טיוטה:תאולוגיה פוליטית
תיאולוגיה פוליטית היא מחשבה דתית אודות שאלות מדיניות עקרוניות.
המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח "תיאולוגיה פוליטית" או מונחים קרובים לו מצויים כבר בעת העתיקה, אך הוא נכנס לשימוש תדיר במאה העשרים. יש להבחין בין השימוש שעושה קרל שמיט במונח זה לבין שימושו הרגיל (הנקוט בערך זה). שמיט טוען כי מושגי יסוד של המחשבה המדינית המודרנית הם בעצם מושגים דתיים שעברו תהליך חילון. לתופעה זו הוא קורא "תיאולוגיה פוליטית". ואולם, בדרך כלל רוווח מונח זה לציון מחשבה דתית על אודות שאלות מדיניות. יש הטוענים כי גם במונח זה יש להבחין בין המובן הרחב למובן הצר של "יתאולוגיה פוליטית". במובן הרחב מדובר בכל צורות המחשבה הדתית על שאלות מדיניות, ואילו במובן הצר מדובר רק על עיסוק בשאלת "המשטר הטוב" שהיא גם שאלת היסוד בפילוסופיה הפוליטית הקלסית.[1]
תיאולוגיות פוליטיות בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיאולוגיה הפוליטית בעת החדשה נעה בין הצדקתה של המלוכה השושלתית ("הזכות האלוהית של מלכים", דוקטרינה שפותחה בעיקר על ידי בוסואה), דרך תמיכה בתנועות פועלים ("הבשורה הסוציאלית" בארצות הברית בסוף המאה ה-19) וכלה בתמיכה נלהבת בדמוקרטיה (ריינהולד ניבור ועוד). בארצות הברית התפתחה תיאולוגיה פוליטית הגורסת "תיאונומיה" - החלת החוק הדתי במשפט המדינה. דוגלים בה הוגים פרוטסטנטיים דוגמת ג'ון רוסאס רושדוני, גארי נורת' וגרג באנסן. באיראן ובתנועות אסלאמיסטיות פותחו תפיסות הדוגלות בצורות שונות של תיאוקרטיה. בדרום אמריקה התפתחה "התיאולוגיה של השחרור" ששימשה מקור השראה לתנועות שמאל דתיות רדיקליות.
תיאולוגיות פוליטיות יהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההגות היהודית ענייה יחסית בתיאולוגיה פוליטית. בעת החדשה בלטו יצחק ברויאר והרב חיים הירשנזון כמי שפיתחו תיאולוגיות פוליטיות. הראשון פיתח את רעיון "מדינת התורה" והשני את רעיון הדמוקרטיה ההלכתית. הרב מאיר כהנא פיתח תיאולוגיה פוליטית לאומנית-דתית, ואילו הרב יצחק גינזבורג פיתח תיאולוגיה פוליטית משולבת בהיסטוריוסופיה משיחית ברוח חב"ד המודרנית. יש הסבורים כי גם דוקטרינת "דעת תורה" סופתחה בעולם החרדי היא סוג של תיאולוגיה פוליטית "שלא מדעת", שכן היא מספקת תשתית רעיונית לכעין תיאוקרטיה בזעיר אנפין.