יוסף גרובר (נסטור סניאדאנקו)

יוסף גרובר
Джозеф Грубер
לידה	17 ביולי 1919; לבוב, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	16 בספטמבר 1979 (בגיל 60); חיפה, ישראל
מדינה	אוקראינה, ישראל
מידע חסיד אומות העולם
סטטוס היסטורי	שרד את המלחמה
מקום ההצלה	אוקראינה
אופן ההצלה	סיוע במזון והסתרת יהודים בביתו
תאריך הכרה	6 בנובמבר 2005
מקום ההכרה	יד ושם, ירושלים
יוזם ההכרה	אנטוניה גרובר
אופן הנצחה	שמו נחרט בקיר הכבוד בגן חסידי אומות העולם ביד ושם, ואבן לכבודו בגן חסידי אומות העולם תושבי חיפה.
פרסים והוקרה	חסיד אומות העולם (6 בנובמבר 2005)
קישורים חיצוניים
יד ושם	יוסף גרובר

יוסף גרובר (נסטור-זנון סניאדנקו) (באוקראינית: Josef (Nestor Zenon Sniadanko) Gruber; 17 ביולי 1919 - 1 בינואר 1979) היה ישראלי ממוצא אוקראיני, חסיד אומות העולם שהציל משפחה יהודית בלבוב, אוקראינה בתקופת השואה.^[1]

פעילות בתקופת השואה להצלת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 למד נסטור-זנון סניאדאנקו בחוג לפילולוגיה גרמנית באוניברסיטת לבוב שבפולין (כיום אוקראינה). בין חבריו לכיתה הייתה אנטוניה גרובר, אישה יהודייה בגילו, והשניים התיידדו. זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני של לבוב ב-30 ביולי 1941, אביה של אנטוניה, שמעון גרובר, נרצח במהלך פוגרום. נסטור-זנון החל לתמוך ולעזור לאנטוניה, לאמה ולאחיה האבלים. הוא היה מודיע להם על המתרחש וקונה עבורם מזון כדי שלא יצטרכו לצאת מדירתם. הוא המשיך לתמוך במשפחת גרובר גם לאחר שעברו לגטו.^[1]

לאחר האקציה באוגוסט 1942, שבה נספו אלפי יהודים, אנטוניה ברחה מהמפעל הגרמני שעבדה בו לדירתו של נסטור-זנון. בתקופה זו הוא שכר דירת חדר קטנה יחד עם בת דודתו בשכונה פולנית אמידה בלבוב. נסטור-זנון קיבל את אנטוניה בשמחה ושכנע את בת דודתו לקבל אותה. על אף הסיכון הרב שבדבר נשארה אנטוניה בדירתו והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. לאחר זמן מה בת הדודה עזבה את הדירה והשכנים לא ידעו על כך שאנטוניה נמצאת בדירה. למרות שהוא סיכן את חייו, נסטור-זנון אזר אומץ לעזור לצעירה יהודייה נוספת, חברתה של אנטוניה (פסנתרנית יהודייה, שלמדה איתה בקונסרבטוריון בלבוב) והביא אותה לדירתו להסתתר עמה. בנוסף לכך, נסטור-זנון, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה אוקראינית שהחביאה אצלה תינוקת יהודייה בת חמישה חודשים .^[1]

אנטוניה נשארה בדירתו של נסטור-זנון עד שחרור לבוב על ידי הצבא האדום ב-27 ביולי 1944. לאחר שחרור העיר היא נישאה לו. הקשר של נסטור-זנון עם משפחתו הקרובה נותק במהלך המלחמה.^[1]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946, לאחר שאנטוניה גילתה שכל משפחתה הקרובה נספתה בשואה, היא ונסטור-זנון עזבו את לבוב. בעת העזיבה נסטור-זנון החליט לשנות את שמו ליוסף גרובר ובכך לאמץ את שם משפחתה של אנטוניה. לאחר שעזבו את לבוב היגרו יוסף ואנטוניה ולמחנה העקורים רוזנהיים שבגרמניה. בנם של הזוג הנשוי, פרדי גרובר, נולד ברוזנהיים בשנת 1947. בשנת 1948 אנטוניה, יוסף ופרדי גרובר עלו לישראל. משפחת גרובר התיישבה בקריית חיים, חיפה.^[1]

גרובר עבד במשך שנים רבות בחברת תעשיות פז בחיפה. הוא נפטר ב-16 בספטמבר 1979 ונקבר בבית הקברות הלטיני שבחיפה. במכתב תנחומים ששלח מנכ"ל החברה בספטמבר 1979 למשפחת גרובר, ציין את היותו של גרובר עובד מסור חרוץ, נעים הליכות שבלט ביכולתו, ידיעותיו, דיוקו , נאמנותו וביושרו.^[2]

במרץ של שנת 2012 אנטוניה הלכה לעולמה. בקשתה האחרונה הייתה להיקבר לצד בעלה בבית הקברות הלטיני (נוצרי קתולי) שבחיפה. "הוא הלך אחרי בחייו ואני אלך אחריו במותי", אמרה אנטוניה לבנה פרדי.^[1]

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות שמרה אנטוניה את סיפורה לעצמה. כשהייתה בת 88, פנתה ליד ושם כדי שיכיר בבעלה שהציל את חייה כחסיד אומות העולם. ב-6 בנובמבר 2005, יד ושם הכיר ביוסף (נסטור-זנון סניאדנקו) גרובר כחסיד אומות העולם.^[1]

בגן חסידי אומות העולם תושבי חיפה הוצבה אבן זיכרון לזכר יוסף גרובר. על האבן כתוב תקציר סיפורו.^[3]

במסגרת מיזם "חסד אחרון" (מיזם משותף ל"יד ושם" ושב"כ שנערך במהלך 2021, ובמסגרתו אותרו קבריהם של חסידי אומות העולם שגרו ונקברו בישראל ונאסף אודותם מידע רב), נחקר גם סיפורו של גרובר, אותר קברו בבית הקברות הלטיני בחיפה והוספה לוחית זיכרון על מצבתו.^[4]