יוסף דוידסקו
יוסף דוידסקו (31 בדצמבר 1891 – 21 באוגוסט 1945), היה תושב זכרון יעקב ואיש ניל"י. הוצא להורג בידי מחתרת לח"י באשמת בגידה ומסירת ידיעות לבריטים.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל צעיר הצטרף דוידסקו לקבוצת הגדעונים שנטלה על עצמה את השמירה במושבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הטורקי אך לאחר תקופה מסוימת נפדה בכסף על ידי המושבה וחזר לעבודת האדמה במושבה. עם הקמת מחתרת ניל"י החל להעביר ידיעות למודיעין הבריטי. הוא נטל חלק בעדכון המפה הצבאית של ארץ ישראל שהוכנה על ידי המחתרת ניל"י ובספטמבר 1918 הוביל את דיוויזיית הפרשים החמישית משרונה לכיבוש בית שאן[1].
באוגוסט 1919 קיבל מהבריטים את עיטור מסדר האימפריה הבריטית ה-O.B.E[2] על זה שעזר לבריטים לכבוש את הגליל התחתון.
לאחר המלחמה ועד מותו עבד כבלש ב-C.I.D בחיפה ובירושלים[3]. בעקבות רצח ידידו בנימין קרופיק במאורעות תר"פ בגבעת עדה, יצא לחורן מחופש לבדואי כדי לעלות על עקבות הרוצחים והביא לתפיסת שניים מהם[4]. בוועדת החקירה שהוקמה לאחר מאורעות תרפ"ט העיד ערבי שלאחר המאורעות ניסה דוידסקו לארגן הברחת נשק לארץ ישראל[5]. הוא הצליח לאתר את קבוצת היד השחורה של שייח' עז א-דין אל-קאסם שרצחו שלושה מתושבי יגור.
במהלך השנים העביר דוידסקו ידיעות להגנה, לאצ"ל וללח"י, בעיקר ידיעות על הערבים. הדעות חלוקות האם עשה זאת כסוכן כפול מתוך נאמנות לבריטים, או מתוך נאמנות ליישוב היהודי.
בשלב מסוים חשדו באצ"ל שדוידסקו הוא סוכן כפול שהסגיר את מקום האימונים בשוני וגרם ב-16 באוגוסט 1945 למאסרם של 20 לוחמים שהתאמנו שם. דוידסקו תכנן לנסוע לאנגליה והאצ"ל אף שיגר לו מכתב איום "שלא יחשוב שיגיע בשלום לאנגליה".
ב-27 ביולי 1945 נפגש סיטנר, אחד המעורבים בהתנקשות בלורד מוין עם דוידסקו בבית קפה בתל אביב למטרת קבלת אינפורמציה על הבריטים. מיד לאחר שדוידסקו עזב התנפלו שבעה בלשים בריטיים על סיטנר ועצרו אותו. בעקבות זאת דנה מפקדת לח"י את דוידסקו למוות. המשימה הוטלה על יעקב אליאב[6]. ב-21 באוגוסט 1945 ישב דוידסקו בביתו, יחד עם שכנו. שני אנשי לח"י - משה בר גיורא (נהרג אחר כך בניסיון לפיצוץ בתי הזיקוק) ואברהם יהודאי (נהרג אחר כך בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת) הגיעו לביתו. הם נעמדו ליד החלון המסורג ובר גיורא ירה משם מספר יריות שפגעו בדוידסקו והרגו אותו מיד.
דוידסקו נקבר בזכרון יעקב. על מצבתו נכתב כי "נרצח בידי אלמונים". היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה הייתה חביבה (בתו של סנדר חדד). לשניים נולדה הבת רחל. חביבה נפטרה ב-1937. נישא בשנית לג'ולי (לבית בריל), אלמנה מאנגליה. לשניים נולדו הבן ג'קי (שנקרא ע"ש סבו, אביה של ג'ולי) והבת שרה. הותיר אחריו את רעייתו, ג'ולי וילדיו.
הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב"לקסיקון לח"י" של נחמיה בן-תור מוצג דוידסקו כאיש הבולשת הבריטית[7]:
- "יוסף דוידסקו ... היה קצין האינטליג'נס הבריטי מאז 1917 ועד יומו האחרון. הוא הסגיר לוחמים עבריים לבולשת וסייע לאינטליג'נס הבריטי במזרח התיכון לרקום את מזימותיו. על דוידסקו הטילה הבולשת לגלות את מתכנני ההתנקשות בלורד מוין. כדי להשיג את מבוקשו התחזה לסוכן כפול, ובא במגע עם שירות הידיעות של לח״י".
לעומת זאת, דוד ניב מביא מהספר "חיילים אלמונים" את הסברה שדוידסקו עבד בכנות עבור הלח"י, אך לאחר שהרגיש שאנשי הבולשת חושדים בו החליט להסגיר לידיהם איש חשוב של הלח"י והסגיר את מפעילו סיטנר[8].
אהרן אבן-חן טוען שגזר הדין על דוידסקו הוצא רק בגלל צירוף נסיבות ולא בגלל מידע ודאי. לדבריו דוידסקו לקה בהלם מהעובדה שהלח"י הוציא עליו גזר דין מוות, אך סירב, בגלל גאוותו, לבקשת ידידיו שהם יתווכו בינו ובין הלח"י לביטול גזר הדין[9]. עם זאת, אבן-חן אינו קובע האם דוידסקו אכן הסגיר את סיטנר לבריטים.
גילי חסקין טוען שלא סביר שדוידסקו הסגיר מאנשי הלח"י ומביא את דברי יואב גלבר שזיהוי דוידסקו כמסגיר מקורו בטעות, בגלל שכינויו אצל הבולשת היה זהה לכינוי של זה שהסגיר את סיטנר[10].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, ירושלים, 1983, עמ' 276-274.
- יוסף דוידסקו, בשירות התורכים (יומנו של יוסף דוידסקו מ"גדעוני" זכרון-יעקב), עת־מול 9 (4), 1984, עמ' 23-22
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב שביט, יוסף דוידסקו: דפים מפנקס הריגול, 1918, קתדרה 36, יוני 1985, עמ' 196-181
- עודד ישראלי, יוסף דודסקו – איש ניל"י שנרצח על ידי הלח"י, 29 ביוני 2010, בבלוג "סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850"
- הלווית יוסף דוידסקו בזכרון יעקב, דבר, 22 באוגוסט 1945
- דויד בר-יוסף, תיק רצח מן העבר, 23 בדצמבר 2010, באתר "גפן וגפן המושבה"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהודה זיו, המפה ה'ציונית' של צבא בריטניה (1918-1917), קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 115-114
- ^ שעה אחרונה, דואר היום, 22 באוגוסט 1919
- ^ נעמי איילי, רומנטיקה מימי השומרים, מעריב, 7 ביוני 1968
- ^ ג. שרוני, נקמת דמו של בנימין קרופיק, מעריב, 5 במאי 1960
ב.ד., בשומרון, דואר היום, 11 במרץ 1921
אהרן אבן-חן, אבו ג'אג' יוצא לגאול דם ידידו, מעריב, 18 בספטמבר 1953 - ^ בועדת החקירה, דואר היום, 6 בדצמבר 1929
- ^ דוד תדהר (עורך), "יעקב אליאב (לבשטין)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4190
- ^ נחמיה בן-תור, לקסיקון לח"י, עמ' 97
- ^ דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי לאומי, כרך 4, עמ' 83
- ^ אהרן אבן-חן, לילות כנען, עמ' 64
- ^ גילי חסקין, מעשי נקם בחזית היהודית הפנימית, בתקופת מלחמת העולם השנייה