יעקב דורצ'ין

יעקב דורצ'ין
לידה	12 במרץ 1946 (בן 78); חיפה, פלשתינה (א"י)
לאום	ישראלי
תחום יצירה	פיסול, ציור, רישום
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2011); פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית (2006); פרס אוסקר הנדלר (1985); פרס א.מ.ת. (2004)

יעקב דוֹרְצ'ין (נולד ב-12 במרץ 1946) הוא פסל, צייר, רשם ואנטומולוג^[^{דרוש מקור]} ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית (2011) ופרופסור אמריטוס לאמנות באוניברסיטת חיפה. דורצ'ין שימש כמנהל האמנותי של בית הספר בסיס לאמנות ותרבות עד לסגירתו בשנת 2020.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב דורצ'ין נולד בחיפה. בשנת 1958 עבר עם הוריו לקיבוץ רמת דוד. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת הצנחנים ולאחר שחרורו התגורר בקריית טבעון. בשנת 1967 הצטרף לקיבוץ כפר החורש שם הוא מתגורר עם משפחתו עד היום.

בקיבוץ פגש את הצייר יאיר גרבוז ובעזרתו החל להציג את יצירותיו בגלריות בתל אביב. בשנת 1968 הציג דורצ'ין לראשונה בתערוכה קבוצתית בגלריה "הקיבוץ". שנה לאחר מכן נערכה תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה "מבט" שבתל אביב.

בשנת 1970 פרצה שרפה בסטודיו של דורצ'ין בקיבוץ וכל היצירות שהיו בה עלו באש, ביניהן יצרות שטרם הוצגו. דורצ'ין יצא לגרמניה שם הכיר את האמן הרב-תחומי יוזף בויס והושפע ממנו. עד אותה פגישה מכרעת נטה דורצ'ין להתמקד בציור, אך עם שובו לארץ החל לעסוק באופן נרחב יותר בפיסול וברישום.

בשנת 1983 הוצגה תערוכתו "מלאך בנוף אירי" בגלריה "גבעון" שבתל אביב. תערוכה זו סימנה מעבר לפיסול מאסיבי וחומרי שנמשך בפסלי הברזל שהציג בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב בשנת 1984. משנת 1985 דורצ'ין מיוצג על ידי "גלריה גורדון" שבתל אביב.

בין התערוכות הקבוצתיות בהן הציג, דורצ'ין היה שותף לשתיים מתערוכות הנושא של קבוצת +10 בשנים 1968 ו-1969. כמו כן, השתתף בשנת 1986 בתערוכה המכוננת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" אותה אצרה שרה ברייטברג במוזיאון תל אביב לאמנות

בשנת 1990 ייצג את ישראל בבינאלה לאמנות בוונציה, תערוכה אותה אצר אדם ברוך. טרם נסיעתו לוונציה הוצגו היצירות במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן. לאחר הביאנלה התגורר דורצ'ין תקופה קצרה בארצות הברית ועבד לצד הפסל הנודע אנתוני קארו.

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של דורצ'ין לאורך שנים רבות הן אסמבלז'ים ופסלים העשויים על פי רוב ממתכת וברזל חלוד לרוב. לעיתים ישנן חריגות מבחינת החומרים המרכיבים את הפסלים וכן נוכחות של שרידי צבע בברזל. חלק מיצירותיו הן מונומנטליות בממדיהן וחלקן ומוצבות בחללים פתוחים. לדוגמה, בשנת 1995 נערכה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכתו "באר אטומה" שהוצבה בחצר המוזיאון בשל גודלם ומשקלם החריג של הפסלים מסדרת הבארות.

בשנת 2009 נערכה תערוכת רטרוספקטיבה ליצירתו של דורצ'ין במוזיאון תל אביב במסגרתה פורסם קטלוג מקיף ומספר מאמרים. במאמרו תיאר אוצר התערוכה מרדכי עומר את יצירתו של דורצ'ין: "דומה שהמתח בין הקו לחומר תואם או מהדהד את המתח החוזר ועולה ללא הרף בכל עבודותיו של דורצ'ין – המתח בין הפואטי לקונקרטי, בין מסה שהיא בבחינת "נתון" לבין קו המבקש להיווצר מתוכה ו"להסתדר עמה" על מנת לשמר את המציאות האנושית החבויה בתוככי החומר."

פסלים, ציורים ורישומים של דורצ'ין מצויים באוספים רבים בישראל ובעולם, ביניהם אוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאון תפן. רבים מפסליו מוצבים באתרים ציבוריים ברחבי הארץ. חלקם מצויים במוסדות להשכלה גבוהה, במשכן הכנסת ובגבעת התור בנס ציונה. 15 מפסליו מוצבים בשטח מלון דן קיסריה.^[1]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יצירתו זכה דורצ'ין בפרסים רבים, בהם: פרס אוסקר פנדלר מטעם קיבוץ לוחמי הגטאות (1985), פרס אפטוביצר מטעם מוזיאון חיפה לאמנות (1998), פרס א.מ.ת (יחד עם יאיר גרבוז בשנת 2004),^[2] פרס מטעם קרן המדע והתרבות של משרד ראש הממשלה (2005), פרס אוייגן קולב לרישום ולתחריט (2006) ופרס ישראל לאמנות פלסטית (2011).

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1978-1986 לימד דורצ'ין במכון לאמנות במכללת אורנים והיה ממקימי הסדנאות במקום.

בשנת 1991 החל ללמד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ובין השנים 1997 – 2002 כיהן כראש החוג לאמנות. בשנת 2007 הוענקה לו דרגת פרופסור מן המניין.

בין השנים 1998–2004 שימש בתפקיד יושב ראש הוועדה של המועצה להשכלה גבוהה לבדיקת תוכניות הלימודים לתואר בוגר הוראה באמנויות.

בשנת 2015 נבחר למנהל אמנותי בבית –הספר "בסיס לאמנות ותרבות" בהרצליה והשתתף בעיצוב תוכניות הלימודים ומטרות המוסד ואופיו. המוסד התווה דרך ומדיניות שמתבססים על עבודה דיסציפלינרית יסודית וארוכת טווח שבנויה על ליווי אינדיבידואלי של הסטודנטים. הוא עמד גם בראש המחלקה לפיסול שם הושם דגש על ראייה כוללת של המקצוע, הבנת החלל, חקר חומרים, מיומנות בתהליכים וידע רחב בתולדות האמנות יחד עם עבודה מרובה בסדנאות לימוד איטי ויסודי תוך כדי ניסוי וטעייה, חיפוש וניתוח.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר וארבעה כלבים, 1990
רחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון, תל אביב-יפו
לידי ספרדייה עם שור, 1992
ברזל
המרכז הבין תחומי הרצליה
מלאך, 1993
גן הפסלים ע"ש לולה בר אבנר, מוזיאון תל אביב לאמנות
טוּבָּה מֶרוּם, 1993
פלדה
המוזיאון הפתוח תפן
באר אטומה וחבצלת מאובנת 1, 1995
פלדה
שדרות שאול המלך, תל אביב-יפו
באר אטומה, 1995
פלדה
המרכז הבין תחומי הרצליה
באר אטומה, 1995(?)
פלדה
כביש חיפה תל אביב החדש
שן, 1995
פלדה
גן הפסלים ע"ש יואב דגון, רמת השרון
מלאך
ברזל
ללא כותרת, 2007
המרכז הבין תחומי הרצליה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומר, מרדכי (עורך). יעקב דורצ'ין: קפלים בברזל ומחוות של קווים. מוזיאון תל אביב לאמנות וגלריה גורדון, 2009.
הכל מִתְרַתֵּךְ להכל - שיחה עם יעקב דורצ'ין. מראיינים: יהודה ויזן, איתי קמינר. דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', ינואר 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב דורצ'ין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
פרופ' יעקב דורצ'ין, באתר פרס ישראל
יעקב דורצ'ין באתר גלריה גורדון - עבודות וקורות חיים
יעקב דורצ'ין באתר סדנת ההדפס ירושלים
דליה קרפל, הפסל יעקב דורצ'ין מסכם 40 שנות עבודה עם ברזל בתערוכה במוזיאון תל אביב, באתר הארץ, 30 באפריל 2009
דרור בורשטיין, על התערוכה במוזיאון תל אביב, בלוג באתר "רשימות", 1 במאי 2009
סמדר שפי, המלאך של יעקב דורצ'ין, באתר הארץ, 17 ביולי 2009
גיא רז, סרט התערוכה קפלים בברזל ומחוות של קווים - מדיהביט - ראיון בשרות אמנות, 30 ביולי 2009
דנה גילרמן, כבוד, לא כסף, באתר כלכליסט, 27 בפברואר 2011
יעקב דורצ'ין, מנהל האמנותי וראש מסלול פיסול בבית ספר בסיס לאומנות ותרבות
שיחות על אמנות ישראלית עם יאיר גרבוז ברדיו תל אביב
ארי ליבסקר, "הארקינים סומכים עליי לגמרי. מבחינתם אני יכול ללמד בישול", באתר כלכליסט, 3 ביוני 2015
הבסיס של דורצ'ין, ד"ר אלי ברודרמן משוחח עם יעקב דורצ'ין, בפלטפורמה - כתב עת לחינוך מוזיאלי, מוזיאון ישראל, ינואר 2017

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ירון ניר, מלון דן קיסריה הושק מחדש אחרי שיפוץ, באתר בלינקר, חדשות חדרה, ‏במאי 2019
^ פרס א.מ.ת בקטגוריה תרבות ואמנות בתחום ציור ופיסול - יעקב דורצ'ין (2004)

[1] ירון ניר, מלון דן קיסריה הושק מחדש אחרי שיפוץ, באתר בלינקר, חדשות חדרה, ‏במאי 2019

[2] פרס א.מ.ת בקטגוריה תרבות ואמנות בתחום ציור ופיסול - יעקב דורצ'ין (2004)

[1]

[2]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)