יהוד (פרובינציה בבלית)

**יהוד**
ממשל
ראש מדינה	מושל
מושל	גדליהו בן אחיקם
עיר בירה	מצפה
היסטוריה
הקמה	האימפריה הנאו-בבלית מביסה את ממלכת יהודה ומקימה במקומה את הפרובינציה
תאריך	586 לפנה"ס
פירוק	כיבוש בבל על ידי האימפריה הפרסית בהנהגת כורש הגדול
תאריך	539 לפנה"ס
ישות קודמת	ממלכת יהודה
ישות יורשת	יהוד מדינתא (תחת שליטת האימפריה האחמנית)

יהוד הייתה פרובינציה של האימפריה הנאו-בבלית בעקבות דיכוי המרד ביהודה בשנת 586 לפנה"ס. היא התקיימה בתחילה כמחוז היהודי של האימפריה הנאו-בבלית תחת הנהגת גדליהו בן אחיקם, אף על פי שכמות האוכלוסייה בה צנחה לאחר רצח גדליהו, ולאחר מרד כושל נוסף בסביבות שנת 581 לפנה"ס. עם קריסת האימפריה הנאו-בבלית בשנת 539 לפנה"ס, הפכה הפרובינציה לפחווה הפרסית יהוד מדינתא בסטראפיה עבר נהרה של האימפריה האחמנית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ממלכת יהודה

בסוף המאה ה-7 לפנה"ס הפכה יהודה לממלכת ואסאל של האימפריה הנאו-בבלית. עם זאת, בקרב ההנהגה היהודית היו חילוקי דעות - חלק סברו שיש להפגין נאמנות לבבל, ואחרים סברו שיש לצאת למרד. בשנים הראשונות של המאה ה-6 לפנה"ס, על אף ההתנגדות החריפה מצד הנביא ירמיהו ואחרים, הוביל המלך צדקיהו מרד במהלך תקופת שלטונו של נבוכדנצר השני, וכרת ברית עם שליט מצרים, פרעה אפריס. המרד כשל וב-597 לפנה"ס הוגלו רבים מתושבי ממלכת יהודה, כולל הנביא יחזקאל, לבבל.

כעבור כמה שנים ערכה ממלכת יהודה מרד נוסף. ב-589 נבוכדנצר השני שוב ערך מצור על ירושלים, ויהודים רבים נמלטו למואב, לעמון, לאדום ולמדינות אחרות על מנת לחפש מקלט. ירושלים נפלה לאחר מצור של 18 חודשים. על פי המקרא החריב נבוכדנצר את בית המקדש הראשון, והגלה את היהודים לבבל. האירוע מתועד גם בממצאים ארכאולוגים מבבל. על פי חלק מההערכות, עיקר הגולים היו אנשי האליטה של האוכלוסייה היהודית ותושבי ירושלים^[1].

בעקבות הגליות אנשי המפתח באוכלוסייה, נפגעו המערכות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות, ונוצר ואקום מנהלי, כך שיהודה תחת שלטון בבל סבלה מדעיכה בכלכלה ובכמות האוכלוסייה, וירושלים, על אף שכנראה לא ננטשה לחלוטין, הייתה הרבה יותר קטנה מבעבר^[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת יהודה הפכה בעקבות כך לפרובינציה בבלית, כאשר גדליהו בן אחיקם, יליד ממלכת יהודה אך לא צאצא של בית דוד, הפך למושל של הפרובינציה. לטענת החוקרים מילר והייז, הפרובינציה כללה את העיירות בית אל בצפון, מצפה ויריחו במזרח, ירושלים ובית צור במערב, ועין גדי בדרום. המרכז המנהלי של הפרובינציה היה ביישוב מצפה, ולא בירושלים^[1].

גדליהו נרצח על ידי חבר לשער בבית המלוכה, ובעקבות כך רבים מתושבי המחוז נמלטו למצרים. במצרים, הפליטים התיישבו במגדול, בדפנה, בנופ ובפטרוס, וירמיהו התלווה אליהם.

אף על פי שהתאריכים אינם ברורים מהתנ"ך, הרצח כנראה התרחש בשנת 582 לפנה"ס, כארבע עד חמש שנים ושלושה חודשים לאחר חורבן ירושלים וחורבן המקדש הראשון.

היהודאים שנותרו בשטח הפרובינציה התמודדו עם משבר דתי-חברתי, שכן היו צריכים להתנהל ללא מוקדי הדת והחברה הקודמים שחרבו - בית המקדש וירושלים. נסיבות אלו גרמו לעלייתם של מרכזים שלטוניים ופולחניים חלופיים - חלקם כאלו שהיו בעלי חשיבות מסורתית מתקופות קודמות - וכן גרמו להיווצרותה של אליטה חדשה. שינויים אלו במעמדות ובכוחות עתידים לעורר מחלוקות חברתיות כאשר תשוב האליטה הישנה מבבל בשיבת ציון^[1].

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חילוקי דעות לגבי כמות היהודים שגורשו לבבל, כמות היהודים שנמלטו למצרים, וכמות היהודים שנותרו בפרובינציית יהוד ובאזורים הסמוכים. לפי ספר ירמיהו 4,600 אנשים הוגלו לבבל. למספרים הללו יש להוסיף את אלה שגורשו על ידי נבוכדנצר עוד בשנת 597 לפנה"ס לאחר המצור הראשון על ירושלים כאשר נבוכדנצר גירש את מלך יהודה יהויכין, ואת האליטה של ממלכת יהודה, בעלי מלאכה, וחלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית של ממלכת יהודה, שמנתה כ-10,000 אנשים. לפי ספר מלכים הוגלו 8,000 אנשים. לטענת הארכאולוג ישראל פינקלשטיין המספר 4,600 כלל רק את ראשי משקי הבית, וכי בסך הכל הוגלו 8,000 אנשים, בעוד שהמספר 10,000 הוא עיגול כלפי מעלה של המספר השני. ירמיהו גם רומז כי מספר שווה לזה שהוגלו נמלט למצרים. בהתחשב בנתונים הללו מציע פינקלשטיין שבישראל נותרה רק 3/4 מאוכלוסיית יהודה.

האוכלוסייה היהודאית שהייתה ההגמונית באזור ירושלים מזה מאות שנים מצאה עצמה בהדרגה הופכת למיעוט עם התגברותה של אוכלוסייה ערבית-אדומית שהיגרה לאזור^[1]. על פי תיאור שיבת ציון המתואר בספרי עזרא ונחמיה, ניכר שבתקופתה של פרובינציית יהוד הבבלית הייתה התבוללות בזהות הדתית והאתנית של היהודאים, שרבים מהם נישאו לנשים נוכריות^[2].