ישעיהו תדמור

ישעיהו תדמור
	1983–1995; (כ־12 שנים)
	→ יצחק שפירא רון כתרי ←
לידה	1934 (בן 90 בערך); חיפה, פלשתינה (א"י)
ענף מדעי	חינוך
מקום לימודים	בית הספר הריאלי העברי בחיפה; אוניברסיטת תל אביב; בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה; אוניברסיטת חיפה ;
מוסדות	מכללת לוינסקי לחינוך; המכללה האקדמית עמק יזרעאל; האקדמית גליל מערבי; בית הספר הריאלי העברי בחיפה ;

ישעיהו תדמור (נולד ב-1934) הוא פרופסור לחינוך, הוגה ומנהיג בתחום החינוך, שימש בעבר כמפקד פיקוד הגדנ"ע, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך ויו"ר "התנועה לרוח האדם בחינוך".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמור נולד בחיפה לאסתר ומרדכי טרטנר, שעלו מצ'כוסלובקיה. אביו היה ממקימי הדפוס הקואופרטיבי "אות" ואימו גננת. למד בבית הספר היסודי-דתי "נצח ישראל" ומכיתה ה' בבית הספר הריאלי העברי בחיפה.

שירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שירות חובה בצה"ל המשיך בשירות קבע ומילא שורה של תפקידים בתחום החינוך: קצין חינוך של בית הספר לקצינים בשנים 1959-1957; מפקד המדרשה הצבאית לחינוך (מדרשת חינוך ירושלים) בשנים 1965-1962; ראש ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי בשנים 1968-1966; סגן קצין חינוך ראשי בשנים 1969-1967; קצין חינוך של הכוחות המשוריינים בסיני בתקופת מלחמת ההתשה בשנים 1970-1969; ומפקד פיקוד הגדנ"ע (בדרגת אלוף-משנה) בשנים 1976-1973.

בעודו בצה"ל, הוזמן על ידי הוועד המנהל של רשות השידור למלא את התפקיד "הממונה על הטלוויזיה" (כעבור זמן שונה שם התפקיד ל"מנהל הטלוויזיה"). באישור הרמטכ"ל הושאל מצה"ל לרשות השידור ושימש בתפקיד במשך שנתיים (1973-1971). בתום שנתיים זכה במכרז במשרת מנהל הטלוויזיה לשלוש שנים נוספות, אולם הוא בחר לשוב לשירות בצה"ל, לתפקיד מפקד פיקוד הגדנ"ע. בתפקיד זה שירת שלוש שנים, (1976-1973). הוא פיקד על ההפעלה של הנוער במשימות חירום שנדרשו במלחמת יום הכיפורים, ובד בבד עשה לפיתוח של אימוני הגדנ"ע. בשנת 1977 השתחרר משירות הקבע בצה"ל, בדרגת אלוף-משנה.

שליחות ציונית בצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1980-1977 שימש ראש שליחי העלייה בארצות הברית ובקנדה, מטעם מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקיד זה היה אחראי על 29 משרדי עלייה, שהיו פזורים בערים שונות במדינות אלה. עיקר המשימה באותה התקופה היה עידוד ישראלים שעקרו מן הארץ ("יורדים" היה כינויים אז) לשוב לישראל.

מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1982-1980 שימש משנה למנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה ומנהל החטיבה העליונה של בית הספר ("בית בירם"). בשנת 1982 החליף את המנהל הכללי הקודם, יצחק שפירא, ומאז ניהל את בית הספר עד שנת 1996. בכל התקופה שימש גם מנהל החטיבה העליונה של בית הספר - בית בירם ומורה לאזרחות, לפילוסופיה ולמחשבת ישראל; במרבית התקופה פעל גם כמחנך כיתה (י"א וי"ב).

בדברים שכתב^[1] עמד על מאפייניה של מנהיגות חינוכית. הוא מונה בהם: הבנה פדגוגית; יכולת פילוסופית, במובן של חשיבה מופשטת ותפיסה מושגית כוללת; היכולת לגבש – בתהליך של שיתוף מורים, הורים ותלמידים בוגרים – את חזון בית הספר, ההופך להוות בסיס האתוס של בית הספר; אהבת התלמידים - "'אהבה רצינית', 'סולידית', רגישה, מזדהה, לא אהבה סחבקית, מתחבקת, מוחצנת"; דוגמה אישית ערכית - בעיקר ב"מחויבות אין קץ, שיקול דעת בהיר, ניקיון כפיים ושקיפות בהחלטות ובמדיניות"; דוגמה אישית מקצועית – הוראת מקצוע ממקצועות הלימוד ואפילו חינוך כיתה; ומעל לכול – מנהיגות רוחנית – זו שיוצרת "חוויות-שיא חינוכיות, התרוממות רוח, התעלות, יציאה מהכאן ועכשיו ונגיעה בטרנסצנדנטי".

סיום ניהול בית הספר הריאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת הלימודים תשנ"ו (1995-1996) פרץ עימות בין ועד ההורים המרכזי של בית הספר הריאלי לבין ישעיהו תדמור, אשר שימש אז המנהל. זאת, על רקע רצונם של ההורים להיות מעורבים יותר בניהול המוסד, שחלק גדול ממימונו מגיע דרך שכר הלימוד שהם משלמים. מנגד תדמור ראה את המוסד כאליטיסטי שמעמיד אתגר בפני התלמידים, ולא כנותן שירות או כמנוהל בידי הקהילה בה הוא פועל.

העימות בין הצדדים התדרדר לקרע עמוק ולדרישה אולטימטיבית של הוועד לפיטוריו של תדמור, ולאחר שההורים הפסיקו לשלם את שכר הלימוד כסנקציה נגד המוסד, נאלץ הדירקטוריון לקבל את תביעותיהם ותדמור סיים את עבודתו בשברון לב.

במהלך העימות התפרסמו כתבות בעתונות המקומית שרמזו על שחיתויות בניהול הנכסים והקרנות של הריאלי, האשמות שככלל לא היה בהם כל ממש, אך הם העכירו עוד יותר את האווירה וערערו את מעמדו של המנהל. לכל זה התווספו עימותים פנימיים במוסד עצמו בין מורים שתמכו בתדמור לכאלה שהתנגדו לו.

אחרי עוזבו את בית הספר יצא לאור גיליון מיוחד של "ידיעות למורים", ביטאון המורים הוותיק שם, רובו ככולו מוקדש להערכת פועלו של תדמור בבית הספר. כתבו עליו שם שתי מורות ותיקות ובכירות: "הנושא שהדגיש יותר מכל היה החינוך ליהדות, ציונות ודמוקרטיה, כשלושה מעגלים שיש ביניהם שטחים חופפים, ושביחד הם בונים את האזרח הישראלי – היהודי השלם. הערכים הדמוקרטיים שבהם הוא דוגל באו לביטוי גם בעבודתו כמנהל: האצלת סמכויות, טיפוח יוזמות מקומיות בכיתות ובסניפי בית הספר, מתוך גישה המאמינה בליברליות ובפלורליזם; בתפקידו כמחנך כיתה תרם תרומה חשובה ביותר הן לתלמידיו-חניכיו, הן לציבור המחנכים והן לחינוך בבית הספר בכלל. כמחנך יישם אותם ערכים שלהם הטיף ובהם האמין".

פעילות לאחר סיום ניהול בית הספר הריאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 נבחר לשמש ראש מכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב, תפקיד אותו מילא עד פרישתו בשנת 1999. בשנת 2000 התקבל כמרצה בנושאי חינוך וכראש תחום החינוך במכללת הגליל המערבי, וכמרצה בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל. בשנת 2002-2001 שימש ראש המגמה לחינוך במכללת עמק יזרעאל בחוג למדעי ההתנהגות, ובשנים 2008-2003 שימש ראש החוג במכללה. משנת 2009 תדמור מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובמכללה האקדמית לחינוך "אורנים".

השכלה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמור הוא בוגר בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בסוציולוגיה ובמדעי החברה. ב-1977 סיים לימודים לתואר שני בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב וב-1992 הוסמך לדוקטור בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת חיפה. תפיסתו החינוכית של תדמור מושפעת מהפילוסופיה ההומניסטית והאקזיסטנציאליזם. בעיקר ניכרת בכתביו השפעתו של המחנך והוגה הדעות יוסף שכטר, שעל משנתו החינוכית האקזיסטנציאליסטית-דתית ועל "השכטריסטים" כתב את עבודת הדוקטורט שלו.

בינואר 2003 התמנה לדרגת פרופסור חבר-נלווה בחינוך לערכים מטעם הוועדה העליונה למינוי פרופסורים במכללות בתחומים מדעי הרוח, חינוך והאומנויות של המועצה להשכלה גבוהה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמור נשוי לנטע (לבית ברדיצ'בסקי) ואב לד"ר יפעת רוטנברג-תדמור, אשת חינוך בעצמה, ולכוריאוגרף עידו תדמור.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישעיהו תדמור נטל חלק פעיל, בהתנדבות, במסגרות ציבוריות שונות, בהן: חבר הדירקטוריון של מוזיאון חיפה, 1985-1982; יו"ר "ארץ ישראל יפה", מחוז חיפה והצפון, 1989-1986; יו"ר הנהלת "בית יד לבנים", חיפה, 1994-1991; חבר "ועדת הגות", המועצה הציונית בישראל; יו"ר הוועדה האידאולוגית לקראת הקונגרס הציוני-הישראלי הראשון, קיץ תשס"ג, 2003; חבר וועדת ההיגוי ויו"ר-עמית של צוות החינוך, קבוצת "הסכמה לאומית" בין חילוניים, דתיים וחרדים, 2003-1999; חבר הוועדה הציבורית, מכון מעלות-תרשיחא למחקר וללימודים מתקדמים,2004-2000; חבר ועדת ההיגוי לכנס "חינוך - מרכז ופריפריה", מעלות-תרשיחא, 2001; מרכז "בימת החינוך היהודי", אוניברסיטת חיפה, "המרכז לחינוך יהודי", 2001; חבר פעיל ב"מזיכרון לשלום" - מסע לימודי של קבוצת יהודים וערבים, בראשותו של האב אמיל שופאני, לאושוויץ וביקרקנאו, 2006-2003; יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך", 2019-2008; יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך, 2019-2013; חבר פעיל ב"מבצר הדמוקרטיה", מ- 2021.

ישעיהו תדמור השתתף בוועדות מקצועיות וציבוריות שונות, בהן: חבר ב"וועדת שנהר" לחינוך יהודי בבתי הספר הממלכתיים, 1995-1994; חבר בוועדה לבחינת עמדות בני נוער בעקבות רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל, 1997; חבר במועצה הציבורית לחינוך ערכי, ליד שר החינוך והתרבות, 1999-1997; יו"ר ועדת חינוך, המועצה לארץ ישראל יפה, 2000-1998; חבר פעיל ויו"ר ועדת חינוך, המועצה לשימור אתרים, 2000-1998; חבר הוועדה לגיבוש הקוד האתי של המורים, העמותה לקידום ההוראה והחינוך, ליד הסתדרות המורים, 2000-1999; חבר בסדנה לגיבוש התוכנית "עוז לתמורה", ארגון המורים העל-יסודיים, 2002-2001; יו"ר הוועדה לבדיקת האולפנים לעברית, מטעם השר לקליטת העלייה ושרת החינוך, 2008-2007.

יו"ר "התנועה להעצמת הרוח בחינוך" ויו"ר "המועצה לרוח האדם בחינוך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2009 הוקמה על ידי קבוצת אנשי חינוך ואקדמיה "התנועה להעצמת הרוח בחינוך". מטרת התנועה היא ”להביא לכך שהעיסוק במהות האדם, החיפוש אחר משמעות וערכיות, והשאיפה להתפתחות נפשית-מוסרית-רוחנית, יהיו חלק טבעי מהתרבות הישראלית, מהאקלים הבית-ספרי ומנפשם וחייהם של המורים והתלמידים”^[2]. מול הגישה התכליתית-מעשית של ראשי מערכת החינוך, הרואה את חזות הכול בציוני התלמידים, נועדה התנועה להשפיע על מנהלי בתי ספר ומחנכים לחזק את היסודות הערכיים וההומאניים בחינוך, לחתור לחוויות חינוכיות מעצבות ולהביא את התלמיד להתעלותו כאדם. ישעיהו תדמור נבחר לשמש כיו"ר התנועה.

בשנת 2013, יזם, עם עוד מספר אנשי חינוך, את הקמתה של "המועצה לרוח האדם בחינוך". למועצה הצטרפו מרצים-חוקרים בתחום החינוך מהאוניברסיטאות ומהמכללות לחינוך, מנהלות ומנהלי בתי ספר, ראשי אגפי חינוך, אנשי ציבור ואישי רוח. מתוך ביקורת על מצב החינוך, קוראים חברי המועצה לשוב לעיסוק ביסודותיו המהותיים של החינוך ו”להבטיח את המעמד והעצמאות של בית הספר, המנהל/ת והמורה-המחנך/ת, לשם התרכזות בחינוך במובנו האמיתי; ובאשר להכשרת המורים, דרושה בה התייחסות יתר לעיסוק באדם - במורה ובתלמיד - ובתרבות החינוכית של בית הספר” (מתוך מצע המועצה). תדמור נבחר על ידי ועדת ההיגוי של "המועצה לרוח האדם בחינוך" לשמש יושב-הראש שלה. המועצה הכינה ניירות עמדה בנושאי חינוך שונים, עקבה אחר פעולות במערכת החינוך וקיימה דיאלוג ביקורתי עם שר החינוך ואשי המשרד. בפועל, חדלה המועצה מפעולותיה בשנת 2015.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכוונות לאלוהי שבאדם - חינוך אקזיסטנציאליסטי-דתי במשנתו של יוסף שכטר, הוצאת רשפים, 1994
אני מאמין בבית ספרי - דברים שבעל-פה ודברים שבכתב, הוצאת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, 1994
מלים מחנכות - לקט הרצאות ומאמרים, הוצאת קדם, 1999
החינוך כחוויה קיומית, תל אביב ועמק יזרעאל: הוצאת מכון מופ"ת/סדרת כליל והוצאה אקדמית יזרעאל, 2007
חינוך מעורב - לקט רשימות, הוצאה עצמית (בסיוע קרן מחקר אישי, המכללה האקדמית עמק יזרעאל), 2008
חינוך – מהות ורוח - קובץ מאמרים, עורכים: ישעיהו תדמור ועמיר פריימן, תל אביב: הוצאת מכון מופ"ת, 2012
חינוך: מהו לי?, הוצאת סטימצקי, 2018^[3]