יוזף הן
 | |
| לידה |
8 בנובמבר 1923 (בן 100) ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| שם לידה |
Józef Henryk Cukier |
| מדינה |
פולין |
| שפות היצירה |
פולנית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
יוזף הֶן (בפולנית: Józef Hen, נולד ב-8 בנובמבר 1923), ובשמו המקורי יוזף הנריק צוקר (Józef Henryk Cukier), הוא סופר, מסאי, מחזאי, תסריטאי ועיתונאי פולני יהודי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוזף הן נולד בוורשה בירת פולין, וגדל בבית המשפחה שברחוב נוֹבוֹליפּיֶיה (Nowolipie). הוא השלים את לימודיו בגימנסיה בגיל 16 בבית הספר של מגנוס קרינסקי. כילד הוא כתב לשבועון לילדים בשפה הפולנית "מאלי פּשֶגלוֹנד" (Mały Przegląd, 'סקירה קטנה') – מוסף יום שישי של יומון למבוגרים, שנכתב כולו על ידי ילדים ונוסד על ידי המחנך יאנוש קורצ'אק.
לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, נותר הן בוורשה, אך נמלט מהבירה בחודש נובמבר של אותה שנה כדי להינצל מהכיבוש הגרמני. את שנות המלחמה עשה בברית המועצות. בתחילה עבד בסלילת הכביש הראשי מלבוב לקייב, ואחר עבר לסמרקנד שבאוזבקיסטן. למרות מצב בריאותו הטוב, הוא לא התקבל לצבא אנדרס (הצבא הפולני הגולה).[1] בשנת 1944 הצטרף לארגון היריב - צבא העם הפולני, וגם פרסם את שירו "לודז' הנאמנה" ("Łódź Wierna"), בכתב העת "קול החייל" (Głos Żołnierza). בתקופת המלחמה שכל את אביו, שנרצח בשנת 1945 בבוכנוואלד; את אחיו משה (יליד 1920), שנעלם בברית המועצות; ואת אחותו מירקה (1917–1942). אמו ואחותו סטלה (ילידת 1915) שרדו את המלחמה.[2] בשנת 1944 אימץ את שם העט "הן", שבאותו זמן גם הפך לשמו החוקי.[דרושה הבהרה] מיד לאחר המלחמה הוא היה עורך השבועון "החייל הפולני" (Żołnierz Polski). בשנת 1952 השתחרר משירות צבאי בדרגת קפיטן.
בשנת 1947 פרסם הן את ספרו הראשון "קייב, טשקנט, ברלין" (Kijów, Taszkent, Berlin). סיפור זה של נדודיו נחשב כספר בכורה מבטיח. לאחר מכן עבד כעיתונאי וכתב סיפורים קצרים, סיפורים היסטוריים ונובלות למבוגרים ולנוער. הוא כתב גם תסריטים ולפעמים אף ביים את הסרטים על פיהם, בהם הסרט "אוטובוסים כְּצבים" (Autobusy jak żółwie). כמה מיצירותיו הוסרטו בשנות ה-60, בהן "צלב הגבורה" (Krzyż walecznych), "אף אחד לא מטלפן" (Nikt nie woła), "אפריל" (Kwiecień) ו"החוק והאגרוף" (Prawo i pięść). לאחר מכן יצר את סדרת הטלוויזיה "הפשע" (Crimen; גם היא על פי ספרו) וכתב את התסריט לסרט "סיפור עתיק: כאשר השמש הייתה אלוהים" (Stara baśń. Kiedy słońce było bogiem) ואת התסריט לסדרה ההיסטורית "חלומות מלכותיים" (Królewskie sny), שפורסם לאחר מכן כספר. מאמריו הופיעו בשבועון "עולם".
בשנים 1967-69 הוא הותקף קשות בדפוס על ידי קבוצה שנקראה "הפרטיזנים". אז החל לשתף פעולה עם כתב העת הפריזאי בגולה "קולטורה" (Kulturą) שבעריכת יז'י גידרויץ. בכתב עת זה פורסמו שלושה מסיפוריו של הן, תחת שם העט "קוראב" (Korab): "מערבון" ("Western"), "העין של דיין" ("Oko Dajana") ו"התאום" ("Bliźniak").
הן פרסם ספר לנוער בשם "הקרב על אחוזת תיש" (Bitwę o Kozi Dwór; 1955) (שהתבסס בחלקו על הספר "הנערים מרחוב פאל" מאת פרנץ מולנר), ורומן מלחמה בשם "אפריל" (Kwiecień; 1960). כמו כן צמד ספרים אוטוביוגרפיים, "לפני ההפסקה הגדולה", ו"התנגדות", יצרו סדרה, "התיאטרון של הורדוס" (Teatr Heroda) על ימי הילדות והנערות לפני מלחמת העולם השנייה ובעת המצור על ורשה ב-1939. הוא גם כתב מספר רב של קובצי סיפורים קצרים, כולל "צלב הגבורה" (Krzyż walecznych; 1964); "פשע" (Crimen; 1975); קובץ מסות, "איני פוחד מלילות חסרי שינה" (Nie boję się bezsennych nocy; 1987); וספר זיכרונות, "רחוב נובוליפייה" (Nowolipie; 1991). הוא גם כתב ביוגרפיות של אישים, בהן "אני, מישל דה מונטן" (1978) - על הסופר, הוגה הדעות והמסאי הצרפתי, עם פנורמה של אירופה של המאה ה-16; "הליצן - אדם גדול" (Błazen - wielki mąż; 1998) - שרטוט מקיף של דמותו המגוונת של תדאוש בוי-ז'לנסקי (אנ'), המשולב בזיכרונות מתקופת ילדותו; וכן "ידידי המלך" (Mój przyjaciel król; 2003) על המלך סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי.
במשך שנים רבות (עד 1982) היה הן פעיל באיגוד הסופרים הפולניים, ארגון בו הוא עדיין חבר. הוא היה פעיל בוועד לבחירת ולודז'ימייז' צ'ימושביץ' (אנ') בבחירות לנשיאות פולין ב-2005, והוא השמיע תמיכה חוזרת ונשנית בנשיא פולין בשתי תקופות כהונה, אלכסנדר קוושנייבסקי
ב-1998 הוענק ליוזף הן צלב הגבורה וצלב המפקד עם כוכב של מסדר פולוניה רסטיטוטה (אנ').
בשנת 2006 זכה במדליית הזהב "גלוריה ארטיס" על תרומה לתרבות (אנ') המוענקת מטעם משרד התרבות והמורשת הלאומית הפולני.
בשנת 2009 קיבל את הפרס הספרותי של ורשה בקטגוריית היוצר הוורשאי.[3]
הן מתגורר בוורשה. מנישואיו לארנה (לבית לבאוואל) (1922–2010) יש לו שני ילדים, מגדלנה (ילידת 1950) ומאצ'יי (Maciej Hen; יליד 1955).
יצירותיו (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Kijów, Taszkient, Berlin, Wydawnictwo MON, 1958
- Mgiełka, PIW 1970
- Crimen, LSW 1975, Erica 2011
- Teatr Heroda; Przed wielką pauzą; Opór, Czytelnik 1982 ISBN 83-07-00501-9
- Nie boję się bezsennych nocy, Czytelnik, 1987, ISBN 83-07-01350-X
- Nikt nie woła, Wyd. Literackie, 1990, ISBN 83-08-02201-4
- Nowolipie, Prospero, Łódź 1991, ISBN 83-900822-0-9
- Odejście Afrodyty, Twój styl, 1995
- Błazen – wielki mąż, Iskry, 1998, ISBN 83-207-1611-X
- Ja, Michał z Montaigne... Prószyński i S-ka, 1999, ISBN 83-7180-341-9
- Kwiecień, Nowe Wydawnictwo Polskie Ypsylon, Warszawa 2000 r.
- Mój przyjaciel król, Wydawnictwo Iskry 2003, ISBN 83-207-1739-6
- Milczące między nami, Jeden Świat, 2004, ISBN 979-83-89632-12-7
- Bruliony profesora T., PIW 2006 ISBN 83-06-03006-0
- Prawo i pięść, Świat Literacki, 2006, ISBN 978-83-86646-17-3
- Pingpongista, W.A.B. 2008 ISBN 978-83-7414-426-1
- Dziennik na nowy wiek, W.A.B. 2009, ISBN 978-83-7414-706-4
- Szóste, najmłodsze i inne opowiadania, W.A.B. 2012, ISBN 978-83-7747-639-0
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בשלהי שנות החמישים תיאר הן את חוויותיו ברומן האוטוביוגרפי Nikt nie woła, שראה אור לראשונה ב-1990.[דרושה הבהרה]
- ^ Donata Subbotko, wywiad z Józefem Henem Lekkie swędzenie sumienia w: Duży Format 2009-11-06
- ^ Nagroda Literacka m. st. Warszawy. Laureaci 2009.