טיוטה:סהראווים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית


הסהראווים (Sahrawi) או העם הסהראווי , הם אוסף של שבטים נוודים, המורכבים מתמהיל של בדואים, ערבים, ברברים ואפריקאים[1], החיים במחנות פליטים ובערים תחת שליטת מרוקו ואלג'יריה בסהרה המערבית. נכון להיום, האוכלוסייה של הסהראווים מונה כ-600,000 איש, מורכבת מתמהיל של בדואים, ערבים ברברים ואפריקאים, החיים במחנות פליטים ובערים תחת שליטת מרוקו ואלג'יריה. את האוכלוסיה מובילה חזית הפוליסריו (POLISARIO - קיצור של "החזית העממית לשחרור - סאקיה אלחמראא') אשר הוקמה ב-1973 ומאז נאבקת לשחרור ועצמאות חבל הארץ, בעיקר מול מרוקו אשר טוענת מצידה כי השטח מאז ומעולם היה נתון לממלכה המרוקנית. השפה השלטת היא ערבית בניב החס'ני וספרדית שנותרה מאז תקופת כיבוש ספרד את חבל הארץ [2].

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך גיבוש העם הסהראווי הינו תהליך סבוך ואין נקודת זמן מדויקת בה ניתן לטעון שישנו מעבר מאוסף שבטים לעם אחד. החל מהמאה ה-11 התרחשה נדידה של שבטים נוודים בדואים מוסלמים מאזור מצרים ותימן של היום מערבה, לכיוון מרוקו ומדבר סהרה המערבית. המפגש של השבטים הנודדים עם השבטים המקומיים יצר 'כור היתוך'. בתחילה, חלה התקוממות והתנגדות בין השבטים הנודדים למקומיים[3] אך בסופו של דבר נוצר איחוד שהוביל לאימוץ דת האסלאם והשפה הערבית לצד ערכי הבסיס של התרבויות הערביות השונות. תמהיל ערכי זה מהווה את אבני היסוד לעם הסהראווי, אשר התחזקו עם ההתקוממות לכיבוש ספרד וכן עם הקמת חזית ההתנגדות הסהראווית בעת המודרנית.

התקופה הקולניאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1884 חבל הארץ נכבש על ידי כוחות קולוניאליים ספרדים ונוצרו מובלעות של עמים מוסלמיים תחת כיבוש אירופאי נוצרי, אשר הכתיב את מערכות הממשל והחינוך במרחב והשפיע רבות על המבנה השבטי ועל המורשת הקיימת[4] . כתוצאה מכך[5], נוצר מרחב חדש של זיקות משתנות עם סממנים אירופאים וכן קונפליקט פנימי בין היסוד השבטי הנוודי לבין דרך החיים הקולוניאלית[6] . בזמן כיבוש ושליטת הקולוניות באזור, השבטים הנוודים נהגו להישבע אמונים למדינה אשר שלטה במרחב בו הם התמקמו – ספרד, צרפת ומאוריטניה. כריתת הבריתות מהסוג הזה הייתה קצרת טווח, כאשר המטרה העיקרית היא לשמר אחידות וסולידריות בין השבטים השונים . אחידות זו הובילה לפסיקה של בית הדין הבינלאומי לצדק בשנת 1975, שעל אף הצהרות האמונים השונות למדינות השונות – אלו לא מספיקים כדי לבטל את זכות העם הסהראווי להגדרה עצמית. בנוסף, הוגדר שנדרש לאפשר להם בקשה לעצמאות או סיפוח למרוקו ומאוריטניה[7] .

תנועות המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 הוקמה חזית לשחרור העם הסהראווי שפעלה בעיקר במרחב מה שנחשב אז עיר הבירה של סהרה המערבית הכבושה "אל עיון" ודרשה, בין היתר, שליטה מלאה על השטח והסכם לקראת עצמאות עתידית מול ספרד. על אף שהתנועה פעלה בדרכי שלום, גורמי הכיבוש הספרדי התנהלו מולם בצורה אלימה שכללה הרג ומעצרים רבים ואף מעצר של ראש הארגון "בשירי" שעונה ונרצח ועד היום מרוקו לא מוכנה למסור מידע באשר לגורלו[8] . במאי 1973 נוסדה רשמית התנועה למאבק ושחרור לאומי - ה"פוליסריו" (PLISARIO Front) ע"י סטודנטים אשר ניצלו מטבח הספרדים בעם הסהראווי. התנועה זוכה לתמיכתה המרובה של אלג'יריה וב-1976 מכריזה על הקמת "רפובליקה דמוקרטית ערבית סהראווית" – ממשלה גולה של הסהראווים הפועלת מתוך אלג'יריה. הרפובליקה הזו זכתה להכרה יחסית נרחבת באפריקה ובמדינות נוספות אך לא ע"י האו"ם[9] . נכון להיום, מרוקו שולטת בשני שליש מחבל הארץ באמצעות חומת חול שבנתה לאחר הסכם הפסקת אש שנחתם ב-1991 בחסות האו"ם. בנוסף, מונה כוח שומר שלום ע"י האו"ם, אשר היה אמון, בין היתר, על ביצוע משאל עם שיקבע את גורל שייכות ועצמאות העם הסהראווי, שלא יצא לפועל מעולם עקב חילוקי דעות משמעותיים על מי רשאי להשתתף בו. בשנת 2007 מרוקו מציעה להעניק לעם הסהראווי מעמד אוטונומי מורחב אך תנועת ההתנגדות הסהראווית דוחה את ההצעה ומתעקשת על ביצוע משאל עם. מאז, המשבר נמצא במבוי סתום. מרוקו שומרת על נוכחות צבאית גדולה בסהרה המערבית ומעודדת את אזרחיה להתיישב שם, מעניקה בונוסים, משלמת עליות, סובסידיות מזון לעובדי מדינה ופטור ממס [10].

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר מחיי נוודות למבני קבע: האוכלוסייה הסהראווית מונה כ-600,000 איש כאשר השפה השלטת היא ערבית בניב החס'ני וספרדית שנותרה מאז תקופת כיבוש ספרד את חבל הארץ. הספרדים, בניסיון לתרבת את הסהראווים, אילצו את האוכלוסייה לעבור למבני קבע ולערים הגדולות ובעצם כך "עקרו" אותם מהשורש הנוודי שלהם. גם בעקבות המלחמה עם מרוקו, כמויות גדולות של נוודים סהראווים עברו למחנות פליטים, לצד בריחה של האוכלוסייה העירונית שנותרה גם היא למחנות הפליטים[11] . נוצר מצב שבו אנשים שמעולם לא גרו במדבר ולא חיו חיי נוודים נדרשים לגור במחנות עם אלפי בני אדם. כיום, הסהראווים מפוזרים על פני שלושה אזורים שונים. באזור אחד, אשר נמצא סמוך למרוקו, לאורך החוף האטלנטי, ומורכב מרוב שטחה של סהרה המערבית, מתגוררים כ -120,000 סהראווים לצד 300,000 תושבים מרוקאים. עוד 167,000 סהראווים מצאו מקלט בחמישה מחנות פליטים שהגדול מהם נמצא ליד העיר טינדוף האלג'יראית[12] .

פליטים: מספר הפליטים והאוכלוסייה של הסהראווים נכון להיום נחשבת לסוגיה רגישה ומורכבת לאור הפיזור שלהם בערים, במחנות הפליטים ומחוץ לסהרה המערבית. מרוקו טוענת כי תנועת ההתנגדות ואלג'יריה מגדילות ומנפחות את מספרי הפליטים כדי למשוך לכיוונם סיוע חוץ בתשואות גבוהות יותר. במקביל, תנועת ההתנגדות מאשימה את מרוקו בהגבלת יכולת הסיוע האנושי בהקטנת המספרים. לדוגמא, על פי ההערכות, ישנם 26 אלף פליטים במאוריטניה. מכיוון שארגונים בינלאומיים לא הצליחו לערוך מפקד עצמאי, נציבות האו"ם מתייחסת לכמות של 90 אלף אנשים במחנות הפליטים בעוד שתנועת ההתנגדות הסהראווית מתעקשת על כך שהמספרים מגיעים ל-150 אלף איש. זה יכול לנבוע מהסיבה שפליטים נוספים, בעיקר ערבים וטוארגים, ממדינות שכנות, הצטרפו לגור במחנות[13] . ממשלת מרוקו טוענת שמספרם הכולל של הפליטים הוא בין 45,000 ל -50,000, וכן כי אנשים אלה מוחזקים במחנות על ידי תנועת ההתנגדות הסהראווית בניגוד לרצונם. מספר הפליטים האמיתי יהיה חשוב גם בקביעת משקלם הפוליטי במקרה של משאל עם שיקבע את מעמדה של סהרה המערבית, אשר הוצע מספר פעמים בנסיון לקבוע את יכולת העם הסהראווי לביסוס עצמי, בעיקר ביוזמת ארגונים שונים מטעם האו"ם, כולל משלחת ייעודית למשאל עם בסהרה המערבית (MINURSO)[14] . כתוצאה מאורח החיים במחנות פליטים, אחד הפערים המשמעותיים ביותר הוא בבריאות האוכלוסייה, בעיקר חוסר בערך תזונתי גבוה. במחקרים שבוצעו, בין היתר על ידי ארגון האומות המאוחדות ותוכנית המזון העולמית, בהקשרי האוכלוסייה נראה כי אחד מהסממנים הבולטים הוא חוסר משמעותי בברזל בקרב ילדים וכן חוסר תזונה חריף[15].

מעמד הנשים בעם הסהראווי[16][עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד האישה בעם הסהראווי הינו מיוחד וחשוב לאורך השנים. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שהגברים בחברה הנוודית היו לרוב במסעות והנשים שימשו בתפקידי המפתח בהתנהלות השבט והקהילה – מתחזוקה שוטפת של משאבי השבט כמו צאן, דרך חינוך ועד להובלת ההנהלה בשבט. בתקופת שלטון הקולוניאלי מעמד האישה ירד אך עם חידוש הדרישה לעצמאות, הנשים חזרו לשמש בתפקידים מרכזיים בוועדות המקומיות. בניגוד למרבית העולם המוסלמי, המשפחות הסהראוויות חיות בצורה מונוגמית והאישה זכאית לרשת את הקניין, כולל אדמות, של בעלה או משפחתה. הנשים, בין היתר, לקחו חלק בוועדות המקומיות ואף מעורבות בהחלטות שקשורות להלכה ולאורח החיים המשפיע על הרוב. עוד בשנות ה-30 של המאה ה-19 נשים היו מעורבות במאבק לשחרור ועצמאות של העם הסהראווי בסהרה המערבית והיו מעורבות בלחימה בתחום העורפי – שמירה על אסירים, מקלט למבקשים והכנת ציוד צבאי ואף היו חלק ממייסדות תנועת ההתנגדות הסהראווית. ב-1974 הוקם ארגון NUSW (האיחוד העולמי של הנשים הסהראוויות) ונחשב לזרוע הנשית של ארגון שמטרתו המרכזית היא קידום ושמירה על מעמד האישה בחברה הסהראווית כחלק מהמאבק. כבר בכינוסים הראשונים של החזית, חלק נרחב מהשיח היה על הבטחת שוויון הזכויות והמשכיות קידום האישה בעולם הסהראווי. כחלק מהמאבק, נשים המשיכו להירתם למאמץ הלחימה ובשנות ה-70 נשלחו מחוץ לסהרה המערבית כדי לקבל הדרכות של חינוך ובטחון לאוכלוסייה שבאותו הזמן מנתה כ-90% אנאלפבתים. בשנת 1987, לאחר מספר שנות הכשרה, הנשים חזרו לסהרה המערבית ובניהן רופאת נשים, מה שנחשב בזמנו הישג בלתי רגיל לאוכלוסייה ולמעמד האישה בסהרה המערבית. נכון להיום, ארגון ה-NUSW מונה כ-10 אלף נשים ופועל בעיקר במחנות הפליטים באלג'יריה לצד ניהול קמפיינים לקידום מעמד האישה הסהראווית בתוך וגם מחוץ לסהרה המערבית. האישה הסהראווית שימשה במשך שנים כמובילת דעה בוועידות המקומיות במחנות הפליטים ובמועצות ההנהלה השונות והשפיעו באופן ישיר על הפוליטיקה והמדיניות הצבאית במאבק לשחרור ובהתנהלות העם. נכון להיום את תפקיד שר החינוך ושר התרבות ממלאות נשים.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ההתנגדות הסהראווית קידמה רבות את הסוגיה החברתית, בין היתר בקידום נשים ושימת דגש ציבורי על החינוך באוכלוסייה. בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' של המאה ה-20, בתקופה בה חזית ההתנגדות הכתה את שורשיה, היה חוסר במשאבי לימוד, בעיקר בחומרי הוראה אך תהליך ה"עיור" של מרבית האוכלוסייה והמעבר לערים חיזקו את יכולות הקריאה והכתיבה של החברה ונכון להיום, 90% מהפליטים יודעים קרוא וכתוב כאשר ב-1975 מספרם היה פחות מ-10%. בנוסף, מידי שנה נשלחים אלפים מהאוכלוסייה לקבלת השכלה בארצות זרות (בעיקר אלג'יריה, קובה, ספרד, סוריה ומרוקו )[17].

שלטון וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1976 הכריזה החזית לשחרור ועצמאות "פולסיריו" בצורה רשמית על הקמת ממשלה בגולה, בעיר אינדוף שבאלג'יריה כאשר ב-1979, עם עזיבת גורמים מאוריטניים את המרחב, מרוקו קובעת שליטה מנהלית בשטחים בהם יושב העם הסהראווי[18]. תנועת ההתנגדות הצטרפה ב-1984 לארגון האיחוד האפריקאי. הממשלה מייצגת את ערביי סהרה המערבית והונהגה על ידי הנשיא מוחמד עבד אל עזיז עד מותו במאי 2016. הנשיא הנוכחי, ברהים גאלי, נבחר ביולי 2016 ומבצע את התפקיד מאז[19].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון להיום, ממשלת מרוקו מנהלת את הכלכלה של העם הסהראווי ומהווה עבורם את המקור הרשמי לתעסוקה. הסהראווים עוסקים בעיקר בכריית פוספטים, חקלאות (פירות), גידול צאן ובקר ודייג. האקלים המדברי הצחיח בטריטוריה הופך את החקלאות לקשה, מה שמביא את חבל הארץ לייבא הרבה ממוצרי המזון מבחוץ[20] . הפער המשמעותי במעמד העם הסהראווי והקשר שלו למרחב בו הוא התיישב הופך את סוגיית הניצול והשימוש במשאב הטבעי שבאזור לקונפליקט מול ממשלת מרוקו, אשר נכון להיום שולטת במשאבים הטבעיים, עד כדי מתן אישורי דייג מערבית לסהרה המערבית. מסתמן כי פעולות כמו ריקון מקורות המים הטבעיים ומשטחים סולאריים הנעשים על ידי מרוקו מהווים נזק עצום בלתי הפיך לאוצרות הטבע, זאת במקביל למאבק בין תנועת ההתנגדות למרוקו על חיפוש נפט בשטח, אם כי נמצא כרגע מעט[21]. האתגר הכלכלי הראשי של סהרה המערבית לטווח הארוך הוא פיתוח של קבוצה מגוונת יותר של תעשיות המסוגלות לספק תעסוקה גבוהה יותר הכנסה לשטח[22] . עם זאת, בעקבות ביקור של המלך מוחמד השישי המרוקני בנובמבר 2015 בסהרה המערבית, הודיעה ממשלת מרוקו על שורה של השקעות שמטרתן לעודד פעילות כלכלית[23] באזור .



ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  2. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  3. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  4. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  5. ^ Campos-Serrano, A., & Rodríguez-Esteban, J. A. Imagined territories and histories in conflict during the struggles for Western Sahara, 1956–1979. Journal of Historical, Retrieved January 2, 2018 ,(2017).
  6. ^ לוי, א., בק, א. (עורכת), נובמבר 2016, משבר הסהרה המערבית בסבך היחסים של אזור המגרב והזירה האפריקנית, אפריקיה – התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, גיליון 7, כרך 2
  7. ^ Lakhal, M. (2012). An Independent Western Sahara State is the Solution. Capitalism Nature Socialism, 23(4), 40-51, Retrieved January 2, 2018 =.‏
  8. ^ Campos-Serrano, A., & Rodríguez-Esteban, J. A. Imagined territories and histories in conflict during the struggles for Western Sahara, 1956–1979. Journal of Historical, Retrieved January 2, 2018,(2017).
  9. ^ Campos-Serrano, A., & Rodríguez-Esteban, J. A. Imagined territories and histories in conflict during the struggles for Western Sahara, 1956–1979. Journal of Historical, Retrieved January 2, 2018 ,(2017).
  10. ^ Lakhal, M. (2012). An Independent Western Sahara State is the Solution. Capitalism Nature Socialism, 23(4), 40-51, Retrieved January 2, 2018=.‏
  11. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  12. ^ Garfi, M., Tondelli, S., & Bonoli, A. (2009). Multi-criteria decision analysis for waste management in Saharawi refugee camps. Waste management, 29(10), 2729-2739, Retrieved January 2, 2018
  13. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  14. ^ לוי, א., בק, א. (עורכת), נובמבר 2016, משבר הסהרה המערבית בסבך היחסים של אזור המגרב והזירה האפריקנית, אפריקיה – התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, גיליון 7, כרך 2.
  15. ^ Garfi, M., Tondelli, S., & Bonoli, A. (2009). Multi-criteria decision analysis for waste management in Saharawi refugee camps. Waste management, 29(10), 2729-2739, 1. Retrieved January 2, 2018
  16. ^ Lippert, A. (1992). Sahrawi women in the liberation struggle of the Sahrawi people. Signs: Journal of Women in Culture and Society, 17(3), 636-651, Retrieved January 2, 2018 -
  17. ^ Central Intelligence Agency (2017, November), "Africa: Western Sahara", Publications Library Resources, Retrieved December 5, 2017, Retrieved December 5, 2017
  18. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  19. ^ Central Intelligence Agency (2017, November), "Africa: Western Sahara", Publications Library Resources, Retrieved December 5, 2017, 1. Retrieved December 5, 2017..
  20. ^ Central Intelligence Agency (2017, November), "Africa: Western Sahara", Publications Library Resources, Retrieved December 5, 2017, 1. Retrieved December 5, 2017 ..
  21. ^ Lakhal, M. (2012). An Independent Western Sahara State is the Solution. Capitalism Nature Socialism, 23(4), 40-51, Retrieved January 2, 2018=.‏
  22. ^ Dobner, G. (2003). Referendum: a dead letter: prospects for self-determination in Western Sahara. A thesis submitted to McGill University in partial fulfillmen
  23. ^ Lakhal, M. (2012). An Independent Western Sahara State is the Solution. Capitalism Nature Socialism, 23(4), 40-51, Retrieved January 2, 2018 =.‏
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:סהראווים&oldid=22393505"