טיוטה:ג'ון דייר
ג'ון דייר (באנגלית: John Dyer; 1699- דצמבר 1757) היה משורר וצייר וולשי. מחבר השירים התיאוריים "גבעת גרונגר", "חורבות רומא", והשיר הדידקטי "הצמר". נחשב לאחד מראשי אסכולת השירה התיאורית האנגלית.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון דייר נולד בקרמרטנשייר שבדרום ויילס בשנת 1699. מנערותו רצה לעסוק באמנות ובשירה. לאחר שסיים את לימודיו בבית-ספר ווסטמינסטר, הוכשר על ידי אביו, עורך דין נודע, לעסוק במשפטים. לאחר פטירת אביו, נסע ללונדון ולמד ציור אצל ג'ונתן ריצ'רדסון. בשנת 1724, בברכת מורו, נסע לאיטליה להשלים את לימודי האמנות, התגורר במשך כשנתיים ברומא, פירנצה, וערים אחרות, לומד את המבנים הארכיטקטונים והפסלים הקלאסים, לעיתים קרובות עוסק במשך ימים ארוכים ברישום נופים כפריים ומונומנטים[1], כן קיבל השראה לחיבור שירה. בקמפניה חלה במלריה ובריאותו התרועעה.
בשנת 1726 שב לאנגליה, ובאותה שנה יצאו לאור ששה משיריו, ביניהם "גבעת גרונגר", שיר המבשר את השירה הרומנטית, שפרסם את דייר והציב אותו, יחד עם ג'יימס תומסון, בראש האסכולה של השירה התיאורית האנגלית[2].
בשנים הבאות דייר היה צייר נופים נודד בדרום וולס.
בשנת 1934 נעשה למנהל חווה חקלאית של דודתו. ועסק בחקלאות במשך מספר שנים[1].
בשנת 1638 נשא לאשה את שרה אנסור הוקינס, צאצאית אחיו של שייקספיר, ונולדו להם חמישה ילדים. בעקבות בריאותו הרופפת, ורצון להתמתן, נעשה למטיף בכנסייה. בשנת 1640 הוציא לאור בעילום שם את השיר "חורבות רומא". בשנת 1641 החל לעבוד על יצירתו הגדולה, השיר הדידקטי "הצמר".
במרץ 1757 הוציא לאור את "הצמר". ידידו, המשורר מרק אקנסייד, שסייע לו בחיבור היצירה, אמר, שאם "הצמר" לא יצליח, משמע שאי-אפשר יותר להגיע לתהילה על ידי מצוינות[1]. השיר זכה לביקורות טובות, ביניהן ביקורת של המשורר ג'יימס גריינג'ר, וגם קיבל ביקורות מאוד שליליות, אבל הציבור הרחב היה אדיש ליצירה. דייר המשיך להגיה את השיר, עד לפטירתו משחפת בדצמבר.
אף על פי שבמהלך הדורות מבקרים לא מעטים התעלמו משירתו של דייר, שיריו זכו להערכתם הגדולה של משוררים נכבדים. תומאס גריי החשיבו לגאון ולראש המשוררים האנגלים בתקופתו. ג'ון סקוט מאמוול החשיב את "הצמר" לשיר הדידקטי האצילי ביותר שחובר בשפה האנגלית. ויליאם וורדסוורת' שיבח את שיריו, ואף חיבר שיר לכבודו, הפותח בשורות: "משורר הצמר! אשר בכושר גאונותו עשה / את היצירה לתמונת נוף חיה וברה".
מהדורות נאות של שירתו של ג'ון דייר יצאו לאור במהלך המאה ה-19. משנות ה-70 של המאה ה-20 ואילך התעורר עניין מחודש בכלל שירתו, וחוברו עליה כמה ספרים ומאמרים.
שיריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבעת גרונגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם בתקופת הרנסאנס, במרכז היצירה האמנותית היה האדם שנברא בצלם א-להים, מיקרוסמוס של הבריאה כולה; הרי שבמאה ה-17 מעשי האדם נתפסו כמקולקלים, וטבע הלך ונחשב כמקור השראה אמין וטוב יותר. הז'אנר של ציורי נוף הלך ותפס מקום מרכזי באמנות הציור. ציורי הנוף של קלוד לורן וסלבטור רוזה היו פופולארים הן בקהל הרחב והן אצל מלומדים. אמנויות הציור והשירה השפיעו זו על זו, ובמאה ה-18 יוצרים רבים עסקו בשתיהן. כך התפתח, במקביל לאמנות ציור הנוף, ז'אנר של שירת נוף המתארת נוף מקומי.
שיר תיאור-מקומי הוא שיר המתאר את טבעו ומראהו של מקום ספציפי, בזיקה לאירועים המרשימים ביותר שהתרחשו במקום, תוך הצגת הרהורי-מוסר העולים בקלות מנופו או מסיפורו[3]. "גבעת קופר" מאת דנהאם, שיר התיאור-המקומי האנגלי הראשון, יצא לאור בשנת 1643. תיאורי הטבע שבשיר כפופים להשקפה פוליטית ומוסרית[2], כלומר הטבע משמש באופן מלאכותי כמושא להשקפה על עולם מדיני מתוקן. בעקבותיו חוברו שירים דומים, שהבולט שבהם "יער וינדזור" מאת אלכסנדר פופ (1713), הכולל תיאורי נוף עשירים ומלאים יותר, עם דגש גדול יותר על נועם מהיופי הכפרי מאשר על המחשבה הפוליטית.
בשנת 1726 יצאו לאור השיר התיאורי "החורף" מאת ג'יימס תומסון, ו-"גבעת גרונגר" מאת ג'ון דייר, וזכו להצלחה בשל סגנונם החדש. הטבע הפסיק לשמש כרקע לפעילות החברתית של האדם, ותוכנו העיקרי של השיר נהיה תיאורים ארוכים ומפורטים של סצינות נוף נבחרות מלוות בהרהורי-מוסר, גלויים או נסתרים, הנובעים באופן טבעי מהתבוננות בטבע, תוך תשומת לב ליופי והדר.
שירת הנוף התאפיינה מעתה בשני סוגי תיאור[4] (שלעיתים קרובות הופיעו לסירוגין באותו שיר). האחד, תמונת נוף (landscape), המתאפיין כתיאור במילים של סצנה שאמן הנוף מצייר, בתוך גבולות של מסגרת, לפרטי פרטים, בסגנון "ציורי". השני, צפיה בנוף (Prospect) המתאפיין כתיאור מה שהאמן לא מסוגל לצייר, בפנורמה נעדרת מסגרת[4], מנקודות מבט שונות, בנוף ההולך ומתרחב והולך ומתרחק מהעין, בצפיה לעבר העתיד, בסגנון "נשגב". תיאורי הצפיה בנוף סללו את הדרך לשירה הרומנטית של המאה ה-19, בה המשורר המתבונן והעולם הפנימי של מחשבותיו-רגשותיו תופסים מקום מרכזי יותר.
גבעת גרונגר הוא שיר צפיה בנוף[4] המתאר נופים הנראים מגבעה הנמצאת בדרום ויילס, נופי ילדותו של ג'ון דייר. בגרסה הראשונה, שיצאה לאור בפברואר 1726, השיר נכתב כאודה פינדארית כבדה ולא סדירה. במהירה דייר שיכתב את השיר תוך חיקוי הסגנון של השירים "אלגרו" ו-"פנסרוסו" מאת מילטון, והתוצאה שיר פשוט ובהיר וחינני (בחינניות של השיר ניכרת גם השפעת שירתו של ספנסר). המשורר עולה ויורד ברחבי הגבעה וצופה למרחוק, נופים חדשים נגלים לו מנקודות מבט שונות, והוא מסיק מהם הרהורי מוסר על האופי האשלייתי של תקוות ושאיפות בני אדם, מחשבות שאינן מכבידות על השיר, אלא מקנות לו נופך עמוק ונעים. בגבעת גרונגר הצנועה המשורר לומד להיות שמח בחלקו. השיר נחתם במעין התגלות בת-השיר של הדממה (שאינה נראית רק נשמעת).
כתב ג'ון סקוט מאמוול: "לו דייר לא היה כותב דבר מלבד גבעת-גרונגר, די היה בכך להקנות לו את השם משורר. למרות זאת, השיר אינו אלא הוכחה קטנה ביותר לכישוריו. חורבות רומא, והצמר, גם אם מוזנחים על ידי קוראים שטחיים, או נחשבים לנחותים על ידי מבקרים מזיקים, בצדק מזכים אותו בשבח הנעלה ביותר".[3]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 רוברט אריס וילמוט, יצירות השיר של מרק אקנסייד וג'ון דייר, לונדון: ג'ורג' בוטלג' ושו"ת, 1855
- ^ 1 2 אנדרו לאנג (עורך), ארץ המשוררים, לונדון: טי. סי. ואי. סי. ג'ק, 1907
- ^ 1 2 ג'ון סקוט, מאמרים ביקורתיים על כמה שירים של משוררים אנגלים, לונדון: ג'יימס פיליפס, 1785
- ^ 1 2 3 סי. וי. דין, מאפיינים של שירת הטבע של המאה ה-18, אוקספורד: באזיל בלקוול, 1935