יחיאל חגיז

**יחיאל חגיז**
	אין תמונה חופשית
לידה	22 בנובמבר 1912; ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	3 באוגוסט 1960 (בגיל 47)
מוקד פעילות	ישראל
מקום לימודים	המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

יחיאל מיכל חָגִיז (22 בנובמבר 1912 – 3 באוגוסט^[1] 1960) היה פזמונאי עברי, מורה ומתרגם ישראלי. נודע בעיקר בפזמונו "צאנה צאנה" (1941).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל בן מרדכי חגיז נולד בירושלים, בן ליוצאי מרכז אירופה (סבו, יצחק חגיז, אימץ עם עלייתו לארץ ישראל בימי העות'מאנים שם משפחה של ידידים יוצאי מרוקו).^[2] אמו, שרה פייגה, הייתה בתו של הרב רפאל יונה ראם.

למד בבית המדרש למורים העברי בעירו. בבחרותו הצטרף לתנועת החוגים המרקסיסטיים של מפלגת פועלי ציון שמאל והיה חבר קיבוץ חפציבה.^[3] עבד מספר שנים כפועל בניין וחקלאי, ומשנת 1949 היה למורה.

במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי^[4] וניהל את להקת הבידור של פלוגת ההסוואה מס' 1^[5] (פלוגת ההסוואה העברית הראשונה) בחיל ההנדסה הבריטי, בצפון אפריקה ובאיטליה. הוא חיבר פזמונים רבים. הִרבה לכתוב גם חיקויים לשירי משוררים ידועים, פרודיות היתוליות ושירי זמר ברוח שירים מפורסמים. בעיקר התפרסמו הפרודיות שלו על שירי אברהם שלונסקי, שזכו בשעתו לתהודה רבה. פזמונו הידוע ביותר, שנכתב בעת שירותו, הוא "צאנה צאנה" (1941). השיר, שהולחן על ידי יששכר מירון (מיכרובסקי), היה ללהיט בארצות הברית ולאחד מהשירים העבריים המוכרים ביותר בעולם. עוד מפזמוניו: "שיר הבאר" ("נרקוד ונבשר / מים מים בבאר") (גם הוא הולחן על ידי מירון).

לאחר שחרורו התגורר ברח' מאפו 24 בתל אביב. ב-1946–47 היה (בין היתר לצד המלחין מירון) ממייסדיה ומנהליה של "גחלילית", להקת התיאטרון העממי מיסודם של החיילים המשוחררים.^[6]
בתקופת מלחמת העצמאות היה ממחברי תוכניותיה של הלהקה הצבאית בשירות התרבות של צה"ל; בין היתר היה ממחברי התוכנית "אין ספק!".^[7] ועיבד את "חופשה במחנה" על פי "שתי שבתות" למשה שמיר (תש"ט)

ב-1950 הקים ביחד עם הבמאי יעקב מנסדורף (מאנסדאָרף) את "תע"ז" (תיאטרון עממי זעיר) קצר-הימים, מקרב העולים החדשים, שהפיק את הקומדיה "הפונדקאית" ("מירַנדולינה", "שונא הנשים") (אנ') לקרלו גולדוני בתרגומו של חגיז^[8] (השחקנית מרים זוהר, שגילמה תפקיד ראשי בהצגה, התקבלה בעקבות זאת לתיאטרון הבימה). במחצית השנייה של 1951 ייסדה קבוצת עולים חדשים את תיאטרון "זיקית" להומור וסאטירה, שחגיז חיבר את פזמוניו^[9] ותוכניותיו (בהן "בליצנות גמורה").

חגיז חיבר, עיבד ותרגם שירים, פזמונים ומערכונים. בראשית שנות ה-50 היה חבר הנהלת אקו"ם.^[10]

בשנת 1951 ראה אור בהוצאת נ' טברסקי הקובץ "בקצב הזמן", שכינס כמה מפזמוניו.
חגיז פרסם גם תרגומים מיידיש בעיתונות העברית ובקבצים. כמו כן תרגם את כרך ב' של ספרו הנודע של משה גרוסמן, "בארץ האגדית הכשופה: שבע שנות-חיים בברית-המועצות" (1952).

חיבר שיטה מיוחדת להוראת כתיב עברי למבוגרים ("שיטת חגיז"). באמצע שנות ה-50 לימד אותה בבית הספר לפקידוּת "אלפא" בתל אביב. בשנת תשכ"ה, לאחר מותו, ראה אור ספר הלימוד "תורת הכתיב העברי", שחיבר עם ידידו נח גרינשטיין ושהושלם על ידי האחרון.^[11]

יחיאל חגיז נפטר ב-1960, בגיל 48.^[12] נקבר בבית העלמין קריית שאול.^[1]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיז היה נשוי לברכה לבית יעלי (גרינשְפּוּן) (1916–1981)^[13] ואב לבן, גיל חגיז (Gil Hagiz;‏ 1940–2007), ולבת, רננה (נני) ורד (1943–2003).^[14]

אביה של אשתו ברכה, אברהם יעלי (גרינשפון) (1893–1966), היה איש העלייה השנייה, המזכיר הראשון של מועצת פועלי תל אביב וחבר מועצת עיריית תל אביב בשנות ה-20.^[15] דודתה (אחות-אביה), חוה יואלית-ורדי (1894–1978), הייתה שחקנית, מורה למשחק ולדיקציה בארץ,^[16] ואשתו של דוד ורדי (רוזנפלד) (1893–1973), שחקן, במאי ומורה למשחק, משחקניו הראשונים של תיאטרון הבימה במוסקבה.^[17]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ פזמוניו:

בקצב הזמן: זמרים ופזמונים, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"א.

ספר לימוד:

נח גרינשטין, יחיאל חגיז, תורת הכתיב העברי: ספר ללימוד הכתיב ללא שגיאות, תל אביב: נ' גרינשטין וי' חגיז, תשכ"ה.^[18]

תרגום:

משה גרוסמן, בארץ האגדית הכשופה: שבע שנות-חיים בברית-המועצות; מאידיש: א. בן-מאיר [כרך א]; ספר ב תֻרגם ע"י י. חגיז, תל אביב: נ. טברסקי, תשי"א 1951–תשי"ג 1952.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חגיז, יחיאל", בתוך: אליהו כרמל (עורך), אישים בישראל, ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, תשכ"א 1960, עמ' 129.

"Haggis, Yehiel," in: Who's who Israel, vol. 6, 1956, p. 203.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל חגיז, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
יחיאל חגיז, באתר זמרשת
יחיאל חגיז, באתר MusicBrainz (באנגלית)
יחיאל חגיז, דף שער בספרייה הלאומית
יחיאל חגיז באתר WorldCat Identities
רשימת הפרסומים של יחיאל חגיז, בקטלוג הספרייה הלאומית
ג., "בקצב הזמן", מעריב, 4 במאי 1951

מתרגומיו:

י. פפירניקוב, מכתב שלחתי...; אל הפַּיטנים האבודים, דבר, 20 באפריל 1945
יצחק פרלוב, המעפיל מס. 4501, דבר, 28 באפריל 1950, המשך (פרק מהרומן "אנשי יציאת אירופה תש"ז")
ברכה קופשטין, מכתבים, חרות, 12 בדצמבר 1958 (מתוך מבחר תרגומים ביידיש בהוצאת מ' ניומן)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² יחיאל חגיז באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
^ עדה כהן ומאיר הראובני, המוח (האלקטרוני) בשרות היצוא, מעריב, 2 בפברואר 1979.
^ חגית הלפרין, בהשתתפות גליה שגיב, מעגבניה עד סימפוניה: השירה הקלה של אברהם שלונסקי ופארודיות על שירתו (ספר שלונסקי, ג), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – מכון כץ לחקר הספרות העברית, תשנ"ז 1997, עמ' 340.
^ על פי הערתו של אליהו הכהן, שירת בבריגדה היהודית (אליהו הכהן, ‏תשובת אליהו הכהן לאלי ברק, "חדשות בן עזר" 321, 28 בפברואר 2008; וכך משתמע גם מסקירה זו: ג., "בקצב הזמן", מעריב, 4 במאי 1951. ואולם בכל יתר המקורות (ראו להלן) נטען: "בצבא הבריטי".
^ 'חגיז, יחיאל', בתוך: אליהו כרמל (עורך), אישים בישראל, ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, תשכ"א 1960, עמ' 129.
^ תל-אביב: "גחלילית" – קואופרטיב, דבר, טור 1, 23 בינואר 1947; על "קבלת פנים": ד. ב. מלכין, נשיאים ורוח וגם גשם: סיורים בקרית-אמנות, משמר, 28 בינואר 1947; בת-לוי, "קבלת פנים" ב"גחלילית", דבר, 7 במרץ 1947.
^ אשר נהור, "אין ספק!", המשקיף, 3 בספטמבר 1948.
^ תל-אביב: "שונא הנשים" ב"תעז", דבר, 25 באפריל 1950; אורי קיסרי, לאחר מסך ראשון | אנו מתעשרים בתיאטרון חדש, מעריב, 4 ביוני 1950; מ. מ. רנדל, "שונא הנשים", חרות, 9 ביוני 1950.
^ "זקית" – תיאטרון סאטירי חדש, חרות, 4 בספטמבר 1951.
^ ב"אקום", דבר, 29 במאי 1952
^ נח גרינשטין, הקדמה, תורת הכתיב העברי (תל אביב תשכ"ה)
^ לפי רשומה באתר Geni, נפטר בארצות הברית
^ ברכה חגיז באתר חברה קדישא ת"א–יפו
^ רננה ורד באתר חברה קדישא ת"א–יפו
^ "יעלי (גרינשפון), אברהם", בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין וחיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799–1948 תל אביב: עם עובד, תשמ"ג 1983, עמ' 256; דוד תדהר (עורך), "אברהם משה יעלי (גרינשפון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1599.
^ ורדי-יואלית (גרינשפון) חווה, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; דוד תדהר (עורך), "חוה יואלית (גרינשפון)-ורדי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1473.
^ ורדי (רוזנפלד) דוד, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; דוד ורדי באתר הבימה; דוד תדהר (עורך), "דוד ורדי (רוזנפלד)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1440.
^ ביקורת: זאב איגרת, ספר חדש להוראת הכתיבה, דבר, 28 ביוני 1965.

[קדישא-1] ¹ ² יחיאל חגיז באתר חברה קדישא ת"א–יפו.

[כהן_והראובני,_המוח-2] עדה כהן ומאיר הראובני, המוח (האלקטרוני) בשרות היצוא, מעריב, 2 בפברואר 1979.

[3] חגית הלפרין, בהשתתפות גליה שגיב, מעגבניה עד סימפוניה: השירה הקלה של אברהם שלונסקי ופארודיות על שירתו (ספר שלונסקי, ג), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – מכון כץ לחקר הספרות העברית, תשנ"ז 1997, עמ' 340.

[4] על פי הערתו של אליהו הכהן, שירת בבריגדה היהודית (אליהו הכהן, ‏תשובת אליהו הכהן לאלי ברק, "חדשות בן עזר" 321, 28 בפברואר 2008; וכך משתמע גם מסקירה זו: ג., "בקצב הזמן", מעריב, 4 במאי 1951. ואולם בכל יתר המקורות (ראו להלן) נטען: "בצבא הבריטי".

[5] 'חגיז, יחיאל', בתוך: אליהו כרמל (עורך), אישים בישראל, ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, תשכ"א 1960, עמ' 129.

[6] תל-אביב: "גחלילית" – קואופרטיב, דבר, טור 1, 23 בינואר 1947; על "קבלת פנים": ד. ב. מלכין, נשיאים ורוח וגם גשם: סיורים בקרית-אמנות, משמר, 28 בינואר 1947; בת-לוי, "קבלת פנים" ב"גחלילית", דבר, 7 במרץ 1947.

[7] אשר נהור, "אין ספק!", המשקיף, 3 בספטמבר 1948.

[8] תל-אביב: "שונא הנשים" ב"תעז", דבר, 25 באפריל 1950; אורי קיסרי, לאחר מסך ראשון | אנו מתעשרים בתיאטרון חדש, מעריב, 4 ביוני 1950; מ. מ. רנדל, "שונא הנשים", חרות, 9 ביוני 1950.

[9] "זקית" – תיאטרון סאטירי חדש, חרות, 4 בספטמבר 1951.

[10] ב"אקום", דבר, 29 במאי 1952

[11] נח גרינשטין, הקדמה, תורת הכתיב העברי (תל אביב תשכ"ה)

[12] לפי רשומה באתר Geni, נפטר בארצות הברית

[13] ברכה חגיז באתר חברה קדישא ת"א–יפו

[14] רננה ורד באתר חברה קדישא ת"א–יפו

[15] "יעלי (גרינשפון), אברהם", בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין וחיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799–1948 תל אביב: עם עובד, תשמ"ג 1983, עמ' 256; דוד תדהר (עורך), "אברהם משה יעלי (גרינשפון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1599.

[16] ורדי-יואלית (גרינשפון) חווה, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; דוד תדהר (עורך), "חוה יואלית (גרינשפון)-ורדי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1473.

[17] ורדי (רוזנפלד) דוד, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; דוד ורדי באתר הבימה; דוד תדהר (עורך), "דוד ורדי (רוזנפלד)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1440.

[18] ביקורת: זאב איגרת, ספר חדש להוראת הכתיבה, דבר, 28 ביוני 1965.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]