יוזף מריה אולבריך
 | |
| לידה |
22 בדצמבר 1867 אופבה  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוגוסט 1908 (בגיל 40) דיסלדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנויות בווינה |
| יצירות ידועות |
Secession Building |
  | |
יוזף מריה אולבריך (בגרמנית: Joseph Maria Olbrich; 22 בדצמבר 1867 - 8 באוגוסט 1908) היה אדריכל אוסטרי וממייסדי "הזצסיון הווינאי".[1]
משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולבריך נולד באופבה שבשלזיה האוסטרית, בנם השלישי של אדמונד ואלואיזיה אולבריך. היו לו שתי אחיות שמתו לפני שנולד, ושני אחים צעירים יותר, ג'ון ואדמונד. אביו היה קונדיטור ויצרן שעווה, שהיו בבעלותו גם עבודות בנייה, שמהם, כנראה, צמח העניין המוקדם של יוזף אולבריך בענף הבנייה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולבריך למד בתיכון ועזב אותו לפני שסיים את לימודיו ואז עבד כשרטט אצל קבלן בניין. בשנת 1882 נסע לווינה כדי להיכנס לשיעור אדריכלות. אולבריך למד אדריכלות באוניברסיטה לאמנויות יישומיות בווינה (Wiener Staatsgewerbeschule) ובאקדמיה לאמנויות יפות בווינה, שם זכה בכמה פרסים. אלה כללו את "פרי דה רומא", בעזרתו נסע לאיטליה ולצפון אפריקה. [2] בשנת 1893 החל לעבוד אצל אוטו וגנר, האדריכל האוסטרי, וכנראה ביצע את הבנייה המפורטת עבור מרבית בנייני רכבת המטרופוליטן של וגנר.
בשנת 1897 הקימו גוסטב קלימט, אולבריך, יוזף הופמן וקולומן מוזר את הקבוצה האמנותית "הזצסיון בווינה". אולבריך תכנן את בניין התערוכה שלהם, אולם הזצסיון המפורסם, שהפך לנקודת ציון של התנועה.[3] בשנת 1899 ייסד ארנסט לודוויג, הדוכס הגדול של הסן את מושבת האומנים של דרמשטאדט, שעבורה אולבריך תכנן בתים רבים.
מושבת האמנים הפכה לשדה ניסיוני עבור אולבריך, שם גם בנה את הבניין הראשי, ארנסט-לודוויג-האוס. בנוסף נבנו לתערוכות בנייני מגורים שונים ומבנים זמניים. הנס הלר (1884–1917), שהגיע ממגדבורג, עבד בסטודיו של אולבריך מאז 1901, שם התמחה וקבל פרופסור לעיצוב פנים בבית הספר לאמנויות יישומיות בהמבורג בשנת 1907. אולבריך עיצב גם כלי קרמיקה למושבת האמנים, שיוצרו בווכטרסבאכר קרמיק, רהיטים ליצרן הרהיטים יוליוס גלוקרט וכלי נגינה כמו הפסנתר כנף מנד אולבריך. אולבריך נשאר נאמן למושבה זמן רב יותר מחברים רבים אחרים. אולבריך קיבל אזרחות גרמנית בשנת 1900 ומונה לפרופסור על ידי הדוכס הגדול.[4]
בשנת 1903 התחתן אולבריך עם קלייר מורווה, אשתו הגרושה של הסופר כריסטיאן פרדיננד מורווה, בוויסבאדן.
תכנון הביתנים שלו ביריד העולמי של סנט לואיס (1904) זכה בפרס הגבוה ביותר בתערוכה. [5] לאחר מכן מונה לחבר חוץ במכון האמריקאי לאדריכלים כנראה ביוזמתו של פרנק לויד רייט. [6] ליצירותיו האדריכליות, ובמיוחד לבנייני התערוכה שלו עבור וינה ודרמשטאד, היו השפעה חזקה על התפתחות סגנון האר-נובו.
בשנת 1906 הוא קיבל את ההזמנה האחרונה והגדולה ביותר: חנות הכלבו טיץ בדיסלדורף. באותה שנה הושקה ספינת הקיטור של דואר אקספרס Kronprinzessin Cecilie. בנוסף לאולבריך, ברונו פול וריצ'רד רימרשמיד, תרמו לעיצוב פנים ולציוד של האניה הטרנס-אטלנטית הזו.
זמן קצר לאחר לידתה של בתו מריאן ב־19 ביולי 1908, אולבריך נפטר מסרטן הדם בדיסלדורף ב־8 באוגוסט, בן 40.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
בניין הזצסיון בווינה -
בית אולבריך בדרמשטאט -
בניין התצוגה בדרמשטאט -
בניין תערוכה -
בית וילהם דיטר -
בית גלוקארט -
מודל מושבת האמנים -
בניין הנשואים -
בית הרנסט לודוויג -
כלבו בדיסלדורף
_01.JPG)
_(7919613532).jpg)
.JPG)
_(7882268852).jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוזף מריה אולבריך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Joseph Maria Olbrich., www.architektenlexikon.at
- ^ Sembach, Klaus-Jürgen (2002). Art nouveau: utopia: reconciling the irreconcilable. Taschen. p. 142.
- ^ Teaching Art Nouveau: Images and Activities - Joseph Maria Olbrich, web.archive.org, 2012-09-25
- ^ Abbildung „Haus Max Clarenbach“, Architekt Joseph Maria Olbrich, digital.ub.uni-duesseldorf.de
- ^ Robert Judson Clark, The Shaping of Art and Architecture in Nineteenth-century America, Metropolitan Museum of Art, 1972, ISBN 978-0-87099-024-3. (באנגלית)
- ^ Clark, R.J. (1972). The Shaping of art and architecture in nineteenth-century America. New York: Metropolitan Museum of Art. p. 72