טיוטה:חופש דת בישראל

הזכות לחופש דת (נקראת גם חופש המצפון והדת או חופש הדת והפולחן) היא זכות יסוד בישראל, לפיה זכותו של כל אזרח לאמץ לעצמו אמונה דתית ולנהל אורח חיים על פי אמונתו.

על פי כללי המשפט המנהלי והמשפט החוקתי בישראל, ממשלת ישראל והגופים הציבוריים בישראל רשאים לפגוע בחופש הדת של אזרחי המדינה בפעולה ממשלתית, בצו או בחקיקת משנה אך ורק אם קיבלו לשם כך הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית, ובתנאי שהפגיעה מאוזנת ומידתית. כאשר אין הסמכה מפורשת או כאשר שיקול הדעת של הרשות המבצעת לא עומד במבחני המידתיות - בית המשפט יגן על הנפגע ויבטל את חקיקת המשנה, הצו או הפעולה של הרשויות.

יש שופטים ואנשי אקדמיה הסוברים כי הזכות לחופש דת היא זכות חוקתית שפגיעה בה יכולה לגרור פסילת חוקים של הכנסת, כיוון שהם מפרשים את המונח כבוד האדם שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באופן נרחב שכולל גם את חופש הדת. אמנם, אין תקדים מחייב בהקשר זה, ונכון לשנת 2022 טרם נפסלה חקיקה ראשית בשל פגיעה בחופש הדת.

זכות מקבילה לחופש דת היא חופש מדת, לפיה זכותו של כל אזרח להגנה מפני כפיה דתית. יש נוטים לאמץ גישה לפיה זכויות אלו נמצאות בסתירה מתמדת. לעומת זאת, יש סוברים שלכל אחת מזכויות אלו הגיון ומאפיינים שאינם תלויים בזכות המקבילה.

מעמד חופש הדת בישראל

במגילת העצמאות הוצהר כי מדינת ישראל תגן על הזכות לחופש דת: ”מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות...”. אמנם, למגילת העצמאות אין מעמד חוקי במדינת ישראל, והיא מייצגת רק את "חזון העם" בעת הקמת המדינה.

שנים ספורות לאחר קום המדינה, בטרם נחקקו חוקים המגדירים את זכויות האדם, בית המשפט הישראלי הכיר בזכויות יסוד טבעיות ”״שאינן כתובות על ספר״, אלא הן נובעות במישרין מאפיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש” (השופט משה לנדוי, בג״ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע״מ נ׳ גרי). בין הזכויות שבית המשפט התייחס אליהן היה חופש המצפון וחופש הדת. גם הזכות לחופש מדת זכתה להגנה על ידי בית המשפט, ונקראה אף היא בעבר "חופש דת".

פרשות משפטיות בנושא חופש דת

1950-1954: בפרשיות יוסיפוף ומלחם נטען כי איסור הביגמיה פוגע בחופש הדת, שכן מוסלמים וחלק מיהודי ארצות האסלאם נוהגים להינשא לשתי נשים. בית המשפט דחה טענה זו, כיוון שנישואין ביגמיים אינם מצווה על פי הדת, אלא היתר בלבד:

אין ספק, כי חופש המצפון כולל גם את חופש הדת. ואולם, כדי שאיזו הוראת-חוק אוסרת תיראה בפוגעת בחופש הדת, אין די להוכיח כי הדת אינה אוסרת את המעשה, אלא צריך להוסיף ולהוכיח כי אותה עבירה – מצוה היא בעיני הדת, וכי הדת מצוה ומחייבת את עשיית המעשה ההוא.

— השופט משה זילברג ע"פ 112/50 יוסיפוף נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פסקה 5

היחס בין חופש דת לזכויות נוספות

ה

חקיקה הפוגעת בחופש הדת

ב

קישורים חיצוניים

כ