יש לי גן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים נחמן ביאליק

"יֵשׁ לִי גַן" הוא שיר אהבה מאת המשורר חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב בשנים תרס"ז-תרס"ח 19071908. השיר פורסם לראשונה במרץ 1908 בירחון השילוח, כשני מתוך קבוצה של חמישה שירי עם. ארבעת השירים האחרים בקבוצה הם: בין נהר פרת ונהר חדקל, תרזה יפה, "מנהג חדש" ו"לא ביום ולא בלילה".[1]

מילות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יֵשׁ לִי גַן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי,
וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;
מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,
מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי.

כָּל-הָעוֹלָם יָשֵׁן – הַס!
נָם תַּפּוּחַ וְאַגָּס;
אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי,
עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי.

וְהַדְּלִי כִּלְבָבִי עֵר,
נוֹטֵף פָּז אֶל-פִּי הַבְּאֵר,
נוֹטֵף פָּז וְנוֹטֵף בְּדֹלַח:
דּוֹדִי הוֹלֵךְ, דּוֹדִי הוֹלֵךְ.

הַס, בַּגַּן נִזְדַּעְזַע נוֹף –
דּוֹדִי בָא אִם-פִּרְכֵּס עוֹף?
דּוֹדִי, דּוֹדִי! – חוּשׁ מַחֲמַדִּי,
אֵין בֶּחָצֵר אִישׁ מִלְּבַדִּי.

 

עַל הַשֹּׁקֶת נֵשֶׁב אַט,
רֹאשׁ אֶל-כָּתֵף, יָד אֶל-יָד;
אָחוּד חִידוֹת לָךְ: מַדּוּעַ
רָץ הַכַּד אֶל-הַמַּבּוּעַ?

וּמַדּוּעַ, הַגֶּד-לִי,
יֵבְךְּ בִּדְמָמָה, יֵבְךְּ הַדְּלִי –
טִיף, טִיף, נִים – וְכֹה בְּלִי הֶרֶף
מִן-הָעֶרֶב עַד הָעֶרֶב.

וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב
כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? –
הוֹי, הָאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי,
כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי?

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי:
שׂוֹנְאַי שֶׁקֶר עָנוּ בִי!
וּבְעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה,
אֶל הַחֻפָּה נֵלֵךְ, פְּתַיָּה!

 

יוֹם שֶׁל-קַיִץ יַבְהִיק אָז,
עַל רֹאשֵׁנוּ יִיצֶק פָּז,
וִיבָרְכוּנוּ מִן הַגְּדֵרוֹת
כַּפּוֹת עֵצִים טְעוּנֵי פֵרוֹת.

אָח וָרֵעַ, דּוֹד וּשְׁאֵר,
קָהָל גָּדוֹל, אִישׁ וָנֵר,
וּכְלֵי זֶמֶר כָּל-הַמִּינִים
יוֹלִיכוּנוּ עִם שׁוּשְׁבִינִים.

וְהַחֻפָּה תַּעֲמֹד כָּאן:
בֵּין הַבְּאֵר וּבֵין הַגַּן;
אַתְּ תוֹשִׁיטִי לִי שָׁם דֹּרֶן:
אֶצְבַּע קְטַנָּה עִם צִפֹּרֶן.

וַאֲנִי לָךְ: "הֲרֵי אַתְּ
מְקֻדֶּשֶׁת לִי לָעַד" –
שׂוֹנְאַי יִהְיוּ שָׁם וְרָאוּ,
וּמִקִּנְאָה יִתְפַּקָּעוּ.
 

על השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוב שיריו של המשורר, נכתב השיר בהגייה אשכנזית.
הדוברת מתארת את יחסיה, געגועיה ומאוייה, כמו גם את שיחותיה עם אהובהּ. בלשון מטפורית היא מתארת את חמוקי גופה ואת המגע עם בן הזוג ומייחלת לנישואיה הקרובים עמו, והוא נעתר לבקשתה.

היצירה משלבת בין ההרמזים מ"שיר השירים" לבין מוטיבים משירי חתונה עממיים ביידיש, כמו למשל ההתלבטות של החתן המיועד, או ההתגרות באורחי החתונה. הנופך הארוטי של השיר מתקבל מהשימוש במילים כמו גן, באר ודלי נוטף, שאינם מותירים מקום לספק לגבי התפקיד שלהם בעלילת פיתוי ארוטית.[1]

"השיר נדפס בשינויים ניכרים כשיר ילדים במקראה "שבילים" שבעריכת יעקב פיכמן (אודסה, תרע"ח). השינויים שנועדו להבליע את הטון הארוטי של השיר נעשו כנראה בהיתר המשורר".[2]

עיבודים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחנו של השיר עובד על ידי המלחין נחום נרדי בהשפעת נעימה ערבית סורית עממית, וזכה בין השאר, לביצועיהם של הזמרים: ברכה צפירה, נחמה הנדל, עפרה חזה, דקלון ושם טוב לוי. השיר הושר גם בגרסת לאדינו ונקרא "יוצא אני למרסיי".

לחן נוסף, פחות מוכר, חובר על ידי שמואל הארולד, ובוצע על ידי אחותו שולה הארולד [3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]