יוסף שטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף שטיין
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1904
פטירה 1943 (בגיל 39 בערך)
טרבלינקה
פעילות בולטת מנהל בית החולים צ'יסטה בזמן מלחמת העולם השנייה
ידוע בשל עבודתו הרפואית בגטו ורשה והשתתפותו כחוקר ראשי במחקר הרעב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסף שטיין (19041943) היה רופא יהודי מומר, מנהל בית החולים בית החולים צ'יסטה בגטו ורשה. הוכר בקרב הרופאים בזכות עבודתו בתחום הפתולוגיה והאנטומיה ובזכות השתתפותו במחקר הרעב. עבודתו המחקרית במיקרופתולוגיה, בתחום מחלת הטיפוס, הייתה ידועה במיוחד בקרב פתולוגים גרמנים.[1] הוא נספה בטרבלינקה בשנת 1943 יחד עם אשתו.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין סיים את לימודיו בשנת 1927, וכיהן כעוזר הוראה ומרצה באוניברסיטת ורשה.

לפני מלחמת העולם השנייה שימש שטיין מומחה לאנטומיה פתולוגית ועמד בראש המחלקה לפתולוגיה של בית החולים "רוח הקודש". הוא היה מומחה בתחום ולמרות גילו הצעיר היה בעל תואר דוצנט. שטיין המיר את דתו לנצרות בשל הגזרות שהוטלו באותה תקופה על היהודים וכדי לקדם את הקריירה המדעית שלו. השלטון הפולני רחש לו אמון בשל התנצרותו, ועל כן קיבל תפקיד ניהולי במערכת הבריאות. בתחילת הכיבוש הגרמני הצהיר שטיין שהוא פולקסדויטשה.

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רופא בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהיה יהודי מומר, הוא נחשב לפי חוקי הגזע כיהודי, ולכן היה עליו לחיות בגטו. בתוך הגטו המשיך את עבודתו בתחום הרפואה ומונה לראש בית החולים צ'יסטה שבגטו ורשה. מאחר שהיה רופא, ענד בנוסף לטלאי הצהוב[דרושה הבהרה] גם סרט צבעוני, שציין את תפקידו. הסרט הנוסף הבדיל בינו לבין תושבי הגטו, וביטא את מעמדו המועדף ובעל זכויות היתר. הסרטים הכפולים הללו הגנו עליו באופן חלקי מפני הפורענויות שהתרחשו לעיתים קרובות ברחובות הגטו.

שטיין גם התבקש בשנת 1940 להעביר סדרת הרצאות בבית הספר לאחיות בגטו. וכך, באמצע חודש מאי 1941 נתן את הרצאת הפתיחה בקורסים בנושא ״החיים והמוות״, שעסקו בנושא התברואה.

ניהול בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהול בית החולים היה כרוך בקשיים רבים, הואיל ובית החולים לא קיבל את התקציב שנדרש מהיודנראט. לאחר תקופת מה של טיפול מוזנח בבית החולים ועלייה דרמטית בתמותה בשל תנאי התברואה הקשים, כתב שטיין את הדברים הבאים:

בית החולים בצ'יסטה בעצם הפסיק להיות בית חולים. הוא אפילו אינו בית מחסה, כיוון שאדם חולה המחוסר אמצעים של עזרה רפואית אינו מוצא פה בעצם כלום.

במכתבו כותב שטיין על דברים חיוניים לקיומו של כל בית חולים החסרים בצ'יסטה, בהם: ניקיון, מצעים, מזרנים ומיטות, אוכל ועובדים. הוא הוסיף לתאר: ”הזנת החולים בבית החולים היא פיקציה... הקצבות המזון המגיעות יחד ל 700 קלוריות ביום אינן מסוגלות אפילו לתחזק את הגוף... בבית החולים יש מעט מיטות, התוצאה: שני חולים שוכבים במיטה אחת ועוד במחלות מידבקות. הכל, שוב, בגלל מחסור במזומנים”. התקציב לא הספיק לתחזוקת בית החולים ולתשלום לעובדיו.

בתפקידו כמנהל בית החולים היה עליו להחליט על החלטות קשות וגורליות. לקראת חודש אוגוסט 1942, התקבלה הפקודה בבית החולים כי יש לצמצם את צוות העובדים. על שטיין הוטל להעביר באופן קבוע רשימת מפוטרים שיישלחו הם ומשפחותיהם למחנות עבודה והשמדה, ובכך בעצם לחרוץ את גורלם של עובדיו, עמיתיו ומשפחותיהם. שטיין לא רצה לקבל עליו את האחריות על כך והורה לרופאים שלא גרו בבית החולים לפני הפקודה, לעבור לגור ברחוב אחר ושם הובטח שלא יאונה להם כל רע. אולם, פעולה זו לא החזיקה מעמד זמן רב, ובסופו של דבר נאלץ להעביר את הרשימות באופן קבוע לאנשי האס אס.

לדברי העובדים במקום, שטיין פיטר רופאים לפי שני קריטריונים: ערכו המקצועי של הרופא והשתייכותו הדתית. הדבר גרם למהומות רבות בקרב המפוטרים והעובדים היהודים, שכן הם ידעו כי ליהודים מומרים הייתה עדיפות אצל שטיין. בעדותו של ד״ר ולר, אחד הרופאים, צוין: "ההמון ניסה לגזול את הכרטיסים מידיו של דוקטור שטיין". המפוטרים לא הסכימו לעזוב את מבנה בית החולים, שהיה המקום הבטוח האחרון שלהם, ולכן נאלץ שטיין לגרש אותם בכוח בעזרת סטודנטים שהעסיק.

בנוסף לכך, נאלץ שטיין לבצע גם סלקציה של החולים: "באותו היום היו החולים עצובים והפחד היה בעיניהם, מתאי הנשים נשמע בכי עמום. בערבו של אותו יום, היה אמור להינתן פסק דין מוות שיימסר על ידי רופאיהם״, כך כתב אחד הרופאים שעבד בבית החולים על אחת הסלקציות שהתקיימו בבית החולים. תפקידו של שטיין היה קשה מנשוא, מצד אחד, היה עליו להמשיך לדאוג לתפקוד בית החולים ומצד שני, הוטל עליו עול מוסרי - להכין רשימות מפוטרים,[2] כאשר על יד כל שם של עובד מפוטר נאלץ לסמן אחד משני הסימנים: (+) סימן מוות, (-) נשאר בבית החולים.

השתתפותו במחקר הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין היה אחד מכ-30 רופאים שלקחו חלק במחקר הרעב בגטו ורשה. הוא עמד בראש הקבוצה שבדקה את השינויים האנטומיים בעקבות מחלת הרעב, על פי ממצאים שנמצאו בנתיחות לאחר המוות. הוא נבחר לעמוד בראש הקבוצה בשל תאריו האקדמיים המכובדים בתחום הפתולוגיה האנטומית ובשל תפקידו כמנהל בית החולים צ'יסטה.[1][3]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין לא הצליח להתחמק מגזר הדין, ובפברואר 1943 נשלח ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. על פי עדויות שונות, הוא ניסה לבנות מקום מחבוא לו ולאשתו, אולם כאשר ניסה להיכנס לאחד הבונקרים נתפס על ידי הגרמנים. ד"ר ישראל רוטבלזם מעיד כי ישב ליד שטיין בקרון הרכבת לטרבלינקה. שטיין נפצע מיריות המשמר האוקראיני ושתת דם ברכבת. הוא ואשתו נספו בתאי הגזים במאי 1943.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 מרים עופר, דורית רוגובוי (ע), חלוק לבן בגטו: מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה, ירושלים: יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה - המרכז לחקר השואה בפולין, 2015. (בעברית)
  2. ^ מאת מרים עופר, כיצד פעלו רופאים ומדענים יהודים בגטאות וכיצד הקריבו עצמם למען אחרים, באתר טיים אאוט, ‏24 אפריל 2014
  3. ^ צחי כנען, מחקר הרעב- רופאים יהודים עושים את הבלתי ייאמן בגטו ורשה, באתר יוטיוב, ‏23 אפריל 2020