טיוטה:מאסטר ג'ובה

Boz's Juba portrait.jpg|250px|ממוזער|שמאל]]

מאסטר ג'ובה (חי בערך בין השנים 1825 - _ 1852 או 1853) והיה רקדן אפרו-אמריקאים פעיל בעשור של שנות ה- 1840. הוא היה אחד האמנים השחורים הראשונים בארצות הברית ששיחק על הבמה עבור קהל לבן והיה מהבודדים שזכו לקחת חלק בסיבוב הופעות עם קבוצת זמר לבנה. שמו האמיתי היה ככל הנראה ויליאם הנרי ליין, והוא היה ידוע גם בשם "בוזס' ג'ובה" לפי התיאור של דיקנס באמריקה.

כנער, החל את הקריירה במסבאות ובאולמות ריקודים של שכונת חמש הנקודות במנהטן, משם עבר להופיע במופעי מינסטרל באמצע שנות 1840. "מאסטר ג'ובה" אתגר והביס לעתים קרובות את הרקדנים הלבנים הטובים ביותר שנכחו בתקופה כמו ג'ון דיאמונד. בשיא הקריירה האמריקנית שלו, ג'ובה ביצע ריקוד שבו הוא חיקה סדרה של רקדנים מפורסמים של התקופה וסגר את המופע בביצוע ריקוד בסגנון שלו. בתור רקדן שחור, הוא הופיע עם להקות מינסטרל במופע בו חיקו רקדנים לבנים, רקדנים שחורים באפן מוגזם וקריקטורי באמצעות צביעת הפנים שלהם לשחור וצביעת השפתיים בצבע בהיר. למרות הצלחתו באמריקה, ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה באנגליה.

בשנת 1848 מאסטר ג'ובה נסע ללונדון עם להקה אתיופית, בכדי להופיע במופע מינסטרל לקהל לבן. בעקבות יכולת הריקוד יוצאת הדופן, ג'ובה הפך לסנסציה בבריטניה. מהר מאוד הפך לחביב האומה של אותה התקופה. בתחילת העשור של שנת 1850 המבקרים באיים הבריטים תיארו אותו כאדם מנוצל, כמוצג לראווה. דבר זה גרם לירידת הפופולאריות שלו גם בארה"ב. מאסטר ג'ובה מת בשנות 1852 או בשנה 1853 סביר להניח ממאמץ יתר או מתת תזונה. מאסטר ג'ובה נשכח במידה רבה ע"י היסטוריונים עד מאמר שנכתב בשנת 1947 ע"י מריאן חנה ווינטר שהקימה לתחייה את סיפורו.

ישנם חילוקי דעות לגביי סגנון הריקוד של מאסטר ג'ובה, אך כולם מסכימים על כמה דברים: הריקוד היה קצבי, מהיר מאוד, מביע רגש ושונה מכל מה שנראה עד אותה התקופה. הריקוד שאף השראה מצעדים מהריקוד האירי (לדוגמא: הצעד אייריש ג'יג) וצעדים מריקודי העבדים האפריקאים (לדוגמא: הצעד ווק-אראונד). לפני השפעתו של ג'ובה, סגנון הריקוד במופעי השחורים היה יותר נאמן לסגנון התרבות האפריקאית. אך מופעי המינסטריל אימצו את סגנונו של ג'ובה וכך, למאסטר ג'ובה היתה השפעה רבה על התפתחות סגנונות ריקוד אמריקאים כמו סטפס (Tap), ג'אז (Jazz) וכן, סגנון הסטפ (Step Dancing).

תחילת הקריירה מעט מאוד ידוע על חייו של מאסטר ג'ובה. היסטוריונית הריקוד מריה חנה ווינטר טענה שג'ובה נולד להורים עצמאיים בערך בשנת 1825. סנואומן מיכאל ב. לוויט כתב בשנת 1912 שג'ובה נולד ברוד איילנד. והיסטוריון התיאטרון, ט. אלסטון בראון טען ששמו המלא של מאסטר ג'ובה היה למעשה וויליאם הנרי ליין. לפי נתונים שנמצאו בשנת 1895, ג'ובה חי בשכונת חמש הנקודות בעיר ניו יורק. באיזור זה חיו מהגרים אירים ושחורים (בני חורין) זה לצד זה. התרבויות שאבו השראה זה מהתרבות של זה, בעיקר על רחבת הריקודים. ג'ובה למד לרקוד מ"דודו" ג'ים לואו שרקד "ג'יג אנד ריל" (סגנון ריקוד שקדם לסטפס האמריקאי) בעיקר על במות מפוקפקות ברחבי העיר. ג'ובה רקד כדי להרוויח כסף לקניית אוכל בתחילת שנות 1840. ווינטר טוענת שבגיל 15 הפך ליתום וחסר משפחה.

חייו המוקדמים וקריירה

מעט מאוד ידוע על חייו מאסטר ג'ובה. ההיסטוריונית מריאן האנה ווינטר טענה שג'ובה נולד להורים "חופשיים" (שאינם עבדים) בערך בשנת 1825. מיכאל ב. לוויט כתב בשנת 1912 שג'ובה היה במקור מרוד איילנד. היסטוריון התיאטרון, ט' אלסטון בראון, טען ששמו המלא של מאסטר ג'ובה היה וויליאם הנרי ליין. גובה גר רוב חייו בשכונת חמש הנקודות שבניו יורק ארה"ב, באיזור זה גרו הרבה מהגרים אירים וכההי עור. מיזוג התרבויות הורגש בעיקר במועדוני הלילה. שתי התרבויות שאפו השראה זה מזו בעיקר על רחבת הריקודים. ג'ובה למד לרקוד בסביבה זאת, ובעיקר מדודו "ג'ים לואו" שהיה רקדן כהה עור בסגנון "ג'ג אנד ריל" שהופיע במועודונים מפוקפקים בעיר. ג'ובה רקד בשביל להרוויח כסף לאכול ברחוב בשנים שלאחר 1840. לפי ווינטר, ג'ובה הפך לייתום מהורים כבר בגיל 15. מקורות ראשוניים מראים כי ג'ובה רקד בתחרויות מחול, מופעי מינסטרל, ותיאטראות רבים ברחבי ארה"ב באמצע שנות ה40 של המאה ה-19. שם הבמה "ג'ובה" וודאי נלקח מריקודי ה"ג'ובה". שם זה היה נפוץ מאוד בקרב עבדים רבים, ובעיקר, עבור רקדנים ואמני מחזות זמר. לפי מסמכים שנמצאו, נראה כי היו לפחות שני רקדנים שחורים שכינו עצמם בשם הבמה "מאסטר ג'ובה" ועבדו בארה"ב כרקדנים. אחד מהם היה לואיס דייויס שנעצר על גנבה בארה"ב בשנת 1840. מכתב אנונימי בשנת 1841 או 1842 לצהובון "סאנדיי פלאש" טען שג'ובה עבד עבור פ.ט. בארנום מתעשיית הבידור. הכותב טען שבארנום היה המנהל האמנותי של ג'ובה משנת 1840, וכן, טען שהג'ובה הופיע במופעי המינסטרל עבור קהל לבן וצבע את פניו בשחור כמקובל בזמנים ההם ואף הופיע בגני הוואקסהול המפורסמים של ניו יורק. בשנת 1841, לפי המכתב, בארנום החליף את המיוצג הקודם שלו "ג'ון דיאמונד" שהיה הרקדן הטוב ביותר בזמנו, במאסטר ג'ובה, ובנוסף, כאשר השניים התחרו על רחבת הריקודים נראה כי ג'ובה ניצח בכל פעם מלבד פעם אחת. הכותב תומס לואו ניקולס תומך בסיפור, כאשר בשנת 1864 כתב בספרו, שבשנת 1841 דיאמונד פרש מעבודתו כרקדן המיוצג ע"י בארנום והוחלף ע"י "שחור אמיתי" שבארנום כינה "הרקדן האלוף השחור של העולם". ניקולס לא הכיר בקדן בשם ג'ובה אבל כותבים אחרים הסיקו שמדובר בו. ההיסטוריון אריק לוט הציג את האירוניה: רקדן שחור מחקה רקדן לבן שמחקה רקדן שחור.