כוכבים במסורות העולם העתיק

בעת העתיקה אנשים האמינו בכוחם של גרמי השמים להשפיע על הארץ והים, ובראשם השפעת האור שלהם, השפעת הירח על השפל והגאות, השפעת הברקים והרעמים ואף הגשם והסערות מן העננים שנראו להם חלק ממערכת גרמי השמים (הנקרא כך כי הוא מאגר ימי עילי וכחול הנפרץ לעיתים ומוריד את מימיו על ה"ארץ") והיו חלק מן המלחמות השמימיות בין הכוכבים (שלעיתים נחשבו אלים או שליחי האל - מלאכים) אשר הד קולם נשמע וגיצי הפגיעה שלהם נראו. כמו כן היו ידועים קולות הפיצוץ ורעידות האדמה כתוצאה מפגיעת מטאורים - בעיניהם: כוכבים נופלים. כמו כן האמינו שהיעדר אחד המזלות אחת לחודש משמי הלילה, השפיע על מצבי הרוח ועל הבריאות והגורל של העולם ובפרט על המזל של בני אדם. לרבות מאמונות אלו יש המשך המתקיים עד ימינו בתרבויות ובדתות שונות, ביניהן גם בדתות המונותאיסטיות, וגם בעיני אתאיסטים. עד למהפכה המדעית החשיבו את האסטרולוגיה - חישובי הגורלות על פי המזלות, כנושא מדעי, אף שכבר בסביבת שנת 1000 הנוטים אחר הפילוסופיה היוונית החשיבו זאת כשטויות. אמונות אלו השפיעו על ההיסטוריה באופן משמעותי.

אל השמש ואב השמים והשפעתו על הכוכבים

השמש, שנחשבה מובדלת משאר גרמי השמים, זוהתה כמרכבת אש והאל שהיה במרכבה זו, אל השמש, האיר את היום וסילק את הכוכבים שהתקדמו בשמים במהלך הלילה אל עולם החשיכה מעבר לשמים, למעט כוכב הצפון אשר נותר מעוגן במקומו (ואולי מניע את הכוכבים "במסילותם") בעודו מקושר לעגלה הקטנה, המהווה מרכבה לאלים או לכוכב השמש עצמו, או מקושר למחרשה שמימית הזורעת או זורה את הכוכבים.

לדוגמה הליוס אל השמש והאש בלילה רכב אם מרכבתו אל מנהרה בשאול, תחת האדמה. בתרבויות שונות האל הראשי כונה אב השמים ולעיתים קרובות זוהה עם אל השמש. בתרבות השומרית הוא נקרא אנכי - אב השמים, וכך גם בתרבות היוונית זוס-פַּטֶר - כלומר אבי השמים, ובתרבות הרומית יופיטר - באותה משמעות. אל זה נקרא שמש בתרבות הפלשתית, בעל בתרבות הכנענית והחתית, בל בתרבות הבבלית, אמן (האל הנסתר - עקב היעלמותו בלילה) בתרבות המצרית המאוחרת ורע בתרבות קדומה יותר, אשר בתרבות האשורית, ואל בתרבות הארמית. אחד מכינויי בעל היה רכב ערפת - רוכב ערבות (כלומר השמים) האל גבר - הוא השמש, נשתמר בתרבות הערבית כאחד משמותיו של אללה - אל האלים באסלאם.

האל דגן (אל החיטה, אח של בעל, או אולי כינוי נוסף לאל בעל) זוהה עם כוכב צדק, כוכב הלכת השני בגודלו. כל אלו יחד נקראו צבאות השמים שנלחמו זה בזה בעת סופות והרוו את האדמה על ידי פתיחת "ארובות השמים".

בנותיו של האל הראשי, המזוהה גם עם השמש ונשותיו של אל זה השפיעו על מזג האוויר ומכאן על התבואה בתרבות החקלאית, הן על הגשם והן על סופות וההתייבשות. לדוגמה נשותיו/בנותיו של האל בעל היו טלי בת רב (רביבים - הם טיפות גשם), פדרי בת אור (אלת הערפל) וארצי בת יעבדר.

עשתרת / אשתר - אלת הכוכב

אשת האל הראשי או בתו הייתה אלת הפריון שזוהתה עם כוכב הלכת נוגה, אך לעיתים גם עם קבוצות כוכבים או כוכבים בודדים אחרים, כמו הכוכב כוכבּ שבעגלה הקטנה. העגלה נחשבה כמחרשה או כחלק מן המרכבה הנושאת את האלים ומוסעת בידי כוכב הצפון המעוגן במקומו לאורך הלילה ואינו "נוסע". נראה שהמילה סטאר - "כוכב" בשפות אירופאיות, נגזרה משם האלה עשתרת - הצידונית, היא אשתר - הבבלית. ומכאן גם הביטוי לאדם מצליח או מפורסם: כוכב, או כוכב עולה. היא זוהתה לעיתים עם יונה או פריון הכבשים אך לא ברור אילו קבוצות כוכבים זוהו איתה.

אל הירח וקשריו עם הכוכבים

על השפעת הירח על השפל והגיאות ידעו הקדמונים כפי שמעידים שמותיהם של יישובים הסמוכים למקורות מים, כמו יריחו לחוף ים המלח, בית ירח סמוך לחוף הכנרת ובשמותיהם הלטיניים (בדומה ל"לבנה" בעברית) פך-לונה לחוף נהר הפרסקל בצרפת (שזרם שם בעבר וכיום אצור בסכר), ולונה (כיום לוני) בצפון מערב איטליה בשפך נהר מגרה אל הים התיכון. השפעת הירח גם זוהתה עם המחזור החודשי הנשי (וכפי שסבר בטעות צ'ארלס דרווין היה לכך הקשר ביולוגי התפתחותי).

השמש האירה את היום ולעיתים נראו כוכבים מעטים ביום למרות אורה, והכוכבים האירו את הלילה עם או בלי הירח, ובלילות מעוננים או מעורפלים חסרי כוכבים השתרר חושך מוחלט. השפעה זו נראתה כמעשה האלים.

שמות אלי הירח הם צין או סין בתרבות הבבלית ואחיותיה (מדי, פרס, עילם), בתרבות אוגרית וארם ירח, בתרבויות הכנעניות: יבש או צאן, ובתרבות המצרית: תות, ולפי פרשנויות אחדות עינו האחת של חור אל השמים.

האל הארמי ירח נקרא גם מאור צבאות השמים (כלומר: מאור הדרך לכוכבים), היה נשוי לאלה נכּל, והטל שנבע ממנו הפרה את צמחיית המדבר עליה היא מנויה. פעם בחודש נישא לה מחדש.

האל המצרי חור צויר בדמות אדם עם ראש בז, ודמותו קשורה לקבוצת הכוכבים נשר). האל שת (סת, הוא השטן, וגם אל-המדבר והסערות) שליווה את אל האלים ואל השמש רע (או: רעה) במסעותיו הצליח להשיג את עינו של חור ולהחזירו למקומו. באגדות קדומות יותר שפוענחו מתוך ממצאי כתבי החרטומים בעתיקות מצרים, העין הייתה עינה של האלה ודית - אלת הצבע הירוק, שמקבילתה נכל, לפי התרבות הארמית הייתה אשת האל ירח.

אולי בהקשר עם המחזור החודשי, בתרבות היוונית והרומית אלת הירח לונה נחשבה לאלת השיגעון. הורציו - משורר רומי שחי בסביבות שנת 0 לספירה, מתאר בשיר החול לדורות (קרמן סקולרא) את האלה לונה המתבקשת להאזין לשירת בנות הכוכבים.

כוכב השחר

בכתבי ספריית אוגרית נמצאו התייחסויות לאל עשתר - אל כוכב השחר והתאום^{[דרוש מקור]} של אלת הפריון עשתרת, המוותר לאחיו ים על ירושת המלוכה, בניגוד לאחיו בעל הנלחם על מקומו, אחרי שאביהם אל ואמם אשרה הכריזו על ים כיורשם.

במסורת ישראל

צבא השמים והכוכבים בתנ"ך

לפי הכתוב בתחילת ספר בראשית, השמש הירח והכוכבים נבראו בידי ה' ביום הרביעי לבריאה, לצורך מעקב אחר הזמן, וכן "למשול" ביום ובלילה. קהלת כותב: אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם, וְאַתָּה - עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים. ובפרקי ההלל בתהלים נכתב: הַשָּׁמַיִם - שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ - נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

מספר הכוכבים ביקום

בתלמוד נאמר:

אמר ה' לעם ישראל: שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון. ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא. ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו 365 אלפי ריבוא כוכבים כנגד ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך."

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'

לפי החישוב מקבלים שיש 1,064,340,000,000,000,000 כוכבים ביקום[1] [2] [3]. ערך זה נופל בארבעה עד שישה סדרי גודל (כלומר הוא בין אחוז של אחוז לבין מיליונית) מההערכה העכשווית של המדענים שנערך על ידי האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה שפרסמה ב-2003 את מסקנת חוקריה שהמספר המשוער, בהערכה גסה, מידגמית ובלתי ודאית (כך הם מציינים בפרוש) שבוצעה על אזור קטן בחלל, הוא 10 בחזקת 22 עד 10 בחזקת 24.

השפעת כוכבים על בני אדם

יוסף חולם על 11 כוכבים (אחיו) וכן השמש והירח (אביו ואמו החורגת) ה"משתחווים" לכוכב שלו. מקרה שבו השפעת הכוכבים על בני האדם ברורה יותר היא בקללת בלעם שהפכה לברכה שבספר במדבר: ”דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת!” הדריכה כאן במשמעות של משיכת קשת כי כאמור הברקים הם חיצים הנורים מתוך הכוכבים, ואולי כאן מדובר על מזל קָשַּׁת.

בשירת דבורה מתואר סיוע של סופה ואולי נפילת מטאור לניצחונה בקרב: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ! הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא! כלומר שהכוכבים יצאו מהמסילה-מסלול שלהם, אולי מכך שהחשיכה הקדימה ואולי כאמור היה זה "כוכב נופל". מההקשר ניכר שלא מדובר בסיוע "רוחני" של הכוכבים, אלא במקרה בו נתקעו מרכבותיהם הכבדים של הכנענים בבוץ בנחל קישון.

עבודת כוכבים

בספרות התלמודית ואחריה בהלכה עבודת אלילים נקראת עבודת כוכבים, או עבודת כוכבים ומזלות (עכו"ם). ביטוי זה הפך נפוץ בעיקר בתקופה שהספרות היהודית צונזרה בידי הנוצרים, וכל מקום שנכתב על גויים, נכרים או מינים הוחלף במילה עכו"ם. לעיתים היהודים הביאו את הדברים לידי גיחוך ועיקום כמו במקרה של פיאה-נכרית שבמהדורות הראשונות של דפוס וילנה נרשמה פיאת-עכו"ם, וגם עכו"ם שאינו עובד כוכבים.

ישראל מוזהרים בעשרת הדיברות ...וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם... אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם.

ישעיהו הרבה ללגלג על האמונות של אחרים בגרמי השמים.

ה' יושב מרום

פעמים רבות בתנ"ך האל יושב מעל לשמים או בשמים, והם מקומו של האל: בלעגו על מלך בבל אומר ישעיהו: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, - מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי! וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן!...
בסיום טקס הביכורים (המוקרא בחלקו בליל הסדר ונמצא בספר דברים) מביא הביכורים מתבקש להגיד:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ, מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"...

וירמיהו אומר:

כֹּה אָמַר ה' - נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים - לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו - ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ!

בתהלים ישנו משל על גפן שהאל השקיע מרץ רב בנטיעתה ובטיפול בה. אך אז התרגז על הפירות הבאושים ופרץ את הגדרות המגינים עליה, וחיות אוכלות אותה. ברגע השפל מבקש המשורר:

אֱלֹהִים צְבָאוֹת? שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת!

בתהלים מוזכר שרק האל יכול למנות את הכוכבים והוא מכיר כל אחד מהם בנפרד:

מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים! לְכֻלָּם - שֵׁמוֹת יִקְרָא!

בספר מלאכי, הקשר בין האל, הכוכבים והגשם מופיע באופן ברור:

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי,

וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי!

קול שירת הכוכבים מוזכר בתשובת ה' לאיוב, תוך הזכרה שמדובר במלאכים או 'בני אלהים':

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵּד! אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.

מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ? כִּי תֵדָע? אוֹ: מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?

עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ? אוֹ: מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?

...בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים! ...

כאן הכוכבים שרים יחד עם גרמי השמים לאל, כמו במקומות רבים אחרים בתנ"ך.

כמה ממזמורי תהלים מוקדשים לגרמי השמים השרים הלל לאל. הבולט בהם:

הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ! הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר!

ובמזמור לאיתן האזרחי:

וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ ה' אַף אֱמוּנָתְךָ - בִּקְהַל! קְדֹשִׁים.

כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה'? יִדְמֶה לַה בִּבְנֵי אֵלִים?

קבוצות כוכבים בתנ"ך

בספר עמוס וכן בתשובת ה' לאיוב מוזכרים ארבע קבוצות כוכבים: עש, כסיל כימה וכן חדרי-תימן המסמלים את סערת הרוח הדרומית, כפלאים בלתי מוסברים. זיהוין העדכני של קבוצות אלו בימינו נחשב כנראה לזיהוי הנכון מדעית על פי שמותיהם בשפות אחרות והפרשנות היהודית (והנוצרית) לאורך הדורות. חוקר המקרא אביתר כהן, סבור שבתשובות ה' לאיוב בסוף הספר למעשה מתוארות קבוצות כוכבים רבות נוספות. באופן דומה יש שפירשו את המזמור בתהלים יקום אלהים יפוצו אויביו שמילותיו יחידאיות וקשה להבינם.

שימוש בכוכבים במשלים וסיפורים

הכוכבים מוזכרים פעם אחר פעם בהבטחות ה' לאבות, על כך שזרעם יִרבה מאוד כמו מספר הכוכבים שקשה לספור עקב כמותם המרובה. לדוגמה בספר בראשית נאמר על אברהם:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים! אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם? וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ!!

בספר דברי הימים מוסבר איסור ספירת בני ישראל לפני יציאה לקרב (ובמקומו שימוש במחצית השקל) כדי שלא לסתור את הבטחת האל:

וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה, כִּי אָמַר ה' לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם...

בימי בית שני ובימינו

בפיוט אל מלא רחמים

בסוף ספר דניאל הוא מתנבא על אחרית הימים ואומר:

וּבָעֵת הַהִיא - יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא.

וּבָעֵת הַהִיא - יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר.

וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ: אֵלֶּה - לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה - לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. {ס}

וְהַמַּשְׂכִּלִים - יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. וּמַצְדִּיקֵי - הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד! {פ}

מילים אלו נאמרים בכל אזכרה למתים.

בר כוכבא

בר כוכבא היה כינויו של מנהיג המרד לקוממות מלכות עצמאית ליהודה והקמת המקדש השלישי כשבעים שנה אחר החורבן. שמו האמיתי היה שמעון בן כּוסִיבה כפי שהסתבר ליגאל ידין מתוך מכתבים ביוונית ממנו אל פיקודיו. הכינוי ניתן לו לפי מדרשו של רבי עקיבא על מילותיו של בלעם: ...דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת!