טיוטה:תאוריה של הרגש המוסרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התאוריה של הרגש המוסרי הוא ספר של אדם סמית משנת 1759. בספר הוא מדגיש את הרגש המוסרי, ובפרט האמפתיה, כמניע החוש המוסרי וההתנהגות המוסרית של בני אדם.

הספר פותח:

אם כי אדם הוא יצור אנוכי, ישנם ככל הנראה יסודות בטבע שלו אשר גורמים לו להתעניין לרווחת הזולת, ולהפוך את האושר שלהם דבר נצרך לו, אפילו אם הוא לא מקבל מאושר זה הנאה כלשהיא מעבר ההנאה לצפות בו.

התחושה של מצב הזולת סמית מכנה "סימפתיה", אבל היא תואמת יותר למה שמכונה היום "אמפתיה". לא מדובר בהזדהות עם תחושת הזולת אלא בתחושה עצמית של תחושה זאת

מכיון שאין לנו כל חוויה ישירה של התחושות של הזולת, אין לנו דרך ליצור מושג על האופן בו הם מושפעים אלא בדמיון איך היינו מרגישים במצב דומה. (מן ההקדמה לספר)

סמית טוען שבאופן טבעי האדם אינו מרגיש את הסבל של אנשים מרוחקים, אבל יש לו חוש מוסרי, או מצפון, מונע ממנו פעולה לא מוסרית שפוגעת בזולת ומביא לו תועלת זניחה ולא מידתית. שמכריח אותו לתת את המשקל המוסרי ההולם לסבלם של אנשים אלו.

נדמיין שהאמפיריה הגדולה של סין, על רבבות התושבים, הייתה נבלעת פתאום ברעידת אדמה, ונחשוב איך אדם נאור באירופה, ללא קשר כלשהו עם חלק זה של העולם, היה מושפע כאשר מיידעים אותו על אסון נורא זה. הוא היה, אני משער, מבטא תחילה את הצער שלו על הצרה של עם מסכן זה . . . וכאשר הפילסוף שלו היה מסתיים, אחרי שכן התחושות האנושיות באו לידי ביטוי כהוגן, הוא היה חוזר לעסקים ולהנאות שלו, פונה למנוחה או לבילוי, באותו מנוחה ושלוות נפש שהייתה לולא האסון. התאונה הזניחה ביותר שהייתה נארעת לו היה מפריע אותו הרבה יותר. לו היה יודע שהוא הולך מחר לאבד את הזרת שלו, זה היה מדיר שינה מעיניו בלילה, אבל בתנאי שהוא מעולם לא פגש אותם, הוא היה נוחר בסיטחון עמוק מול הנפילה של מאות מיליונים מאחיו. . . למנוע אם כן מצוקה זניחה זאת לעצמו, האם אדם נאור היה אם מוכן מוכן להקריב את הנפשות של מאות מיליונים מאחיו, בתנאי שהוא מעלם לא ראה אותם? הטבע האנושי מזדעזע מול מחשבה זאת, והעולם, בשפל השחיתות שלו, מעולם לא יצר נבל המוכן לשקול אותה. . . כוח חזק יותר, מניע עוצמתי יותר, יוצא אל הפועל בנסיבות אלו. מדובר בהיגיון, עיקרון, מצפון, השוכל בלב, האדם פבנים, הדיין והשופט של ההתנהגות שלנו.(מחלק III של הספר)