יוחנן פלץ
| |
| לידה |
18 באוגוסט 1917 ראדום, פולין  |
|---|---|
| פטירה |
4 באפריל 2014 (בגיל 96) גני יהודה, ישראל  |
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | יאנוש |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1936–1949 (כ־13 שנים) |
| דרגה |
 אלוף-משנה |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
|
המרד הערבי הגדול  מלחמת העצמאות | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מייסד חברת פוספטים בנגב, סמנכ"ל רשות הנמלים, יו"ר איגוד חיילים משוחררים, ממייסדי מושב גני יהודה | |
  | |
יוחנן (יאנוש) פֶּלְץ (18 באוגוסט 1917 – 4 באפריל 2014) היה לוחם הבריגדה היהודית, מראשי קבוצת הנוקמים, אשר בתום מלחמת העולם השנייה עסקה בחיסול נאצים. לחם במלחמת העולם השנייה בחזית איטליה ובמלחמת העצמאות כסגן מפקד גדוד הקומנדו 89. לאחר שחרורו היה תעשיין ומנהל.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשם יאנוש פלץ (בפולנית: Janusz Pelc) בעיר ראדום[1] שבפולין וגדל בקיילצה. אביו, ד"ר משה פלץ, היה רופא ששירת בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה.[1] בבעלותו הייתה קליניקה בעיר וכן כיהן כיהודי היחיד במועצת העיר. אמו פולה (לבית וורמן) הייתה בת למשפחת חקלאים.[2][1]
למד בגימנסיה בקיילצה. בעקבות תקרית אנטישמית, בה זרק קסת דיו על מורה שדיבר על "גירוש היהודים המזוהמים לפלשתינה", סולק מבית הספר (זאת על אף תמיכת חבריו לכיתה).[3] כשהבין שלא יוכל להתקבל לאוניברסיטה בפולין בשל יהדותו, נרשם פלץ ללימודי הנדסה בטכניון בחיפה.
כך, ב-1935, בהיותו בן 18, הפליג לארץ ישראל בגפו. במקביל ללימודיו, עבד כפועל בנמל חיפה. שנה אחר כך, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, התגייס למשטרת המנדט כשוטר רכוב מטעם "ההגנה". בגיל 20 מונה למפקד משטרת סדום, שהגנה על מפעל האשלג, בדרגת סרג'נט.[3] לצד שירותו במשטרה, השלים את לימודיו כמהנדס.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פלץ ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי ושירת בפלוגת הרובאים 2 שעברה אימונים במדבר המערבי. בקרבות שנערכו סביב נהר סניו בצפון איטליה, היה מ"פ ב' בגדוד 3 של הבריגדה היהודית (בדרגת מייג'ור) והוביל את הקרב לכיבוש הכפר לה ז'ורז'טה שהוחזק על ידי יחידה גרמנית. היה מראשוני חיילי הבריגדה שהגיעו למחנה גונסקירכן שליד מאוטהאוזן, ויצרו קשר עם היהודים שניצלו. על כך סיפר:[3]
”את הקרבות בהם לחמנו, יכלה כל אומה וכל כוח צבאי ללחום במקומנו, אך את המשמעות שנתנו לאותם ניצולים, את התקווה שהענקנו להם, את זאת רק אנחנו יכולים לבצע.”
כמו כן, היה המושל הצבאי של העיר ניימכן בהולנד לאחר שחרורה מידי הנאצים בספטמבר 1944.[4]
עם תום המלחמה היה בין מובילי קבוצת הנוקמים, שחיסלה עשרות ואף מאות נאצים. היחידה הוקמה בבסיס הבריגדה בטרוויזיו ובין ראשיה, לצדו של פלץ, היו מאיר זורע (מפקדן של רוב הפעולות), מרדכי גיחון, ישראל כרמי, חיים לסקוב ויהודה קלאוז. פעולות אלה נותרו עלומות במשך עשרות שנים אך לימים ניאות פלץ לספר עליהן בסדרה הדוקומנטרית "הנוקמים" בבימויו של ירין קימור.[5]
במהלך שנות המלחמה והשואה, נרצחו שני הוריו במחנות ההשמדה אושוויץ וטרבלינקה, ואחיו הצעיר יורק (יז'י) מת מרעב בקרבת טשקנט.[2]
לאחר המלחמה והשירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובו לארץ ישראל החל לעבוד כנהג אוטובוס והמשיך בפעילותו ב"הגנה". במסגרת כך, הבריח נשק מתחת לרצפת האוטובוס בו עבד.[3][4] כשקמה מדינת ישראל, היה זה שקיבל מהבריטים את המושבה שרונה עם עזיבתם.
שירת בתחילה כקצין בחטיבה 7 אך בשל חילוקי דעות עם מפקדה, שלמה שמיר עבר לחטיבה 8 שזה מקרוב הוקמה. במלחמת העצמאות היה סגנו של משה דיין, מפקד גדוד 89, והשתתף במבצע דני בכיבוש הכפרים קולה וטירה, וכן בפשיטה על לוד, בה נפצע.[4] בדרך לכיבוש הכפר הערבי יהודייה מצא מנוחה תחת עץ שקמה ענק, שם הקים לימים את ביתו.[3]
כיהן כמפקד קורס מג"דים וכמפקדו בפועל של קורס הקצינים הראשון בצה"ל שנערך במחנה דורה, והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. בשירות המילואים עלה לדרגת אלוף-משנה.[5]
תפקידים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרורו הקים את מפעל "פוספטים בנגב"[6] וניהל את מפעל האשלג בסדום. הקים מפעלי מלח באוסטרליה,[4] וכן הוביל את הקמתו של את המסוע המעלה את האשלג מים המלח לתחנת הרכבת התפעולית "צפע" באזור ערד.[2]
בשנות ה-60 היה לסגנו של חיים לסקוב בכהונתו כמנהל רשות הנמלים וכן כיהן כיו”ר איגוד החיילים המשוחררים במשך שנים ארוכות[7] וכיו"ר עמותת חטיבה 7. במסגרת כך, היה הרוח החיה בהקמת אתר החטיבה בקצביה. נמנה עם מייסדי מושב העובדים גני יהודה ובשנת היובל להקמתו אף זכה יחד עם רעייתו באות יקיר היישוב.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלץ נישא בראשונה לאסתר ונולדו להם הבת גיורית והבן אביגדור משה.[8] לאחר גירושיו מאסתר נישא בשנית לרותי לבית רייזר, בת מושב אביחיל, ונולדה להם הבת תמי, לימים רעייתו של ראש מועצת סביון, מוטי לנדאו. פלץ הותיר אחריו שמונה נכדים ועשרה נינים.
התגורר עשרות שנים בגני יהודה שלימים אוחדה עם הישוב סביון למועצה אחת. נטמן בבית העלמין סביון.[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראיון שנערך עם יוחנן פלץ על ידי עמותת "תולדות ישראל" להנצחת דור תש"ח, סרטון בערוץ "ToldotYisrael", באתר יוטיוב (אורך: 02:20:49), 22 בספטמבר 2009
עופר אדרת, האיש שחיסל נאצים ממניעים אישיים ולאומיים, באתר הארץ, 3 ביולי 2014
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 יוחנן פלץ – ראיון מלא, סרטון בערוץ "ToldotYisrael", באתר יוטיוב (אורך: 02:20:49)
- ^ 1 2 3 משפחת פלץ, באתר המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה
- ^ 1 2 3 4 5 יוחנן פלץ, באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
- ^ 1 2 3 4 גיורית יגל (פלץ), סבתא מספרת על סבא ינוש רב הפעלים, באתר הקשר הרב דורי, 26 ביולי 2014
- ^ 1 2 הנוקמים – צברים מא"י סוגרים חשבון עם נאצים בתום מלחה"ע השניה | כאן 11 לשעבר רשות השידור, סרטון בערוץ "כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 48:27)
- ^ אבן שיש לה הופכין..., באתר הבקר, 19 במאי 1953
- ^ רוח צוות, גיליון 90, באתר צוות, 30 באוגוסט 2009
- ^ גיורית יגל (פלץ), סיפור חייה של אסתר, סבתא רבתא של מעיין, באתר הקשר הרב דורי, 29 במאי 2016
- ^ סא"ל יוחנן (ינוש) פלץ ז"ל, באתר אבלים, 6 באפריל 2014