טיוטה:שלמה בן-ישראל

שלמה בן-ישראל
לידה	27 ביולי 1908; ברסט-ליטובסק (פולין)
פטירה	14 בספטמבר 1989 (בגיל 81); ישראל
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
פעילות בולטת	סופר, עיתונאי, כתב את "ספריית הבלש"

שלמה בן-ישראל (27 ביולי 1908 – 14 בספטמבר 1989) היה סופר, עיתונאי יהודי-ישראלי ואמריקאי. יזם, כתב וערך את סדרת "ספריית הבלש".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד (בשם שלמה גלפר) בברסט-ליטובסק (פולין), כ"ח תמוז תרס"ח (27.7.1908).

לאביו ישראל גלפר ולאמו מאטל בת אליעזר לייזרוביץ (הסבא שלה היה ר' אליעזר לייזרוביץ, המגיד המפורסם מברסט-ליטובסק, מטיף לאומי, שנאמר עליו ש"סירב כיסא רבנות שלא לעשות תורה קרדום לחפור בו"). למד בגמנסיה העברית בעירו.

לפני עלייתו לארץ עבד כפקיד במשרד הארצישראלי בורשה וארגן קבוצות הכשרה חלוצית שרבים מחבריה עלו לארץ.

במרץ 1926 עלה לארץ כחלוץ באוניה זינקולו. עבד בסלילת כבישים ובייבוש ביצות בכברה. עבד שנים אחדות בעתלית ואחר כך בכרכור.

היה בין החוצבים הראשונים יחד עם יצחק לנדוברג (אחר כך אלוף יצחק שדה), בחצבו בהרי שומרון על ידי עתלית בסביבות טירה, למצוא אבן מתאימה לבניין נמל חיפה.

בשנת 1932 נשא לאשה את בת-שבע לבית איזנהורן (נפטרה בתל אביב, 10.8.1934). לאחר מכן נישא בשנת 1935 לטינה בת יצחק צבי שילעווסקי (שעלל).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 עבר לארצות הברית והביא לשם את אשתו ושתי בנותיו, בת-שבע ושולמית, ועסק בהוראה עברית ופיתח את הקריירה עיתונאית שלו ביידיש.

הוא מת בגיל 84 ב-1989, לאחר שזכה בפרסים רבים ובכבוד על תרומתו לעיתונות ביידיש. למרות שתכנן לשוב לחיות בישראל, מעולם לא הצליח להגשים זאת.

בני משפחה אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו העיתונאי יעקב גל-גלפר נפטר בתל אביב.

אחיו דוד גלפר (תעשיין), נפטר בתל אביב.

קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה ממייסדי השבועון "עתון מיוחד" יחד עם אביגדור המאירי, אלכסנדר זאובר וד"ר אברהם מטמון-כהן. ערך את העיתון עד 1934 כאשר "עתון מיוחד" הפך ליומון בעריכת מאיר גרוסמן וברוך ויינשטיין. עבד ב"דואר היום" בירושלים בתור עיתונאי ראשי. נשלח כסופר נודד לחוץ לארץ לכיסוי כנסים ציוניים ואירועים אחרים.

החל מימי המרד הערבי הגדול ב-1936 עבד כעוזרו של סופר הניו-יורק טיימס בקהיר, יוסף לוי, ולפי עצתו של זה ובעזרתו נסע ביולי 1939 לארצת הברית להשתלם בעיתונאות. נרשם באוניברסיטה בבוסטון.

החל משנת 1942 החל לעבור בעיתון "בוסטון גלוב" בתור פרשן לענייני המזרח התיכון.

ב-1945 נשלח על ידי העיתון לסיור בארצות ערב ובארץ ישראל ואחר כך ליווה את "ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית".

ב-1947 נשלח על ידי העיתון ללונדון לדווח על "ועידת השולחן העגול" שסידר ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי דאז.

סייר באירופה המזרחית והיה העיתונאי הראשון שהצליח לחדור למחנות המעצר בקפריסין.

היה הראשון שפרסם את ההסכם שנחתם בין עבדאללה הראשון המלך של הממלכה ההאשמית של ירדן לבריטים להכתירו למלך על עבר הירדן והיה אורחו של עבדאללה ברבת עמון ובשוני, לאחר שזה חזר מביקורו בלונדון.

בשנת 1947 עבר מן העיתונות האנגלית אל העיתונות היידית והצטרף לצוות העורכים של הפורוורד (פֿאָרװערטס; נהגה: "פוֹרוֶורְטְס"; תרגום מילולי מיידיש: 'קדימה') בניו-יורק, שם עבד כסופר העיתון באו"ם וכן כעורך חדשות חוץ.

מאז 1950 עבר מבוסטון לניו-יורק ושימש כפרשן מדיני בתחנת הרדיו של הפורוורד WEVD בניו-יורק. מספר המאזינים לסקירתו השבועית הגיע למאות אלפים והנו נחשב לחשוב בין הפרשנים המדיניים בייחוד בכל מה שנוגע למדינת ישראל והמזרח התיכון.

בימי מלחמת סיני וכן במלחמת ששת הימים שידר ישירות מישראל לניו-יורק על המתרחש.

אחרי מלחמת ששת הימים ראיין את גולדה מאיר (בשנת 1967). הראיון הנדיר התקיים ביידיש ושודר בתחנת הרדיו WEVD בארצות הברית.

נהג לבקר בישראל מדי שנה ולפעמים פעמים בשנה בכדי לעמוד בקשר הדוק עם ההתפתחויות הפוליטיות וההתקדמות הכלכלית והחברתית.

עם השנים רכש מוניטין של העיתונאי היהודי המוביל בארצות הברית. הוא ניצל היטב את הידע והקשרים שלו בישראל והפיק מאמרים רבי עוצמה על המצב שלאחר המלחמה באירופה ובישראל, וכן על יהודי ברית המועצות.

הוא היה הכתב לנושא האו"ם של העיתון במשך שנים רבות. בן ישראל שמר על אהבתו ישראל וכתב עליה בהרחבה ותמיד פיתח דרכים חדשות וחיוביות להצגת המדינה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרם לתיאטרון הסאטירי "כל הרוחות" מחזות ופזמונים. מחזהו "הגפיר האמיץ יחיא" הוצג בכל רחבי הארץ בהצלחה רבה.

פרסם מאות סיפורים בלשיים בעברית וביידיש, חלקם הופיעו בהוצאת ה"היינט" בוורשה לפני חורבן יהדות אירופה והשאר בפורוורד ובעיתונים אחרים באמריקה הדרומית.

ב-1966 סייר ברוסיה הסובייטית וסידרת המאמרים שכתב "ביקור אצל יהדות ללא תקוה" הופיעה בתרגום אנגלי בהוצאת "הועד היהודי האמריקאי" בתור עיתונות החודרת והטובה ביותר מכל מה שנכתב באותה תקופה על מצב יהודי ברית המועצות.

רבים מסיפוריו תורגמו לשפות לועזיות. פרסם גם סיפורים לנוער.

ספריו:

"קורותיו המוזרים של דני מור" (סיפור לנוער על עשרת השבטים) הופיע בארץ בהוצאת א. מוזס ובאנגלית (שתי מהדורות) בהוצאת ברמן האוז, ניו-יורק) עם האיורים של משה מטוס
"הבית הארור" (עברית)
"אות הנקם" (בעברית וביידיש בהוצאת "שחף" תל אביב, 1963)
"העשרים והאחד"
"דער צייכען פון נקמה" (ביידיש בהוצאת "שחף" תל אביב, 1961)

ספריית "הבלש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 יסד את "ספרית הבלש" ולפי עצתו של זאב ז'בוטינסקי בחר בתור גבור העלילות אישיות ידועה בארץ. היה זה דוד תדהר שבאותה תקופה עזב את משטרת המנדט בה שירת כקצין וכמפקד המשטרה של העיר החדשה בירושלים. בנוסף לדוד תדהר השתתפו בסדרה גם עוזריו "סעדיה התימני" וירמיהו אלמוג. ההשראה לדמותו של ירמיהו הייתה דוד (סוקוליק) אלמוג שהחל את דרכו כעוזרו של דוד תדהר במשרד החקירות שהקים. בהשראת הדמות החליף דוד את שם משפחתו מסוקוליק לאלמוג.

הסופר דניאל פרסקי הכתיר בשעתו את שלמה בן-ישראל כ"אבי הספרות העממית".

מטרת "ספרית הבלש" הייתה לפתח את רוח ההרפתקנות בקרב הנוער וכן לספק לו חומר קריאה מושך ומלהיב בשפה קלה ושוטפת. הוא כתב את מרבית הסיפורים שהופיעו וקבע לו כחוק כי העלילה תהיה תמיד מבוססת על המצאות מדעיות ללא גרויי מין וללא תיאורי זוועה שברצח.

"ספרית הבלש" הצליחה למעלה מן המשוער ודור שלם של נוער חונך על מעלליה. חיים נחמן ביאליק, אביגדור המאירי, אשר ברש ורבים אחרים חיזקו את ידיו נוכח התקפות מני רבים, אשר שללו את ערכה של ספרות עממית זו. במרוצת הימים נוכחו מחנכים רבים להכיר בטוב הצפון בספרות הבלשית מסגנונו והחלו מנצלים את סיפוריו הבלשיים לשם לימוד.

פסבדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסבדונים (שמות העט) בהם השתמש: א. בן-שבע, דוד יעקבי, א. חבקוק, שלמה נ. גלפר, ד"ר ט. של, א. השונמי, שלמה יזרעאלי, בן לארשי, שבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד תדהר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:ספרות בלשית קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:יידיש

קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול