טיוטה:חס וחלילה

חס ושלום או חס וחלילה הם ביטויים שמשמעותם היא הבעת הסתייגות מהנאמר או מהנעשה, בדומה לביטוי 'לא עלינו' או 'שלא ינדע'.

ביוטי ארמי מקביל הוא 'רחמנא ליצלן' שתרגומו אלוהים יציל או יעזור.

מקור הביוטי

המילה חלילה מופיעה כבר בתורה בסיפור הפיכת סדום כאשר אברהם מבקש מאלוהים שימנע מהפיכת סדום, בטענה שאולי יש שם צדיקים, וכך אומר אברהם: ”חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע” (ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק כ"ה). וכן מופיע בסיפור גניבת הגביע על ידי בנימין, כאשר נחשדים אחי יוסף על גניבת הגביע הם עונים:

הביטוי חס ושלום מופיע כבר בתלמוד כמה פעמים, כך למשל נזכר :

יש שכתבו כי בכל אותן מקומות בתלמוד שנכתב בראשי תיבות 'ח"ו', הכוונה לחס ולשום, וראיה לכך כי בדפוסים קודמים או בכתבי היד נכתב באותם המקומות 'חס ושלום' שנהפך ברבות הימים לראשי תיבות 'ח"ו'.

אטימולוגיה

את המילה חס מסביר רש"י כך: "חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה". כלומר, חס נגזר משורש חו"ס, שמובנו הגנה ורחמים, והכוונה היא מעין מה שאומרים היום "ה' ישמור" כשנשמעת האשמה חמורה או כשמוזכרת פורענות כלשהי.

ד"ר חנוך יהודה קאהוט, בעל 'הערוך השלם' טוען כי ה"חס" הארמי אינו קשור לרחמים, כמו ”חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא“ (בבלי, מסכת חולין – דף קיא, עמוד ב) אלא קרוב למילה ח'ס בערבית, שמשמעותה משהו בזוי שהכול מתרחקים ממנו (וממנה מקור המילה 'איחס' השגורה בפי הילדים. ייתכן שגם החסה, הלא היא המרור, קשורה לאותו מקור). כשם שהמילה חלילה מבטאת הרחקה ודחייה חריפה של האפשרות הנזכרת (רש"י מפרש: "חלילה – חולין הוא לנו, לשון גנאי"), כך משמעות חס.

אטימולוגיה נוספת - *'סחי' (בצורה המשובשת- 'איחס') + 'חֲלִלֲא' حَلَّلَ בהוראת רקבון, פירוק. לפיכך חס וחלילה בהוראת 'טינופת ורקבון'.

כעת דומה שניתן להבין את הביטוי 'חס ושלום': השלום הצטרף כ'המתקה' וכתיקון של הטעם המר שהשאירה המילה חס. כששומע פלוני שמועה רעה או האשמה כלשהי שהוא מבקש לדחות מעליו, הריהו אומר "חס", כמרחיק את הדבר, ואחר אומר "ושלום", כמשקל נגד חיובי לעניין השלילי שהוזכר. קוהוט עצמו מפרש אחרת, ולדבריו 'ושלום' פירושו "בשלמות, לגמרי". כלומר, "לגמרי יהיה רחוק ממני הדבר שהזכרת".