טיוטה:בג"צ דיין נגד וילק

בג"ץ 2481/93 יוסף דיין נגד ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים ואח'[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות פס"ד-

בג"ץ 2481/93 יוסף דיין נגד ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים ואח', שניתן בשנת 1994, הוא עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי יוסף דיין, העתירה נדחתה ובג"ץ קבע כי ניתן לסרב לרישיון לעריכת הפגנה, המכוונת נגד איש ציבור, ליד ביתו הפרטי, להבדיל ממקום עבודתו. חשיבותה של פסיקת בג"ץ זו היא בדיון החוקתי בחוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזון בין זכות ההפגנה והזכות לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-המשפט העליון קבע קווים מנחים למשטרה לצורך הפעלת שיקול דעתה אם לתת רישיון לאספה, לתהלוכה או למשמרת מחאה. בית-המשפט פסק, שכאשר נדרש איזון בין זכות ההפגנה לבין הסדר הציבורי, ביטחון הציבור ושלום הציבור, יינתן משקל רב יותר לנושא הסדר הציבורי, ביטחון הציבור ושלומו.

באיזון בין זכות ההפגנה לבין זכויות יסוד אחרות, האיזון יהיה שווה-מעמד והזכויות תקוימנה תוך איזון בין האינטרסים השונים.

באיזון זה יש להבחין בין מעון מגורים רשמי של איש ציבור, מעון מגורים המשמש גם לפעילות פוליטית, ובין מעון מגורים פרטי לחלוטין.

נוסף על כך יש להביא בחשבון את השאלה, האם מעון המגורים נמצא בבית-דירות או מרוחק משכנים שעלולים להיפגע. ככל שמעון המגורים משמש יותר לפעילות ציבורית, כך ייטה האיזון לטובת חופש ההפגנה. ככל שמעון המגורים הוא מעון מגורים פרטי, תהיה הגנה על זכות הפרטיות.

רקע לעתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתירה נסבה על החלטתו של ניצב יהודה וילק לדחות את בקשת יוסף דיין לקיים, יחד עם אחרים, אסיפה מול ביתו של הרב עובדיה יוסף.

הרב עובדיה יוסף התגורר בדירה בבית משותף, שם הוא קיבל מבקרים.

לרב עובדה יוסף היה משרד במקום אחר, ובו תואמו פעילותו הציבורית.

ליוסף דיין, המבקש לקיים את האספה על בימה בעזרת שני רמקולים, הוצא לקיימה באתר אחר הנמצא בקרבת מקום, אך יוסף סירב לקבל תנאים מגבילים כלשהם.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות העותר (יוסף דיין)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.עמדת המשטרה מקפחת את זכותו הבסיסית לחופש הביטוי.

2.הרב עובדיה יוסף מקיים את עיקר פעילותו הפוליטית בדירתו.

3.המשטרה נוהגת בו בהפליה. בעבר ניתן היתר לקיום אסיפה מול מעונו הפרטי של ראש הממשלה, ומול דירותיהם של שופטי בית המשפט העליון.

טענות המשיבים (ניצב יהודה וילק ואח')[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.ביסוד עמדתו של מפקד מחוז ירושלים, יהודה וילק, עומד השיקול בדבר חדירה לרשות היחיד של איש ציבור והטרדתו בחייו הפרטיים. יהודה סומך עצמו על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפיה "ניתן לסרב רישיון לעריכת הפגנה, המכוונת נגד איש ציבור, ליד ביתו הפרטי, להבדיל ממקום עבודתו".

2.האיזון הסביר הנדרש בהגשמת זכות הביטוי כנגד הזכות לפרטיות. לעניין זה, אין די בהיותו של הרב בעל מעמד ציבורי, כדי להצדיק פגיעה בפרטיותו. זכות זו מוגנת כיום הן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-

1981 והן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט ברק(דעת רוב):

נקודת המוצא הנורמטיבית מעוגנת בהוראת סעיף 84 לפקודת המשטרה [נוסח חדש]. הוראה זו קובעת כי מפקד משטרת המחוז רשאי לקבוע - אם בהודעה כללית ואם בהודעה מיוחדת - כי קיום אסיפה או תהלוכה יהא מותנה ברשיון. כל המבקש לארגן או לקיים אסיפה, חייב לפנות למפקד המחוז המשטרתי בבקשת רישיון.

הממונה צריך להפעיל את שיקול דעתו במסגרת התכלית שלשמה הוענקה לו הסמכות . תכלית זו כוללת בחובה תכלית ספציפית ותכלית כללית. התכלית הספציפית מעוגנת בפקודת המשטרה, ועניינה השמירה על הביטחון והסדר הציבורי. התכלית הכללית, עניינה שמירה וקידום ערכי יסוד, כגון חופש הביטוי, חופש התנועה, זכות הקניין והזכות לפרטיות.

הזכות לקיים אסיפה או תהלוכה:

נראה כי כיום ניתן לגזור זכות זו מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעמיד על בסיס חוקתי חקוק את זכותו של אדם לכבוד ולחירות. החופש להתבטא - במלים בלבד או במעשים מבטאים - הוא ביטוי מובהק לכבוד

האדם ולחירותו.

תהלוכה, אסיפה או משמרת עשויים לפגוע בסדר הציבורי. "חיכוך" זה שבין זכות האסיפה, התהלוכה או המשמרת לבין ערכים ואינטרסים אחרים מחייבת איזון בין הערכים המתנגשים, תוך ויתורים הדדיים.

אסיפה, תהלוכה או משמרת עשויה לפגוע ביכולתו של אדם להשתמש ברכושו ולהנות ממנו. כאשר האסיפה או המשמרת מתקיימת על רכושו של אדם בלא הסכמתו היא פוגעת בזכות הקניין שלו.

זכות הקניין הוכרה על-ידי המשפט הישראלי כזכות חוקתית-הלכתית. בעיקר פוגעת האסיפה, התהלוכה או המשמרת הצמודה בזכותו של אדם לפרטיות. אף זכות זו היא זכות יסוד חוקתית

שתי זכויות יסוד אלה - הקניין והפרטיות - הוכרו כזכויות יסוד חקוקות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם" (סעיף 3), וכי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" (סעיף 7(א)).

כשם שהכרה בכבוד האדם וחירותו מביאה להכרה בחופש הביטוי, האסיפה וההפגנה, כן מביאה ההכרה בכבוד האדם ובחירותו להכרה בזכותו של אדם להיות חופשי מביטוי שאינו רצוי לו.

כאשר קבוצת אנשים מבקשת לקיים אסיפה, משמרת או תהלוכה ברחובה של עיר, בא לידי ביטוי האינטרס הציבורי בקיום סדר וביטחון ברחובות העיר, בהבטחת תנועה בכבישים, ובהגנה על הקניין והפרטיות.

אנו מבחינים בין "איזון אנכי" לבין "איזון אופקי". באיזון "האנכי", ידו של ערך אחד - המתנגש עם ערך אחר - על העליונה. עם זאת, עליונות זו משתכללת רק אם מתקיימים דרישותיה של נוסחת האיזון לגבי הסתברות הפגיעה בערך העדיף ומידת הפגיעה בו. כך, למשל, האינטרס הציבורי בשלום הציבור ובסדר הציבורי גובר על חופש הביטוי, ובלבד שקיימת "ודאות קרובה" כי ייגרם נזק מעשי לאינטרס הציבורי אם חופש הביטוי לא יוגבל.

באיזון "האופקי", שני הערכים המתנגשים הם שווי מעמד. נוסחת האיזון בוחנת את מידת הויתור ההדדי של כל אחת מהזכויות.

ח"י כבה"א וחירותו קובע רשימה של זכויות אדם ומכיל נוסחת איזון בין ערכים מתנגשים – פסקת ההגבלה.

קביעת "האיזון" הינה פעילות נורמטיבית. היא נועדה לשקף את ערכם החברתי של ערכים ואינטרסים במכלול הערכים החברתיים. פעולה זו אינה נעשית על-פי תפישותיו הסובייקטיביות של השופט. היא ביטוי לתפיסותיה האובייקטיביות של החברה.

הזכות לקיים אסיפה, תהלוכה או משמרת ברחובות העיר והזכות לפרטיות בביתו של אדם הן זכויות חוקתיות בישראל. הן יקרות לדמוקרטיה הישראלית. הן מהוות זכויות שוות מעמד. אין האחת עדיפה על פני השנייה.

אין די בקיומה של ודאות קרובה לפגיעה מהותית בזכות האחת כדי לשלול את הזכות השנייה. אפילו יוכח כי קיימת ודאות גמורה כי חופש האסיפה, ההפגנה או המשמרת יפגע בפרטיות, אין בכך כדי להצדיק את שלילתו של חופש זה. בדומה, אפילו יוכח כי קיימת ודאות גמורה כי מיצוי הזכות לפרטיות יפגע בחופש האסיפה, התהלוכה או המשמרת, אין בכך כדי להצדיק שלילתה של הזכות לפרטיות. אכן, אין לנו עניין "באיזון אנכי", המחפש נוסחת הסתברות ראויה.

האיזון הראוי בין חופש ביטוי לבין פרטיות הוא מיסודותיו של משטר דמוקרטי תקין. האיזון הנדרש בין הזכויות הוא איזון אופקי. האיזון האופקי מתבטא בהגבלות של זמן, מקום ואופן על מיצויה של הזכות האחת כדי לקיים את מהותה של הזכות האחרת.

בנסיבות קיום האסיפה או המשמרת יש להבטיח איזון ראוי בין זכותו של אדם לקיים אסיפה או משמרת לבין זכותו של איש הציבור ושכניו לפרטיותם בדירותיהם. איזון ראוי זה משקף את האינטרס הציבורי, עליו מופקדת המשטרה. במסגרת הסמכויות הנתונות לה בחוק, עליה להבטיח כי זכות האסיפה של האחד לא תפגע באופן מהותי בזכות הפרטיות של האחר.

האיזונים עליהם עמדתי מניחים כי איש הציבור אינו משתמש בדירתו הפרטית לפעילותו הציבורית. במצב דברים זה זכאי איש הציבור לאותה מידת פרטיות לה זכאים שכניו. האיזון עשוי להשתנות אם ביתו הפרטי של איש הציבור משמש גם לפעילותו הציבורית.

האיזון הראוי בין חופש האסיפה, ההפגנה או המשמרת לבין זכות הפרטיות ייטה אפוא בנסיבות אלה לטובת חופש האסיפה, ההפגנה והמשמרת. מקרה ביניים הוא זה בו קיימת הבחנה עקרונית בין מקום פעילותו הציבורית של איש הציבור לבין מקום מגוריו, אם כי איש הציבור מקיים פעילות ציבורית מסויימת גם במקום מגוריו. במצב דברים זה חייב האיזון הראוי בין הזכות לקיים אסיפה, תהלוכה או משמרת לבין זכות הפרטיות, להתחשב במציאות מיוחדת זו.

האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות צריך לשקף את הפונקציה המיוחדת של בית המגורים. על כן, ככל שהדירה הפרטית משמשת יותר לפעילות ציבורית, כן יטה האיזון "לטובת" חופש האסיפה, התהלוכה או המשמרת.

מקרה מיוחד הוא זה שבו משמשת דירתו הפרטית של איש הציבור חלקית גם לפעילותו הציבורית. עם זאת, דירה זו מצויה בבית מגורים, בו גרים דיירים נוספים שבינם ובין הפעילות הציבורית אין ולא כלום.

כיצד ייעשה האיזון הראוי במצב דברים זה? האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות חייב להתחשב במציאות מורכבת זו. על כן יש להבטיח במסגרת האיזון הראוי, כי השכן "הפרטי" יזכה להגנה מהותית על פרטיותו, אם כי הגנה זו עשויה ליפול במידת מה מההגנה הניתנת לדייר שאיש ציבור אינו שכנו.

העותר הודיע לנו כי מבחינתו, אין הוא מוכן לכל שינוי אפשרי, בחינת "הכל או לא כלום". בנסיבות אלה אין טעם בהחזרת העתירה לשיקול מחודש של המשיב, ודינה להידחות.

לעתים שוקלת הרשות הציבורית שיקולים כלליים של בטחון, סדר ציבורי ושלום הציבור. במקרים כאלה עשוי האיזון בין זכויות האדם, בינן לבין עצמן, לדרוש נוסחאת איזון פלונית, ואילו האיזון בין זכות האדם לבין דרישות הבטחון, הסדר הציבורי ושלום הציבור עשוי לדרוש נוסחאת איזון אלמונית. כך למשל, לעתים נוסחאת האיזון בין זכויות אדם מתנגשות, בינן לבין עצמן, היא אופקית, בעוד שהאיזון בין זכויות אדם לבין שיקול בטחון, סדר ציבורי ושלום הציבור, היא אנכי.

השופט ש.לוין:

"לא אמנע אף אני מלערוך פעולת איזון בין הזכויות המתחרות אלא שלדידי, גוברת, בנסיבות שהוכחו לפנינו, יד זכות הפרטיות על זכות ההפגנה".
הגנת היתר הניתנת לזכות הפרטיות של איש הציבור בביתו הפרטי לעומת זכויות יסוד אחרות אינה עניין חדש והיא מקובלת במדינות אחרות.
בגרמניה נפסק כי באיזון בין אינטרס הציבור (לקיים הפגנה) לבין אינטרס הפרט (זכות הפרט, בני משפחתו ושכניו ליהנות מרכושם הפרטי ללא הפרעה) גוברת זכות הפרט. בית המשפט אף הוסיף וציין כי דווקא ככל שמדובר באיש ציבור, עולה חשיבותן של הזכות לפרטיות וזכות הקניין, שכן איש הציבור חשוף באופן תמידי לביקורת וביתו הפרטי הוא אכן מבצרו.

השופט גולדברג:

זכות האסיפה, על אף חשיבותה הרבה, אינה מוחלטת. כנגדה ניצבים אינטרסים וזכויות אחרים, העלולים להיפגע ממנה, ולו זמנית. מכאן הצורך לאזן בין הזכות לקיים אסיפות ליד בתיהם של אנשי ציבור, לבין זכות הקניין והפרטיות שלהם, של בני ביתם ושל שכניהם.

האיזון הראוי בשאלה אם להתיר אסיפה ליד ביתו של איש ציבור, מצוי, לדעתי, בקיומה או אי קיומה של חלופה גאוגרפית לאסיפה, בה תשמר האפקטיביות ולא תפגע בצורה מהותית. שאם קיימת חלופה כזאת, יכריעו הזכות לפרטיות וזכות הקניין את הכף, כשהפגיעה בזכויות אלה תעלה אז על הנדרש. זאת ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על הזכות לקניין (סעיף 3) ועל הזכות לפרטיות (סעיף 7(א)).

יש לראות את המקום האפקטיבי היחיד לקיום אסיפה ליד מעונו של איש הציבור, רק שעה שהוא מנהל שם את כל פעילותו, או את עיקר פעילותו, הציבורית. בכל מקרה אחר, אין סיבה שלא לראות כחלופה אפקטיבית את המקום שליד משרדו של איש הציבור - הנסיבות בענייננו נכנסות לגדרו של המקרה הראשון, ורואה הייתי מקום להעתר, על כן, לעותר, אלמלא סרב לקיים את האסיפה במגבלות המתחייבות, כדי לצמצם את מידת הפגיעה בפרטיות כתוצאה ממנה.