוך הנרתיק או הרחם בזמן קיום יחסי המין, הנחש פותח את פיו והזרע נשפך לתוכו ולא לתוך גופה של המכשפה. דבר זה יכול להסביר מדוע מכשפות נכנסות להריון לעיתים רחוקות. במקרה והמכשפה נכנסת להריון, הנחש יסיים את ההריון על ידי אכילת העובר. מקובל להאמין שהצ'אנטי שומר על חוזקה ועושרה של המכשפה. המכשפה מקבלת כסף או דברים אחרים באמצעות מין, אך לא צריכה לחלוק את עושרה עם אחרים. משמעות הצ'אנטי הוא קיום יחסי מין והתעשרות דרכם, ללא הסיכון של חלוקת הכסף עם קרובי משפחה או ילדי המכשפה[1].

טיקולושה (Thikoloshe)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב האפריקאים (בעיקר משבט הקוזה) שחיים בדרום אפריקה (בעיקר בקייפטאון), מסופר על טיקולושה, שהיה יצור שעיר ומתועב, דומה לקוף וגודלו כשל ילד. ליצור זה היה איבר מין גדול מאוד, ישבן אחד ודיבור מעוות. הוא נהג להחזיק מקל בידו האחת, ובשנייה קמע קסם שגרם לו להיות בלתי נראה. נאמר שטיקולושה היה יונק מהמכשפה והיה מקיים איתה קשר מיני. הטיקולושה היה גונב בעיקר כסף וניסה לקיים יחסי מין עם נשים בזמן שנתן. כדי למנוע זאת נשים היו מגביהות את מיטתן או ישנות בתנוחות שונות כדי להקשות עליו. למרות שהאמונה היא שהטיקולושה היה מזיק בעיקרו, סיפורים עליו היו גם מלווים בצחוק. לטיקולושה הייתה התנהגות של ילד, ולמרות שהתנהגותו הייתה זדונית ומרושעת, הוא לעיתים נדירות גרם למוות[1].

סווטו (Soweto)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סווטו הוא היישוב העירוני השחור העיקרי בדרום אפריקה, נבנה למגורים עבור האנשים השחורים שעבדו ביוהנסבורג. בסווטו גרים אנשים ממגוון אתני רחב וממעמד כלכלי חברתי מגוון. האנשים שגרים בסווטו קוראים לעצמם "Sowetans", ומדברים בניב "Soweto Style" שמשלב חיבור בין מקורות אפריקאים, אירופיים ואמריקאים. האוכלוסייה בסווטו מונה בין 1 ל-4 מיליון איש. המקום נראה מצד אחד כעיר מלאה באנשים זרים, ומצד שני כמו מספר כפרים עם שכנים שמכירים זה את זה במשך דורות ומרכיבים קהילה סולידרית. הרשתות הללו של העיר מאפשרת לכישוף להתפתח במלוא עצמתו. כישוף הוא חלק מהיום יום בין אם זה מוזכר בבדיחות או רכילות. כישוף אינו נתפס באותה הצורה על ידי כל ה "Sowetans". חלק מתייחסים לכישוף בצורת רכילות, צחוק ואמירות זדון, אך יש שמתייחסים לכישוף כמקור לרוב הבעיות ובכובד ראש. עם סיום שלטון האפרטהייד, חלו שני שינויים מהותיים בחיי היומיום בסווטו. השינוי הראשון הוא שניתנו הזדמנויות פוליטיות בממשלה לאפריקאים והכלכלה נפתחה במהירות, דבר שהוביל להגדלת אי השוויון באוכלוסייה. אולם למרות שההזדמנויות גדלו, ההזדמנויות של השלטון הדמוקרטי לא התממשו עבור המעמד הבינוני השחור החדש ועבור רוב האוכלוסייה (שיעור האבטלה נשאר גבוה, אחוזי עוני ופשע גבוהים, מחוסרי דיור ועוד)[3].

עבור אלו החיים בסווטו התנגדות לפחד ממכשפות יכולה להיות מאוד קשה. זה לא מפני שאנשים בורים או מאמינים באמונות טפלות, אלא בעיקר מכיוון שמראשית חייהם הם חיו במערכות יחסים עם אנשים בלתי נראים וכוחות סמויים לרוע, וקיימת מידה רבה של סבל וחוסר מזל שצריך לטפל בהם. כוחות הרשע הם רבים ומגוונים. לא פעם אנשים כושפו על ידי מכשפות ומוצאים עצמם נאבקים במשך כל חייהם להסיר את קללת הכישוף, מרפאים מסורתיים שנאבקים במשך שנים להסיר קללות כישוף מאנשים או מאזורים שונים במדינה ועוד. קיים מתח בין המדינה הדמוקרטית שהתפתחה בדרום אפריקה לבין כוחם הבלתי מעורער של המכשפות שמטילות אימתן על תושבים רבים בקרב אפריקה[3].

כישוף בגאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב תושבי העיר אפוטו (Effutu) בדרום גאנה רווחת האמונה בכישוף, והאשמות כלפי מכשפות הן יחסית נדירות. אדם שמרגיש שהוא כושף עשוי לבקש הגנה מפני התוקף על ידי התייעצות עם כהן מסורתי (Okomfo), שייעץ בנוגע לתרופה כנגד הכישוף. רוב הכהנים מצמצמים את פעילותם במתן הגנה זו אבל יש כאלו שיכולים לעשות יותר מאשר רק להרתיע את המכשפות. התרופות של הכהנים נגד מכשפות הן חזקות מאוד, כך שמי שבא במגע איתן הופך לחולה ויכול להירפא מכך רק על ידי וידוי אצל הכומר. Tigare היא כת שנמצאת בחלק הצפוני של חוף השנהב שהגיחה במהלך הרבעון השני של המאה הנוכחית והגיעה לאפוטו סביב 1948. הכת היא מודרנית ועוסקת בכישוף. כיום ישנם שני סניפים של כת ה- Tigare שפועלים ב- Winneba, העיר הראשית של הצ'יף (המנהיג). חשיבותה של הכת פחתה בשנים האחרונות. רוב תושבי אפוטו מאמינים שכוחות הכישוף עוברים בירושה מההורים (האב כמו גם האם) ושהמכשפה בעיקר פועלת בשעות הלילה, כשהרוח שלה (Sunsum) עוזבת את גופה כשהיא ישנה. מורגש שלמכשפות בדרך כלל אין (או יש מעט) שליטה על הפעולות שהן עושות ושלעיתים הן היו רוצות להיפטר מהכוחות שלהן. טיפול במכשפות שרוצות להיפטר מהכוחות שלהן נעשה בדרך כלל על ידי כמרים מסורתיים או נביאים מקומיים ולוקח זמן רב. עלות הטיפול לרוב באחריות הבעל של המכשפה ובסיוע של שאר קרובי משפחה. לא כהני הדת ולא הנביאים המקומיים יכולים להבטיח ריפוי מלא ויעיל במקרים מסוג זה. הנביאים רואים בכישוף כעדות לכוחו של השטן לזהם את אלו שמחשבותיהם ולבבותיהם אינם טהורים. באמצעות גירוש שדים ניתן לסלק את הכוח, אך הוא עשוי לחזור אם האדם לא שומר על ההגנה הרוחנית שלו בצורה טובה ומספקת[11].

מרבית העוסקים במעשי כשפים הן נשים, ומקובל להאמין (זה נתמך על ידי הווידויים שלהן), שפעולות הכישוף שלהן הן תמיד הרסניות ואנטי חברתיות. בתוך הודאותיהן נטען לא פעם שהן גרמו למוות או מחלה של ילדים (בדרך כלל לילדיהן האישיים ולעיתים לילדי האחים או האחיות שלהן) באמצעות בליעה של הנשמה הרוחנית של הקורבן (Nkra). לעיתים רחוקות בעלים, סבים או הורים מוזכרים כמטרות כישוף על ידי מכשפות. לעומת זאת, ילדים שהם מכשפים או מכשפות נוטים לכלול כמעט את כל הקרובים שלהן (חברים, מכרים מבית הספר ועוד) כמטרות כישוף וקורבנות. בניגוד לכישוף ההרסני של נשים וילדים, הגברים המכשפים נחשבים למועילים מבחינה חברתית. רוב הגברים המכשפים נוטים לומר שהם מתנהגים כעורכי דין ומגנים על הקורבנות. מכשפות אפוטו מספרות שהן מחקות את התנועה של בעלי החיים כשהן מחפשות את הטרף שלהן (למשל באמצעות זחילה). הן יכולות גם להופיע בשמים עם אורות מהבהבים, ומדי פעם הן עשויות להפוך עצמן לכמעט בלתי נראות. המטרות של מכשפות אפוטו הן בעיקר ילדים, דבר אשר שונה מה"קורבן הטיפוסי" במדינות מזרח אפריקה. קורבנות של בעלים, דודים, הורים הם נדירים באפוטו[11]. בעשורים האחרונים משוכנעים בגאנה כי הכישוף חדר לדרגים הגבוהים של הפוליטיקה הלאומית[2].

כישוף בקניה (בתקופה הקולוניאלית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקניה קיים חוק משנת 1925 שמגדיר את היחס המשפטי כלפי כישוף. בקניה כמו גם במדינות נוספות באפריקה כגון טנזניה ודרום אפריקה, הממשלה מתמודדת עם הדרישות של הציבור לפעולות אקטיביות יזומות כנגד מכשפות וכישוף (כגון חוקי לינץ'). בעשורים האחרונים כישוף חדר לתודעה הפוליטית והעממית, אך החוק עדיין מפגר מאחור. כישוף בקניה הקולוניאלית היה שונה מאירופה המודרנית וממרכז אפריקה. המכשפות הנאשמות לא היו תמיד נשים, קשישות, עניות ושוליות בחברה. חלקן היו חזקות ועשירות, בין היתר בגלל היותן מכשפות. בשונה ממדינות דרומיות באפריקה, המכשפות בקניה לרוב לא היו עפות באוויר וצורתן לא הייתה כשל חיה, אך הן בהחלט יכולות להרוג ולפגוע ביצורים חיים ולהפריע להתנהלות הטבע (על ידי הגבלת גשם למשל). המכשפות היו שונות מאנשים רגילים אך ההבדל היה פסיכולוגי. המכשפות בקניה נתפסו כנשים או גברים שבנפשותיהם היו כשלים אנושיים שמשכו אותם לכישוף ואפשרו להם להרוג ללא נקיפות מצפון. המכשפות נשפטו בחומרה והמנהגים תמכו בהריגתן או בגירושן. המכשפות הציבו אתגר מרכזי לסמכות הקולוניאלית של השלטון בקניה[7].

סיפור משנת 1930 מתאר שבאזור מרוחק במחוז ברינגו, הגיעו שלושה גברים לבקתה בשעת לילה ודפקו על הדלת. כשהדייר בבקתה פתח להם את דלתו, שניים מהגברים הכו אותו, ריסקו את הגולגולת שלו ולבסוף הרגו אותו. לאחר מכן הם עזבו ונטשו את הגופה בבקתה. מאוחר יותר אחד מהגברים (בשם לוקויגוט) נעצר וסיפר את המקרה. שלושת הגברים היו שלושה אחים והאדם שהם הרגו היה מכשף שהרג על ידי כישוף את שני אחיהם ואת האחיין שלהם. כדי לא למות גם, החליטו שלושת האחים להציל עצמם על ידי הריגת המכשף. אף על פי שלא היה ספק בסיפורו, הואשם לוקויגוט ברצח ונידון למוות. הערעור שהגיש נדחה אך ניצל מהתליין על ידי חנינה[7].

השלטון הקולוניאלי בקניה מעולם לא הצליח לפתור את הקונפליקטים בסוגיית הכישוף, מצד אחד קיימת אשמה מוסרית וחוקית ומצד שני קיים הרצון לשמור על הצדק, דרישות החוק והליך הוגן. סכסוכים היו בלתי נמנעים בכל מקום בו הושתתה מערכת משפטית זרה, וכישוף במיוחד הציב קשיים ייחודיים. הממשלה נאלצה לנקוט בצעדים כלפי שני הצדדים, המכשפות ואלו שהרגו את המכשפות. אלו שהרגו את המכשפות נתפסו כאיום על שלטון החוק והסדר הקולוניאלי. הריגתן של מכשפות חשודות הייתה אתגר לכוח המונופולי של השלטון הקולוניאלי בקניה. אם הממשלה הייתה מתייחסת להגנה מקומית ממכשפות כ"רצח פשוט", היא זו שהייתה צריכה לקחת על עצמה את המשימה להגן על הקהילה מפני מכשפות. החקיקה נגד כישוף הייתה בין היתר תולדה ישירה של הוראות העונשין נגד רצח. בעוד שלא היה קשה להעמיד לדין ולהרשיע את רוצחי המכשפות לפי החוק העונשין, היה זה יותר כדי להבטיח הרשעה לכישוף על פי החוק. בפועל מצב זה הוביל לכך שפעולות הממשלה נראו כתומכות ומגנות על המכשפות ולא על הקהילה[7].

פקודה כנגד פעולות הכישוף בקניה נחקקה לראשונה על ידי השלטון הקולוניאלי בשנת 1909, תוקנה בשנת 1918 ונוסחה מחדש בשנת 1925. הפקודה משנת 1909 התייחסה לשלוש עבירות פליליות. הראשונה מוזכרת בסעיף 2- "תביעה להיות מכשפה או להעמיד פנים בשימוש בכל סוג של כוח על טבעי למטרות רווח". העבירה השנייה מתוך סעיף 3 היא "לייעץ לאחרים כיצד להשתמש בכישוף או לספק מגוון אמצי התחזות של כישוף". העבירה השלישית מסעיף 4 היא "להשתמש באמצעים כדי לפגוע באדם או רכוש". העונשים המקסימליים לעבירות אלו היו בהתאמה, לסעיף 2 העונש המקסימלי הוא מאסר של שנה אחת, ולסעיפים 3 ו- 4 המאסר המקסימלי היה עד לעשר שנים. החסרונות הברורים של החוקים הללו התבהרו במהירות מכיוון שלפקודה חסרה הגדרה ברורה וברוב המקרים הפקודה נכשלה בניסיונה לבסס הוכחות הגיוניות למעשי הכישוף. מתוך כך החליטו לתקן את החוק בשנת 1918 וחידדו את ההגדרות שיובילו להוכחה משפטית ברורה יותר. במקום "מטרת רווח" שנכתבה בסעיף 2, נכתב "גרימת פחד, מטרד או פציעה". סעיף 4 חודד ל"פגיעה בראש, באדם או ברכוש". תיקון החוק הקל על העמדת המכשפות לדין וניסה לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה[7].

החקיקה כנגד הכישוף בקניה נכשלה מתחילתה. שישה חודשים לאחר החקיקה דווח על שני מקרי רצח נוספים, ובמהלך התקופה הקולוניאלית הועלו לדין משפטים בקביעות, כאשר קהילות ויחידים בציבור החלו לחפש פתרונות משל עצמם למרות הפקודות של השלטון הקולוניאלי להביא את המקרים לבית המשפט. החקיקה בתחום לא הצליחה להרתיע מכשפות ולא הרגיעה את החרדה הציבורית שהצטברה. עם החרמת צורות ההתנגדות המקומיות נראה כי המכשפות בקניה פעלו עם פטור מענישה והתפארו בחסינותן. בהיעדר נתונים סטטיסטים, לא ניתן לדעת כמה מהן הגיעו בסופו של דבר לבית המשפט[7].

בשנת 1925 תיקון פקודת הכישוף שיקף את החששות שהיו לשלטון הקולוניאלי מסוגיית הכישוף ומרכזיותה שערערה את השלטון. עקב כך הממשלה החמירה את העונשים על עבירות בנושא כישוף ונקטה בפעולות נוספות כדי לאכוף את הסוגיה (הצמידה מעקב צמוד למכשפות, גירוש מהמדינה ועוד) .החל משנת 1933 ניתנה לשופטים המקומיים האפשרות לשפוט במקרי כישוף (עד אז תחום שיפוטם הוגבל בעיקר למקרים שעסקו בחוק והמנהג המקומי). התביעות המשפטיות לא היו רבות, ובתי המשפט האפריקאים המקומיים היו אלו שנשאו את הנטל העיקרי של החלת הפקודה. בתקופה זו היה ניסיון לשנות את החקיקה כך שתוכל לתת הגנה רבה יותר על אף מגבלותיה לאוכלוסייה המקומית. עם זאת, החוק לא הצליח להרתיע בצורה משמעותית את המכשפות והעניש בצורה יעילה למדי את אלו שהרגו אותן. כישוף אמנם היה חדש לבתי המשפט המקומיים אך הכרעה בסוגיות של רצח לא היו חדשים כלל, ולכן המקרים היו יחסית פשוטים לשפיטה (לעיתים רחוקות היו ויכוחים בנוגע לעובדות). היה מספר רב של נאשמים שקיבלו גזר דין מוות[7].

מהות הבעיה הייתה בחוסר ההתאמה בין כישוף (הן באמונה והן בפרקטיקה) לבין חוק המשפט האנגלי המקובל. שאלת "ההיגיון" עמדה במרכז הקושי בהעמדתם של רוצחים לדין. פקידים קולוניאליים התקשו לקבל את המציאות של אמונות אפריקאיות בקיומם של כוחות על- טבעיים. העבירות היו חייבות להיות מוכחות בבית המשפט על פי תקן ראיות שלא לקח בחשבון את האמונה האפריקאית שנתנה לפעולות את משמעותן. למרות כל אלו בבית המשפט העליון סירבו לשנות את פרשנותם לחוק[7].

כישוף בקמרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הכישוף נפוץ מאוד בקמרון. באזור שנקרא מאקה שנמצא במזרח קמרון, בתי המשפט החלו משנת 1980 בהרשעת מכשפות והטלת עונשים כבדים על מעשי כישוף, כגון מאסר עד עשר שנים וקנסות כבדים. בחלקים רבים של דרום ומערב קמרון יש תסיסה רבה סביב צורה חדשה ומודרנית של כישוף שנקראת "Famla" או "Ekong" שהתפשטה בעיקר לאחר התקופה הקולוניאלית ובקשר הדוק לצורות חדשות של עושר שהתפתחו. המכשפות לא אמורות לטרוף את קורבנותיהן (כמו בצורות אחרות של כישוף) אלא להפוך אותם למעין זומבים (אנשים רדומים חסרי מרץ) כדי למכור אותם או להעביד אותם. צורת כישוף חדשה זו מתקשרת ישירות לקפיטליזם, ואמורה להיות "הסוד" שמאחורי עושרם של יזמים חדשים. השמועות מספרות שמכשפות מסוג זה רוכשות גם ממדים גלובליים (לחלק מכנופיות הכישוף הללו יש מטה באירופה)[10].

גורם יוצא דופן שיכול להסביר את חוסנן של המכשפות בהקשרים מודרניים הוא קיומו של קשר מתמשך בין כישוף לקרבה משפחתית בחלקים רבים של אפריקה. צורת הכישוף מתוך הבית מתוארת כצורת הכישוף המסוכנת ביותר. בעיר דואלה בקמרון, בקרב אנשים שחיו בעיר במשך דורות, מקור התפתחות הכישוף צמח בתוך המשפחה. במקרים רבים כישוף מייצג את הצד האפל של קרבה משפחתית. כישוף משקף את הרעיון המפחיד שיש אלימות ותוקפנות נסתרת בתוך גבולות המשפחה, במקום בו אמור להיות אמון וסולידריות. בכל הקשור לכישוף פעמים רבות יש קושי בהבחנה בין טוב לרע, בין מוסרי ללא מוסרי. המשפחה באפריקה נותרה הבסיס לכל החיים החברתיים. אי אפשר לחיות בלי המשפחה, אך האינטימיות המשפחתית טומנת בחובה גם סכנה. רגשות של קנאה ותוקפנות קיימים גם בתוך התא המשפחתי שעליו צריך לסמוך, וזה מוביל לחוסר יציבות ולקושי בהתמודדות עם האיום הפנימי שהופך לאפל. הלחץ שמפעילה המדינה על מנת להתערב בענייני כישוף משתנה מאזור לאזור. מקרים של הרשעת מכשפות על ידי בתי משפט ממלכתיים הגיעו בעיקר מהפרובינציה המזרחית (חלק מבודד יחסית של אזור היער הדרומי, שנחשב לרוב כמקום שופע כישוף). עם זאת, גם באזורים אחרים של קמרון גובר הלחץ על המדינה להתערב בסוגיה זו[10].

הסיבה שבעקבותיה החלו בשנות ה-80 של המאה הקודמת לשנות את המדיניות כלפי סוגיית הכישוף נעוצה בשינויים פוליטיים וכלכליים שחוותה המדינה. ייתכן שהחשש שהלך וגדל כלפי הכישוף הוא תולדה של השגשוג היחסי שהיה באזור, שהוביל להגדלת הפערים החברתיים ואי השוויון בכפרים (בעיקר באזור המזרחי). נוצר פער משמעותי בין חקלאים ומשפחות שיכלו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר ולאפשר להם הזדמנויות חדשות אל מול שאר האוכלוסייה שלא יכלה להרשות זאת לעצמה, וזה הגדיל את אי השוויון. נוסף לסיבה זו, הלחץ על המדינה להתערב בענייני הכישוף מקומיים הושפע גם מפני שקהילות מקומיות לא הצליחו עוד ליצור מנגנונים משל עצמן להתמודד עם התסיסה הגוברת של כישוף. התמוטטות המנגנונים המקומיים חיזקה את הלחץ על המדינה להתערב ולנקוט פעילויות אקטיביות כנגד כישוף[10].

כישוף בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שח'ור ובח'ור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שחור (כישוף)

השח'ור הוא המאגיה הערבית הצפון אפריקאית ודרכי פעולתו הם על ידי שינוי תנאי הסביבה של האנשים שהאדם שעוסק בכשפים מעוניין להרע להם. בצפון אפריקה היו נשים שעסקו בשח'ור והן היו מכונות "שח'רה". מבחינה תאורטית ישנה הבחנה בין שני סוגי כישוף: הראשון הוא השח'ור, שמתייחס בעיקר לתערובות של חומרים טמאים (למשל תערובת של שערות וציפורניים). הסוג השני נקרא "תאקף" שפירושו קשירה. כישוף זה מטרתו למנוע ממישהו להתאהב במישהי או לגרום להתאהבות. העולם הנשי המאגי היווה סוג של תפילה. מרבית הנשים לא הלכו לבית הכנסת ולבית הספר ולכן לא דיברו בשפת הקודש. ביטוין היה באמצעות הטקסים הללו בשפה הערבית. ה"בח'ור" פירושו שרפים שמהווים חומר לקטורת. הבחור מכיל בתוכו מספר טקסים למטרת טיהור, שמירה וטיפול, כגון טקס שמירה על הבית למניעת עין הרע וטקס למטרת ריפוי חולים או כששורר מצב לא טוב. הטקס מתנהל על ידי הליכה עם כד ובו קטורת שמפיצה עשן ברחבי החלל ובמהלכו אומרים משפטים כגון: "שלא יאונה לנו כל רע", שיהיו לנו חיים בריאים ומלאים בטוב" ועוד. טקס הבח'ור נפוץ בקרב יוצאי צפון אפריקה ומתקיים עד היום בקרב אוכלוסייה זו בישראל. טקסי הבחור בארץ יקרים מאוד ולכן מרביתם נערכים כחלק מטקסי סולחה שיכולים להימשך בין שעות לימים שלמים[12].

הכישוף בקהילות היהודיות בתוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טובי צביה במאמרה מתארת את עולמה של האישה בקהילות היהודיות בדרום תוניסיה במחצית הראשונה של המאה ה-20. לטענתה העולם הרפואי של הנשים סבב סביב הדת. הגברים היו אחראים על הדת הפורמלית בעוד הנשים יצרו דת שהיא "נשית", "ביתית" (נותנת ביטוי לעולם ולהתנסות החיים הנשית) והכילה בתוכה אמונות עממיות. טובי מתייחסת לשלושה סוגי נשים מרפאות שהיו בתוניסיה. הראשונה מכונה "סחארה" והיא העוסקת בכישוף. השנייה מכונה "דגאזה" והיא מגדת עתידות (בעיקר בנושאי חתונה, פרנסה ועוד). השלישית נקראת "לואדה" והיא אמונה על טקסי הסרת עין הרע ותפקידה הוא של מרפאה. במהלך הטקס נאמרות תפילות לחש. הלואדה מבצעת שני טקסים, הראשון הוא טקס באמצעות גרגירי מלח והשני הוא טקס עם שימוש בצעיף או מטפחת ששייכים לחולה (ואת הצעיף/ מטפחת הייתה הלואדה מסובבת מעל לראשו של החולה). נוסף לפעולות אלו היו פעולות מאגיות להשגת אהבה על ידי תפילות לחש ששימשו את הנשים להשגת אהבה של בעל או של גבר אחר שחשקו בו. טקסי האהבה מגוונים וביניהם היו טקסים למטרת זירוז הבאתו של בן זוג לנערה צעירה ועוד[13].

פולחן נוסף שנפוץ היה בצפון אפריקה בפרט הוא ה"תקאן". מנהג זה קיים עד היום והשימוש הנפוץ בו מיועד לשמירת בתולי הנערה לפני החתונה. על אף המסורתיות הרבה והעובדה שהנשים כמעט ולא יצאו מבתיהן, קיומו של מנהג זה היה חשוב ומשמעותי. קיום התקאף לפני החתונה מיועד לשמור על בני הזוג מכל כישוף, למנוע מהם לקיים יחסי מין לפני החתונה ולמנוע מאויבים לפגוע בבני הזוג[14].

היחס לכישוף ביהדות מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות המאגיה מהמאה החמש עשרה ואילך מתארת סוגי שדים ודרכים להילחם בהם או לפייסם. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במאגיה הוא "מפתח שלמה", שככל הנראה נכתב בספרד לפני המאה החמש עשרה, אך הוא מתייחס לשלמה המלך. בכתב היד הקדום ביותר של ספר זה, מוזכר השד "מימון השחור בארץ המערב" (ארץ המערב= צפון אפריקה). השד מציג עצמו בספר זה: "אני פלוני מימון הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". על פי כתב היד שכנראה הגיע ממרוקו מהמאה השש עשרה, ערכו סעודה למלך מימון ולבת זוגו, שנקראה "מימונה"[15].

במשך דורות רבים חוגגים יהודי מרוקו את חג ה"מימונה" באסרו-חג של פסח. אחת הסיבות שחוגגים את המימונה היא למטרת חגיגה לכבוד מימון, מלך גדול ממלכי השדים. מתוך ספרו של רבי אליהו בעל שם, "תולדות אדם": "...כל רוח רע ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע.. הן מכת אשמדאי הזקן.. הן מכת מימון בן נח הן מכת לילית... כולם יתרחקו מן האיש פלוני.. ומעתה ועד עולם אמן סלה". רבי אליהו בעל שם וספרו מקורם באשכנז, אך מימון מלך השדים היה גדול ומפורסם מאשכנז ועד לתימן, ומקורו בצפון אפריקה. הידיעות עליו הגיעו לאשכנז דרך מקובלים מספרד. הכרת שמות השדים, פעולותיהם ודרכי המלחמה בהם נתפסה כפיקוח נפש. מסופר על מימון שטבעו הוא "להוליד מחלוקות ושנאה ומחשבות רעות, ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד"[16].

הדרכים להילחם בשדים המזיקים היו באמצעות מלחמה בהם על ידי שמות וצירופי שמות קדושים, על ידי השבעות ועל ידי היכרויות עם נקודות התורפה שלהם. בדרך זו הלכו החכמים, הצדיקים והקדושים. הדרך הנוספת להילחם בשדים הייתה באמצעות שידולם ופיוסם. בדרך זו הלכו לרוב פשוטי העם, ובייחוד הנשים (עד ימינו). אחד המנהגים לפיוס השדים היה עריכת סעודה עבורם וזה היה נפוץ בקרב יהודים ונכרים בימי הביניים. יוצאי ספרד היו מכנים פעולה זו בשם "אינדולקו" שפירושה המתקה (לשדים). אחת הדוגמאות לעריכת השולחן לסעודה למטרת פיוס השדים היא חגיגת המימונה, שהייתה נהוגה אצל יהודי מרוקו ונפוצה עד היום[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כישוף באפריקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Bähre, Erik, Witchcraft and the Exchange of Sex, Blood, and Money among Africans in Cape Town, South Africa, Journal of Religion in Africa, 2002
  2. ^ 1 2 3 Diane Ciekawy, Peter Geschiere, Containing Witchcraft: Conflicting Scenarios in Postcolonial Africa, African Studies Review 41 (3), 1998
  3. ^ 1 2 3 4 5 Ashforth, Adam, Witchcraft, Violence and Democracy in the New South Africa, Cahiers d'Études Africaines 38, 1998
  4. ^ שקד, שאול, על ספרות הכישוף היהודית בארצות האסלאם: הערות ודוגמאות, רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 15, 1983
  5. ^ 1 2 נעמי חזן, נורית השמשוני-יפה, אלה קרן, קולוניאליזם ודה-קולוניאליזם באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, 2002
  6. ^ 1 2 3 Harnischfeger, Johannes, Witchcraft and the State in South Africa, Anthropos 95 (1), 2000
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Waller, Richard D., Witchcraft and Colonial Law in Kenya, Past & Present 180, 2003
  8. ^ Sanders, Todd, econsidering Witchcraft: Postcolonial Africa and Analytic (Un)Certainties, American Anthropologist 105 (2), 2003
  9. ^ Shaw, Rosalind, The Production of Witchcraft/Witchcraft as Production: Memory, Modernity, and the Slave Trade in Sierra Leone, American Ethnologist 24 (4), 1997
  10. ^ 1 2 3 4 Geschiere, Peter; Fisiy, Cyprian, Domesticating Personal Violence: Witchcraft, Courts and Confessions in Cameroon, Journal of the International African Institute 64 (3), 1994
  11. ^ 1 2 Wyllie, R. W, Introspective Witchcraft Among the Effutu of Southern Ghana, Man, New Series 8 (1), 1973
  12. ^ לובין, אורלי, שְחוּר, חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, ירושלים ותל אביב, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 423–431 (על הסרט שחור)
  13. ^ צביה טובי, מכלה לחמות: עולמה של האישה בקהילות היהודיות בדרום תוניסיה במחצית הראשונה של המאה ה-20, האוניברסיטה העברית, 2011, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה
  14. ^ בן עמי, יששכר, מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו, יהדות מרוקו פרקים בחקר תרבותם, ראובן מס, 1975
  15. ^ בן נון, יגאל, על מקורותיה הראשוניים של המימונה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 117, 2008, עמ' 141–166
  16. ^ 1 2 איינהורן, יצחק, המימונה מקורה ומהותה, תרביץ מ"א, תשל"ב (1972), עמ' 211–218
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כישוף_באפריקה&oldid=36343658"