טיוטה:היסטוריה של התפתחות הכתב בארץ ישראל

השתלשלות ופיתוח הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמצאת הכתב להמצאת האלפבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב הופיע לראשונה בשתי תרבויות שכנות לארץ ישראל, במסופטומיה וזמן קצר לאחר מכן במצרים. במסופטומיה הופיע כתב היתדות לקראת 3,300 לפני הספירה, ושימש לכתיבת השפה השומרית, האכדית ועוד. זמן קצר לאחר מכן, לקראת 3,100 לפני הספירה, הופיע כתב החרטומים במצרים, (אין דימיון או קשר בין שני הכתבים).

כאלף וחמש מאות שנה לאחר מכן, החל להתפתח באיזור ארץ ישראל - כנען וסביבותיה - כתב חדש, שנשא עימו המצאה יחודית ששיפרה את מערך הכתב עשרות מונים. לראשונה, לקראת המאה השבע עשרה לפני הספירה, הומצאה שיטת האלפבית, בה כל גרפמה מייצגת עיצור אחד בודד, ולא מספר עיצורים, תיבה שלימה, או רעיון כפי שהיה נהוג בכתב היתדות או בכתב החרטומים. כתב זה מכונה האלפבית הפרוטו-סינאי, וצורת התתב שהתפתחה ממנו כמאתיים שנה לאחר מכן, מכונה האלפבית הפרוטו-כנעני.

מאלפבית פרוטו-כנעני לאלפבית העברי (העתיק)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלפבית הפרוטו כנעני היה נפוץ בתרבויות האזור כל המחצית השניה של האלף השני לפני הספירה (1,500 - 1,000 לפנה"ס), ובמשך השנים הוא עבר פישוט ושכלול של צורת הכתיבה, כך שלקראת האלף הראשון לפנה"ס, כבר היתה נפוצה בכל האזור צורת הכתב הפיניקית שהתפתחה ממנו, המכונה האלפבית הפיניקי. האלפבית הפניקי עברה אף היא התאמה משלה בכל תרבות ותרבות, כך באיזור מואב התקלה ויראציה "מואבית" לכתב הפיניקי, באיזור עמון התפתחה ויריאציה "עמונית" ובאיזור יהודה וישראל התפתחה ויראציה "עברית", כולם ויריאציות שונות לכתב הפיניקי.

הממצא הקדום ביותר בויראציה העברית שנמצא בחפירות ארכאולוגיות, הוא אבן שנמצאה בתל זית עליה חרוטים כל אותיות האלפבית (בסדר כמעט זהה לסדר של ימינו אנו) ועוד כשתיים-שלוש מילים ומספר חריטות לא מזוהות. תיארוך האבן נקבע למאה העשירית לפני הספירה. ממצא מפורסם יותר, השייך אף הוא לאותה תקופה, אם כי מאוחר מעט לממצא של תל זית, הוא אבן גיר שנמצאה בתל גזר, שעל גבה נחרטו שמות עונות השנה החקלאיות, ומכאן שמו "לוח גזר". האסטריקון שנמצא במבצר האלה (ח'ירבת קייאפה), שכונה "הכתובת העברית הקדומה ביותר", קדומה אכן במעט לשני הממצאים שנמנו, והיא אכן הכתובת הקדומה בותר ששפתה עברית, אולם הכתב בה היא נכתבה איננו עברית, אלא פרוטו-כנענית.

מאלפבית עברי לאלפבית ארמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב העברי העתיק שימש את תושביה של חלקים שונים מארץ ישראל כל המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה (1,000 - 500 לפנה"ס), לקראת המאה החמישית לפני הספירה, עלתה השפעתה של האימפריה הארמית, ושפתה וכתבה החלו להתפשט באזור, עם כיבושה את ממלכת יהודה, נחשפו תושביה הגולים לשפה הארמית ולכתב הארמי, כך אנו מוצאים חלקים מספרי המקרא שנכתבו בארמית (ספר דניאל וחלקים מעזרא ונחמיה). עם עליית שבי ציון לירושלים בתקופת דרויש, הטמיעו איתם השבים את הכתב הארמי יחד עם הכתב העברי בערבוביא, ומאוחר יותר לאחר נפילת האימפריה הארמית, החלו להתפתח ויראציות שונות לכתב הארמי בכל אזור ואזור, כך התפתח הכתב העברי המוכר של ימינו, לקראת המאה השלישית לפני הספירה, כשהדוגמה המפורסמת ביותר שלו מאותה התקופה היא מגילות מדבר יהודה שנכתבו ברובם ב"כתב העברי המרובע", ויראציה מוקדמת של הכתב העברי של ימינו.

למרות שהכתב הארמי המרובע החליף את הכתב העברי בקרב יהודי ארץ ישראל, עדיין נעשה בו שימוש סימבולי עד לתקופות מאוחרות יותר, כך במטבעות ההפיכה במרד הראשון ובמרד בר כוכבא הוטבעו כתובות בכתב העברי העתיק, חלקים ממגילות מדבר יהודה כתובים בכתב העברי העתיק, כששימת לב מיוחדת נזקפה לעובדה שבמקומות רבים ביכר הסופר לכתוב את השם המפורש - שם יהוה באותיות הכתב העברי העתיק .

הקהילה שהמשיכה לשמר את הכתב העברי העתיק כל אותה תקופה, היא קהילת השומרונים. הם המשיכו לכתוב בכתב הערבי העתיק מספר מאות לאחר הספירה. וגם כיום ספרי התורה שלהם כתובים בויראציה שהתגבשה בקירבם לכתב העברי העתיק.

במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (70-66 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, למרות שלא היה בשימוש היומיומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר של ממלכת יהודה וישראל בבית ראשון, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, ככל הנראה בגלל הקדושה שמיוחסת לשם זה.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

articles