יהודי פולין במרד קושצ'ושקו
מרד קושצ'ושקו היה האירוע הפוליטי הראשון שבו הביעו יהודי פולין מעורבות גבוהה , ואף השתתפו באופן פעיל בקרבות ובתמיכה במרד. ההשתתפות במרד הייתה הפתח לשותפות פעילה של יהודים ופולנים גם במרידות הבאות, ובמידה מסוימת הביאה לאחווה פולנית-יהודית למשך תקופה מסוימת.
מיד עם פרוץ המרד ביקר המפקד, תדיאוש קושצ'ושקו, בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב והכריז על שוויון זכויות ליהודים בפולין, וגם בליטא השתפר מצבם. יהודים רבים סייעו לכחות המורדים בתרומות ובאספקה, מנהיגים יהודים שונים הביעו תמיכה במורדים, ובוורשה אף הקים ברק יוסלביץ' גדוד יהודי שהשתתף בקרבות על העיר. במהלך המרד, ובפרט עם כישלונו, סבלו קהילות יהודיות רבות מהקרבות שהתחוללו בקרבתן וממסים שהוטלו עליהן, יהודים רבים נהרגו במהלכו, ובוורשה אף התחולל "טבח פראגה".
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרד קושצ'ושקו
המרד המכונה מרד קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ, היה התקוממות עממית רחבת היקף בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר נגד האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה, בהנהגתו של תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794. המרד היה ניסיון כושל לשחרור האיחוד הפולני-ליטאי מההשפעה הרוסית שגברה מאוד באיחוד לאחר חלוקת פולין השנייה (1793) והקמת קונפדרציית טרגוביצה (אנ') – ברית אצילים שתמכה במעורבות רוסית במדינה, ובביטול הרפורמות החוקתיות שהונהגו בפולין. שחיזקו את מעמד האצולה הנמוכה לעומת הכח המופרז שהוענק עד אז לבני האצולה הגבוהה; כוחות רוסיים פלשו לגבולות האיחוד, ולאחר מלחמת פולין–רוסיה (אנ') שבה לא הושג ניצחון מכריע למי מהצדדים, נכנע מלך פולין לצבא הרוסי ופולין חולקה מחדש בהסכמת הסיים שכונס בהשפעה רוסית.
הצבא הפולני היה מאוכזב מאוד מכניעתו של המלך פוניאטובסקי, ורוב המפקדים ראו זאת ככניעה מוקדמת מדי. תדיאוש קושצ'ושקו, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, ורבים אחרים ביקרו את החלטת המלך, ורבים מאוד – בהם גם קושצ'ושקו, התפטרו מתפקידם זמן קצר לאחר מכן. קושצ'ושקו, שלא הפסיד אף קרב אחד במערכה התפטר באמצע ספטמבר מתפקידו בצבא ועזב את ורשה בתחילת אוקטובר. הוא התיישב בלייפציג, שם הייתה קהילת מהגרים פולנית שהחלה להכין התקוממות נגד השלטון הרוסי בפולין, תוך יצירת קשרים עם קבוצות אופוזיציה דומות בפולין.
ב-12 במרץ 1794, החליט הגנרל אנטוני מדלינסקי (אנ') – מפקד חטיבת הפרשים הלאומית הפולנית הראשונה בסביבות אוסטרולנקה (שכללה כ-1500 לוחמים) לסרב לפקודה רוסית שהורתה לו לפזר את כוחותיו, והוא קידם את החטיבה בצעד מתריס בכיוון קרקוב. צעד זה עורר גל של מהומות נגד כוחות רוסיים ברחבי המדינה, חיל המצב הרוסי של קרקוב קיבל פקודה לעזוב את העיר ולהילחם עם מדלינסקי, מה שהשאיר את קרקוב ללא הגנה אך גם טרף את הקלפים ומנע מקושצ'ושקו לבצע את תוכניתו המקורית להשתלט על תחמושתו של חיל המצב הרוסי בעיר.
המרד החל בהצהרה רשמית של תדיאוש קושצ'ושקו שהודיע ב-24 במרס 1794, על התקוממות כללית בנאום שנשא בכיכר העיר קרקוב; קושצ'ושקו נטל לעצמו את הסמכויות של מפקד עליון של כל הכוחות הפולניים. בתחילה נחלו הכחות הפולניים הצלחות בשדה הקרב והביסו את הצבא הרוסי, מה שגרם להתפשטות המרד מסביבת קרקוב בכל רחבי פולין; בוורשה ניסו הרוסים לעצור חשודים בתמיכה בהתקוממות, ולפרק את חיל המצב הפולני החלש של ורשה על ידי השתלטות על מחסן אמצעי לחימה – צעד שהיווה גורם ישיר לפרוץ המרד בוורשה (אנ'). המורדים נעזרו באוכלוסייה האזרחית של ורשה והפתיעו את הרוסים כאשר תקפו קבוצות קטנות של חיילים בו זמנית בכל רחבי העיר, ולאחר יומיים של קרבות קשים נאלצו הרוסים לעזוב את העיר. התקוממות דומה הונהגה בוילנה על ידי יאקוב יאסינסקי (אנ')
בחודש מאי 1795 החלו המורדים לנחול מפלות; הצבא הפרוסי חצה את הגבול והצטרף למלחמה במרד, וב-15 ביוני כבש את קרקוב ללא התנגדות. ב-13 ביולי החל המצור על ורשה (אנ') על ידי כוח רוסי-פרוסי משולב בפיקודם של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני והגנרל הרוסי יוהאן הרמן פון פרסן (אנ'), אך המצור נכשל והסתיים בנסיגה זמנית של הצרים לנוכח התפרצות מחודשת של המרד בפולין גדול שהצליח לשבש את תנועת הצבא הפרוסי.
ב-10 באוקטובר נחלו הפולנים תבוסה מידי הצבא הרוסי בפיקודו של אלכסנדר סובורוב בקרב מקיוביץ' (אנ') במהלכו נפצע קושצ'ושקו ונפל לידי הרוסים. תבוסה זו פתחה את הדרך לוורשה בפני הרוסים וב-4 בנובמבר החל קרב פראגה (אנ'), קרב מפורסם שהתחולל בקרבת הפרבר הוורשאי פראגה שעל הגדה הימנית של הוויסלה. לאחר לחימה פנים אל פנים, פרצו הכוחות הרוסים את קווי ההגנה הפולנים; המפקד הרוסי – סובורוב נתן לקוזקים יד חפשית לבזוז ולשרוף את ורשה, וכ-20,000 איש נרצחו במהלך אירועים אלו שכונו "טבח פראגה".
ב-16 בנובמבר, סמוך לכפר רדושיצה נכנעה ורשה. כניעה זו סימלה את סוף המרד, והישות הפולנית חדלה מלהתקיים באופן כמעט סופי; בשנה שלאחר מכן התרחשה חלוקת פולין השלישית, במהלכה סיפחו אוסטריה רוסיה ופרוסיה את שארית המדינה. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה, אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה, ואילו פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא.
לאחר כישלון המרד פסקה פולין להתקיים כמדינה עצמאית במשך 123 שנה, וכל מוסדותיה נאסרו בהדרגה על ידי המדינות הכובשות. עם זאת, ההתקוממות סימנה את תחילת ההשקפה הפוליטית המודרנית בפולין ובמרכז אירופה. הכרזתו של קושצ'ושקו בפולניץ על חירות לאיכרים, והרוח היעקובינית של צבאו פתחה את הדרך בפני תנועת השמאל הפולני; פוליטיקאים פולנים רבים שהיו פעילים במהלך המרד הפכו לעמוד השדרה של הפוליטיקה הפולנית, הן במדינה והן מחוצה לה במאה ה-19. כמו כן, חלק ניכר מהצבא הפרוסי היה עסוק בקרבות בפולין מה שגרם לכך שפרוסיה לא יכלה להפעיל מספיק כוחות כדי לדכא את המהפכה הצרפתית. בפולין המחולקת היווה כישלון המרד אסון כלכלי, השוק הפולני המאוחד מזה מאות שנים התפלג ל-3, וכתוצאה מכך התמוטט הסחר הפנימי. מספר בנקים קרסו, ומספר ניכר מתוך מפעלי התעשייה הלא רבים שהוקמו באיחוד הפולני-ליטאי נסגרו. מדינות החלוקה הטילו מיסים כבדים על האדמות שסופחו, ומילאו את אוצרותיהן על חשבונה של האוכלוסייה המקומית.
יהדות פולין בתקופת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצב היהודים בפולין שנחשב לאידיאלי במשך מאות שנים, הורע במאה ה-17, ההסתה האנטישמית והתנכלויות הכנסייה הקתולית גברו, המצב הכלכלי הידרדר עקב היחלשות השלטון המרכזי והסטת נתיבי המסחר מפולין, ובין השנים 1648–1655 נהרגו רבבות יהודים בגזרות ת"ח ות"ט ובשורה של מלחמות שתכפו על פולין, וקהילות רבות נחרבו. התפוררות המשטר הכלכלי גרמה ליהודים למצוא לעצמם פרנסות חלופיות. התחזקות מעמד בעלי האחוזת - הפריצים והמאגנאטים פתחה מקור פרנסה חדש - חכירת אחוזות ועסקים מניבים באחוזות. חסותו של הפריץ על היהודי "שלו" הבטיחה לאותו יהודי הגנת מה מפני לחציהם של אנשי הכנסייה ומפני עוינותם של האיכרים, שנבעה לרוב מכך שהיהודי היה גובה המיסים. הפריצים היו קתולים ברובם ואילו האיכרים וההיידמקים פרבוסלבים. הפריצים שזילזלו באיכרים הפרבוסלבים מצאו בני ברית ביהודים, שאמנם דתם הייתה שונה אבל לא היו שותפים למרידות הקוזאקים וההיידמקים. בשלוש מרידות היידמקים (ב-1734, ב-1750 וב-1768) נפגעו קהילות שונות.
ב-1768 אישר הסיים בוורשה חוק לפיו אסור ליהודים לסחור, לעסוק במלאכה, לעסוק במסחר משקאות או להחזיק בתי מרזח, אלא על-פי החוזים הנערכים עם העיריות[1]. כתוצאה מתקנה זו החליפו חלק מהאצילים את החוכרים היהודים בחוכרים נוצרים[2] ואלו שנושלו ממקורות פרנסתם נשארו בלי אמצעי מחייה.
שאלת היהודים תפסה מקום ניכר למדי בדיוני הסיים הגדול, ובמהלכו הוצעו הצעות לשיפור מעמד היהודים ושילובם בחיי הכלכלה והמסחר בפולין. בשנת 1790 אף נבחרה ועדה מיוחדת לשם בירור העניין ועיבוד תוכנית מתאימה, למעלה מ-10 תוכניות הובאו לפני הוועדה (ביניהם הייתה תוכניתו של מנדל לפין-סטנובר), ואחרי ויכוחים ממושכים בסיים והשתדלויות רבות מצד היהודים עיבד מזכירו של המלך סטניסלב פוניאטובסקי תוכנית לפיה ניתן ליהודים חופש דת והותר להם לגור בכפרים ובערים שהיו בבעלות פרטית בתנאי של קבלת רשות מהבעלים, ובערים השייכות למלך לפי הסכם עם העיריות המקומיות. היהודים תושבי הערים יקבלו בהן זכויות עירוניות אך לא יוכלו להיבחר לשלטונות המקומיים. בנוסף לכך קבעה התוכנית את חלוקת התושבים היהודים לחמישה סוגים לפי רמת הכנסותיהם וטיפלה גם בארגון הקהילות וגביית מיסים. בעקבות התנגדותם של האצילים והעירונים למתן הזכויות חויבו לבסוף היהודים לשלם תמורת הזכויות המובטחות מס מבשר כשר בשיעור 5,000,000 זלוטי לשנה. הוויכוחים והמשא ומתן עם הגורמים השונים נמשכו עד סוף מאי 1792 ועוד לפני שהובאה התכנית לדיון במליאת הסיים, פלש ב-29 במאי הצבא הרוסי לפולין[3].
התמיכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
מיד אחרי ההכרזה על המרד בקרקוב, ביקר קושצ'ושקו בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב ונשא בו נאום למען המרד, בו אמר כי "חלומו הוא לראות באושרם של של תושבי פולין ללא הבדלי אמונה".
בימי המרד מילאו סוחרים ואנשי עסקים יהודים תפקיד חשוב באספקה לצבא המורדים שכלל אספקת אריגי צמר ופשתן, יי"ש, אבק שרפה, עופרת, מלחת, מדים, ואפילו נשק ותחמושת[4] (לפי אגדה מפורסמת היה רבי חיים דוד ברנהרד טרם חזרתו בתושבה רופאו של הגנרל ז'ייגצ'ק מראשי המרד[5]). אחד מספקי הנשק לצבא המרד היה יהודי מקוטנא בשם משה בן שמואל (שמולביץ') שאף תרם למען המרד עגלה ושני סוסים[6] והיו ספקים נוספים כמו בווילנה ובגרודנה.
בקרקוב תרמה הקהילה היהודית כספים למרד וכן כלי נשק, ומדי יום התייצבו 80 יהודים לחפירות[7]. בבבנדין ניהל הרב יעקב נתן מייטליס - דמות עלומה שהיה "ספק רב וספק אדמו"ר" וסביבה נקשרו אגדות רבות, תעמולה בין היהודים שיתגייסו לגדודי המורדים; הרב מייטליס שכונה בפי הפולנים "הרב האנונימי" אסף כספים ואף ריגל אחר העמדות הרוסיות לטובת חיילי המרד, אחרי חיסולו של המרד נכלא על ידי הפרוסים ששלטו בסביבת בנדין, ושוחרר ממאסרו אחרי ניצחונו של נפוליאון בקרב פרידלנד כאשר הוקמה דוכסות ורשה. אחרי שחרורו המשיך לפעול למען שחרור פולין ולטובת הגדודים הפולנים שהצטרפו לצבאו של נפוליאון, ומצבתו שבבית העלמין של בנדין קושטה בסמל הנשר הפולני כאות למסירותו הפטריוטית[8].
ייתכן ומדובר בציור של יהודי מוסר מידע צבאי לקצין צבא, מכיוון שהיהודים נתפסו לרוב כמרגלים בעיני האוכלוסייה המקומית ואף ביצעו מעשי ריגול לטובת המרד
בליטא הקימה הממשלה הזמנית ועדה לבדיקת "בעיית היהודים" מהיסוד, ויהודים רבים התגייסו לטובת המרד; בעיר וילנה נשבעו ראשי הקהל ב-29 באפריל שבועת אמונים לממשלה הזמנית; ועדת הביטחון של הממשלה דרשה מקהל וילנה שייצור קשר עם קהילות אחרות בליטא ויבקש ידיעות על תנועות הצבא הרוסי. וצבא המרד חתם על הסכם עם נח בן פייבוש בלאך - אחד הסוחרים היהודים הגדולים בעיר על אספקת אבקת שריפה, עופרת, ומלחת. והתקבלו גם הרבה תרומות למרד[9]. בגרודנה התגייסו יהודים לחיל הרגלים והפרשים ונרתמו למאמץ ההגנה על העיר, ושני סוחרים יהודים סיפקו אריג לצבא המרד (אחד מהם היה יוסף יוזל רבינוביץ – מאנשי החצר של המלך פוניאטובסקי), הקהילה היהודית אמנם הקציבה סכום כסף לצבא המרד, אך היו חילוקי דעות בקהילה המקומית כיצד להתייחס למרד[10].
אנטישמיות בימי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילות יהודיות ברחבי פולין סבלו לא מעט מהתעללות של מפקדים מקומיים בימי התוהו ובוהו של המרד, קהילות שונות נדרשה לספק טירונים או לפטור את עצמם מהשירות תמורת 50 גולדן על כל טירון. וכן לספק חולצות מגפיים ומעילים או לשלם 3 גולדן תמורת כל חולצה. קהילת לוקוב למשל שמנתה כ-1300 נפש בסך הכל, נדרשה לשלם מס של 63,546 גולדן[11] במזריטש פודלסקי החרימו המורדים את כל מלאי הנחושת במשקל כולל של 8,000 ליטרה שנמצא בבית החרושת המקומי, וביצעו מעשי שוד בקהילה היהודית על אף הצהרת נאמנות והצעת סיוע שהגישה הקהילה לשלטונות המרד[12]. בקולו סבלה הקהילה היהודית שמנתה כמה מאות נפש מכיבושים חוזרים ונשנים משני הצדדים כאשר לכל צד היא חויבה לספק מזון נשק ורכב, ולשאת בהוצאות דואר וריגול, הוצאות הקהילה בין ה-26 באוגוסט ועד ה-27 באוקטובר 1794 עלו לסכום של 587 טאלר[13]. בפרבר ז'וורייצ'ה (אנ') שבווילנה נהרגו כ-30 יהודים בהתקפה שערך הצבא הרוסי על העיר בתחילת יולי, בעקבות זאת נקבע יום תענית לכ"א בתמוז. אחרי הרעשה ארטילרית נכנעה העיר והכיבוש עבר ללא קרבנות, לרגל ההצלה נקבע בקהילה שביום זה -ט"ו באב במשך שמונה השנים הקרובות, חייב כל חבר בקהילה לתת צדקה ובכל בתי הכנסת ידליקו את כל המנורות ויתפללו תפילות מיוחדות[14], ובמחוז גרודנה אסרו השלטונות על משלוח מכתבים בעברית תוך איום בענשים חמורים על המפרים את הצו, כדי "שהיהודים לא יודיעו דבר לאויב". אחרי כישלון המרד אף תוכננו פרעות ביהודים מצד האוכלוסייה המקומית בהורודנה (בסופו של דבר לא יצאו לפועל)[10].
יהודי ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור מלפני שנת 1859 מאת יאן פליקס פיארסקי (אנ')
בשנת 1792 התגוררו בוורשה 6,750 יהודים באופן חוקי וככל הנראה היו עוד רבים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי. על היהודים בפולין נאסר לרכוש מקרקעין בוורשה, שהייתה בעבר "עיר אסורה" ליהודים, ומכיוון שלפי החוק רק לתושבים בעלי נכסים הייתה זכות לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, הורחקו היהודים מכל השפעה על החיים הפוליטיים בוורשה. חלוקה מעמדית זאת נשמרה עד שפולין חדלה להתקיים כמדינה ריבונית.
בעת המרד של קושצ'ושקו שאפו לרכוש את אהדתן ותמיכתן של כל הקבוצות הדתיות והאתניות למרד, והם נמנעו מלערוך שינויים דרמטיים במעמד היהודים, ולכן כל התקנות התייחסו ליהודים כמו לכל שאר התושבים במדינה; הם נקראו למתן שירותים לצבא, לבניית ביצורים, ולמטלות אחרות. בניגוד לרובם של בני השכבה הגבוהה, בקרב השכבה הבינונית והנמוכה של יהודי ורשה שרבים מהם היו פליטי גזירות תקכ"ח נוצרה אהדה גלויה למרד, ההיסטוריון של המרד ווצלב טוקרז' כינה זאת "האחווה הפולנית-יהודית הראשונה". במיליציה העממית שנוסדה בחודש מאי בוורשה היו חברים כ-300 יהודים, ויהודים רבים השתתפו בגירוש הצבא הרוסי מוורשה; יהודים תושבי רחוב פאצ'איוב הצליחו להשתלט על תותח רוסי, וברחוב לשנו נלקחה בשבי בעזרת היהודים פלוגה רוסית שלמה[15].
לפעילות יהודית זו לטובת המרד, והשתתפות פעילה בשורותיו הייתה השפעה רבה על יחסם של קושצ'ושקו ושל שלטונות המרד לאוכלוסייה היהודית, ובמיוחד על האגף הרדיקלי - היעקובינים שהושפעו מהמהפכה הצרפתית וחתרו להנהיג משטר רפובליקני ולבטל את הפערים המעמדיים לחלוטין; בעיתון הפולני "גאזיטה אוביווטלסקה" נכתב באותם ימים: ”אצלנו בוורשה, משרתים היהודים בצבא מרצון, הם עומדים ברצון בשמירה, יוצאים למשמרות וחלק מהם גם מרים נשקו באופן נועז נגד האויב של העם והאנושות, אין להעלים עין מצעד ראשון זה ויש לחלוק לו את השבח הראוי”. אולם העירונים המשיכו להתייחס בעוינות להסדר מעמדם החוקי של היהודים, ומעשית לא חל במעמדם כל שינוי לטובה[4]. נציגי היהודים ניסו לפעול בשלב זה לביטול כרטיס היום - ה"בילט" (מס שהוטל בימי המלך פוניאטובסקי כתשלום מיוחד על כל יהודי שנכנס לוורשה שנקרא "בילט" או "טאגצעטל" - מס גולגולת במטרה להשגיח על היהודים שלא ישתקעו בבירה), אך המועצה הראשית של המרד נענתה למגיסטראט של ורשה ואף השתדלותו של קושצ'ושקו עצמו לטובת היהודים לא הועילה כפי הנראה ולא כלום[16]. רק ליהודים שהשתתפו בקרבות על ורשה ניתנה הנחה של 5 אגורות בתשלום הבילט. יעקב אפשטיין למשל, שהיה קצין בגדודו של קושצ'ושקו לא קיבל אזרחות גם בשנת 1830[4].
הגדוד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ברק יוסלביץ'
ב-25 באפריל פנה ברק יוסלביץ' יהודי סוחר סוסים מקרטינגה שבליטא, יחד עם יהודי בשם יוסף אהרונוביץ' לגנרל מוקרונובסקי - מפקד אזור ורשה מטעם המרד, בהצעה להקמת גדוד יהודי לפעולות ריגול ורכישת ציוד בעבור צבא המרד. כעבור כמה חדשים, ב-17 בספטמבר פורסם בעיתון הממשלתי כי הוקם גדוד יהודי שמנה כ-500 חיילים תחת פיקודו של יוסלביץ. מטרתו של קושצ'ושקו בייסוד הגדוד הייתה "לשחרר את ורשה מיהודים הולכי בטל" (קושצ'ושקו הקים גדוד דומה גם לפולנים תושבי ורשה), גדודים דומים הוקמו גם למיעוט הגרמני והצ'כי בידי קושצ'ושקו שרצה לרכוש את אהדת עמי המערב וליצור תדמית של ממשלה ליברלית. ב-5 באוקטובר קיבל יוסלביץ עבור גדודו תקציב של 3,000 זהובים מקופת המרד, תקציב שאינו מספיק לכיסוי הוצאות גדוד פרשים, לפיכך שיער מאיר בלבן שאת היתר תרמו יהודי ורשה, וחלק אחר מהגדוד הורכב מהמיליציה היהודית בוורשה[17]. רובם של המתגייסים לגדוד היו יהודים מדלת העם שלא יכלו לפדות את בניהם מהשירות תמורת כסף, או יהודים מסוגו של יוסלביץ שחפצו להתערות בחברה הפולנית. הגדוד נתקל בהתנגדות מצד המנהיגים הדתיים, ומצד אנשי החברה הגבוהה שחששו מנקמת הרוסים לאחר דיכוי המרד[15]. מאידך, מסופר על היתר ללחימה בשבת שקיבל הגדוד מאת רבני פראגה[18], הקהילה היהודית של פראגה גם דאגה לאספקת מזון כשר לחיילים יהודים. שלא כמו הפולנים, קיבלו החיילים היהודים היתר לגדל זקנים וללבוש בגדים מסורתיים[19].
עם הקמת הגדוד היהודי אמר קושצ'ושקו:
מאז נטש את מולדתו, סרב העם היהודי להשתתף בקרבות הדמים שניהלו העריצים האכזרים של ארצות שונות, שונים היו היהודים במחשבותיהם מהאנשים שראו כבוד לעצמם בהקרבת חייהם לגאווה הנואלת של העריץ, ותמיד ביקשו את שלוותם בלבד, ועל כן בזו להם וראו בהם חדלי אישים שאין ביכולתם להגן על כבודם ורכושם, והם נסבלים אך ורק למען ניצולם בידי השליט היחיד, אבל כל אדם שיראה ויבין כי היהודים עם הם כמונו יחשוב עליהם אחרת, מעשי הגבורה של אבותיהם מעידים לטובתם, אזכיר לכם את גבורתם של החשמונאים ושל גיבורים יהודים אחרים, וכן את הקרבות ליד וארשה ששם אחזו היהודים בנשק לחמו בגבורה באויב והראו לעולם כולו כי בכל מקום שעשויה בו האנושות להשיג מטרה כלשהי אין הם נרתעים גם מהמוות
הגדוד של ברק נשלח לחזית הקשה ביותר עם המצור על ורשה, הוא התחפר בבית הקברות היהודי ברודנו, והגן על החזית באזור פרבר פראגה בחרוף נפש מול כוח צבאי עדיף בהרבה של הגנרל סובורוב; ב-4 בנובמבר החל הקרב על פראגה, הרוסים הרעישו את העיר בתותחים כבדים מה שגרם למגנים לחשוב שהאויב נערך למצור ממושך, ב-3 בנובמבר בשעה 4 לפנות בוקר הפתיעו הרוסים את הפולנים בהתגנבות עד סמוך לקווים ממש. הקרב היה חסר סיכוי, המפקד הפולני – הגנרל ז'ייגצ'ק נפצע קל ועזב את המערכה. בתוך ארבע שעות הוכרע הקרב, וכמעט כל הגדוד היהודי שלא הספיק לעבור אימונים ממושכים, הושמד, כ־3,000 מהמורדים טבעו בנהר הויסלה. נותרו בחיים רק 20 איש אשר נשבו, ביניהם ברק יוסלביץ שנפצע קשה ויעקב אפשטיין ראש קהילת ורשה לעתיד (גם יאקוב יאסינסקי ממפקדי המרד נהרג בקרב). יוסלביץ הורשה לצאת לגלות, לצרפת ואיטליה, שם לחם בגבורה במסגרת הלגיונות הפולניים בדרגת קולונל עד מותו בקרבות בשנת 1809. שמו הונצח באחד מרחובותיה של פראגה. יש הסבורים שהגדוד היהודי נשלח לחזית המסוכנת ביותר על אף שהיה הפחות מאומן מכיוון שמפקדי המרד סברו שהיהודים החדורים רוח נקמה בטובחי בני עמם - הרוסים וחשש מפני טבח דומה יילחמו באומץ ובגבורה יותר מהפולנים[20].
טבח פראגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כניסת הצבא הרוסי לוורשה נתן סובורוב לחייליו יד חופשית, הקוזקים הסתערו על פראגה וביצעו טבח המוני שהתפרסם כ"טבח פראגה" בו נהרגו לפי ההערכות קרוב ל-20,000 אזרחים ומורדים. הפייטן הפולני פרנצישק קרפינסקי כתב על הטבח: ”פרבר פראגה שהגדוד היהודי הגן עליו נכבש בסערה, כולם נפלו לפי חרב, למחרת נמצא על סוללות העיר גדוד שלם בתרדמת נצח, הרוסים כשפרצו אל העיר עשו נקמה באוכלוסיה היהודית ועל עוללים ויונקים לא חמלו”.
כ-180 יהודים מתושבי השכונה נהרגו בטבח. גרמני בשם פרידריך נופרוס הציל 35 ילדים יהודים מדקירה למוות בידי הקוזאקים בעד זהוב לילד[15]. בין המצילים התפרסמו במיוחד יהודי בשם ישראל טרז'בינר - פרוון במקצועו, שהציל עשרות ילדים יתומים, הקים בעבורם בית יתומים ודאג להם עד סוף ימיו, ושמואל זביטקובר שעל מעשיו הילכו אגדות רבות; זביטקובר שנחשד כמשתף פעולה עם שלטון הכיבוש הרוסי, נמלט במהלך המרד, וחלק מרכושו ועסקיו שבפראגה נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון.
כשנכנסו צבאות הרוסים המנצחים לוורשה, הייתה הבקשה הראשונה של העירונים לגרש את היהודים מהעיר. הגנרל הרוסי כנראה לא יכול היה לעזור הרבה לעירונים הללו אך כרטיס היום נשאר בתקפו. באוגוסט קבעו השלטונות הרוסיים שהיהודים שהיו בוורשה בזמן כניסת הצבא הרוסי יוכלו להישאר בעיר, אלא שאסור להם לגור ברחובות הראשיים או לעסוק ברוכלות בחוצות העיר, הותר להם להחזיק 60 אכסניות בוורשה ו-20 בפראגה[20]. לבסוף הוציא פקודת גירוש שתוצא אל הפועל חמישה חודשים מאוחר יותר, אלא שהייתה זו תרמית, שכן לפי סכם סודי שנחתם בין רוסיה לפרוסיה, עבר השלטון בעיר בינתיים לידי הפרוסים, ופקודת הגירוש לא יצאה אל הפועל[15].
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרד קושצ'ושקו זכה לתמיכה עממית ורחבת היקף באופן חסר תקדים מרובה של האוכלוסייה היהודית בפולין, גרמו לכך היחס הקשה מצד השלטונות באימפריה הרוסית ליהודים שם נחקקו חוקים כמו גזירת תחום המושב ועוד. אהדה יהודית זו לעצמאות פולין התחזקה והלכה במשך השנים: במרד נובמבר השתתפו יהודים רבים במאבק לעצמאות פולין, למרות הסירוב הראשוני של ראשי המרד לגיוס יהודים לצבא המרד, וניסיונו הכושל של יוסף ברקוביץ' בנו של ברק יוסלביץ' מפקד הגדוד היהודי במרד קושצ'ושקו להקים שוב גדוד יהודי; לפי נתונים רשמיים מפברואר 1831 היו בגוורדיה הלאומית בוורשה לבדה כ-400 יהודים, ובגוורדיה העירונית 268 יהודים[21], מלבד סיוע באספקת נשק מזון ותחמושת, ותרומות למרד.
מלבד המנהיגים ה"נאורים" הביעו תמיכה בעצמאותה של פולין גם מנהיגים דתיים, ובפרט מנהיגי תנועת החסידות בפולין כמו רבי ישראל הופשטיין - המגיד מקוז'ניץ שקיים קשרים עם אצילים פולנים בכירים כמו המצביא יוזף פוניאטובסקי והנסיך אדם צ'רטוריסקי, ובימי מרד נובמבר מנהיגים כמו רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי יצחק מאיר אלתר שהסתתרו בגליציה תקופה לאחר דיכוי המרד, שלמה זלמן פוזנר שסייע למרד באופן פעיל וסיפק לו אריגים בחינם ממפעל הטקסטיל שלו באחוזת קוכארי הסמוכה לפלונסק, ובימי מרד ינואר התפרסם רבי דב בריש מייזלס כתומך נלהב במאבק לעצמאות פולין.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמנואל רינגלבלום, Żydzi w powstaniu kościuszkowskim, ורשה 1938, 190 עמ' (בפולנית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד פלינקר, "יהודי ווארשה במרד קושצ'ושקו", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ג', פרק ז', ירושלים תש"ח, עמ' 44–54, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- יעקב שאצקי (אנ'), "המרד בשנת 1794", בתוך: ספר קהילה וארשה - אנציקלופדיה של גלויות - א', תל אביב תשי"ג, עמ' 16–14, באתר אוצר החכמה.
- עזריאל נתן פְרֶנְק, העירונים והיהודים בפולין, פרק כ"ד, ורשה תרפ"א, עמ' 128, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- משה פוקסמן-שעל, חיילים יהודים בצבא פולין, באתר תולדוט.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אזכור התקנה היסטוריה של לבוב, במרכז למורשת יהדות פולין
- ^ היהודים בימי חלוקת פולין, בתוך: "חקלאים יהודים בערבות רוסיה", 1965
- ^ נתן מיכאל גלבר, "קורות היהודים בפולין מראשית חלוקתה ועד מלחמת העולם השניה", בתוך: בית ישראל בפולין (עורך: ישראל היילפרין), חלק א', פרק ח', ירושלים תש"ח-תשי"ד, עמ' 110, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ 1 2 3 ארתור אייזנבאך, האמנציפציה של היהודים בשטחי פולין, תל אביב תשס"ח, עמ' 52, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ נתן מיכאל גלבר, "לתולדות הרופאים היהודים בפולין", בתוך: שי לישעיהו (ישעיהו אביעד), תל אביב תשט"ז, עמ' 355, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ ישעיהו טרונק, "קורות הקהילה היהודית בקוטנה", בתוך: ספר קהילה קוטנה - ספר קוטנה והסביבה, תל אביב תשכ"ח, עמ' 12, באתר אוצר החכמה.
- ^ אריה באומינגר, קהילת קראקוב, תל אביב תש"ל, עמ' 19, באתר אוצר החכמה.
- ^ משה פיינקינד, "זאגלמביה וקהילותיה", בתוך: ספר קהילה סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, חלק א', תל אביב תשל"ג, עמ' 159, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ ישראל קלויזנר, '"תולדות היהודים בליטא", בתוך: ספר קהילה יהדות ליטא, חלק א', תל אביב תש"ך, עמ' 69, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ 1 2 דב רבין, "תולדות עדת ישראל בהורודנה", בתוך: ספר קהילה גרודנה - אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים תשל"ג, עמ' 61, באתר אוצר החכמה.
- ^ מאיר איידלבוים, "היהודים בלוקוב", בתוך: ספר קהילה לוקאוו (לוקוב), תל אביב תשכ"ח, עמ' 52, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מאיר איידלבוים, "קהילת מזריטש", בתוך: ספר קהילה מזריטש, ישראל 1978, עמ' 20, באתר אוצר החכמה.
- ^ רפאל מאהלר, "צרור ידיעות על העבר של יהודי קולו", בתוך: ספר קהילה קולו - ספר קולו פינפהונדערט יאר יידיש קאלא, תשי"ט, עמ' 12, באתר אוצר החכמה.
- ^ שמואל יוסף פין, קריה נאמנה, ווילנא תר"ך, עמ' 25, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ 1 2 3 4 דוד פלינקר, "יהודי ווארשה במרד קושצ'ושקו", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ג', ירושלים תש"ח, עמ' 44–54, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ רפאל מאהלר, "השתדלותו של אברהם שטרן לשיחרור חז"ס מן הטאגצעטל", בתוך: כתב עת העבר - רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, קובץ ט', תל אביב תשכ"ב, עמ' 107, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ אברהם לוינסון, "היהודים בווארשה בתקופה הסטניסלבית", בתוך: ספר קהילה פראגה, תל אביב תשל"ד, עמ' 47, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ דוד כהנא, יהודים ויהדות בספרות הפולנית, תל אביב תשמ"א, עמ' 20, באתר אוצר החכמה.
- ^ קהילת יהודי פראגה (וורשה), ב"מוזיאון העם היהודי" באתר בית התפוצות.
- ^ 1 2 יעקב שאצקי, "המרד בשנת 1794", בתוך: ספר קהילה וארשה - אנציקלופדיה של גלויות - א', תל אביב תשי"ג, עמ' 16–14, באתר אוצר החכמה.
- ^ ארתור אייזנבאך, האמנציפציה של היהודים בשטחי פולין, תל אביב תשס"ח, עמ' 245, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).