טיוטה:אוצר מילים (תערוכת הקבע של הספריה הלאומית)
התערוכה בספרייה הלאומית מייצגת את הטראומה היהודית, וההשתקמות ממנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות של דויד גרוסמן ביריעת הגהה של "אישה בורחת מבשורה" והגדה שקראו לוחמי פלמ"ח בעיצומם של קרבות קשים, מכתב הפרידה של חנה סנש ומכתב ההתאבדות של סטפן צווייג: תערוכת הקבע במשכן החדש של הספרייה הלאומית ממחישה עד כמה הטראומה וההשתקמות ממנה הן חלק ממחזור אינסופי של העם היהודי מעבר לטוקבקים3 שולחן הארכיונים בתערוכת הקבע. טכנולוגיה חדישהצילום: דניאל שריף
12 באוקטובר 2023
"עד מהרה לא ניתן לשוחח עם איש בתבונה בשבועות ראשונים אלה של מלחמת 1914... הטובים שבין רודפי השלום וטובי הלב היו כשיכורים מאדי הדם. ידידים שהיו מוכרים לי כאינדיווידואליסטים מוחלטים ואף אנרכיסטים רוחניים נהפכו בן לילה לפטריוטים, ומפטריוטים היו למחייבי סיפוח שאינם יודעים שובעה".
כשקוראים את ספרו האוטוביוגרפי של סטפן צווייג "העולם של אתמול", שהציטוט הזה לקוח ממנו, אי אפשר להימלט מהתחושה שהעולם של אתמול הוא העולם של היום, אי אפשר לחמוק מהאין אונים של מעגליות אינסופית. גם צווייג עצמו השתלב אז ברוח הימים ההם ועם פרוץ המלחמה התנדב לצבא האימפריה האוסטרו הונגרית. אך בשנות המלחמה התחזקו נטייתו לפציפיזם והתנגדותו ללאומנות, ועם שחרורו, בשנת 1917, עקר לשווייץ הניטרלית ועבד כעיתונאי בטרם חזר למולדתו אוסטריה. שנים לא רבות אחר כך, עם עליית הנאצים לשלטון, נאלץ להגר שוב, הפעם לאנגליה. "בחודשים ההם יצאתי מלונדון וישבתי בבאת (עיר בדרום מערב אנגליה, נ"ר). מעולם לא הרגשתי ביתר חרדה את חוסר האונים של אדם מול מאורעות העולם", הוא כתב בספר. "הנה אתה יושב כאן, איש ער וחושב הפועל מחוץ לתחום הפוליטי, דבק בעבודתו וטורח בשקט ובהתמדה להפוך את שנותיו ליצירה, ואי שם במקום סמוי התכנסו תריסר אנשים שאינם מוכרים לך… הם החליטו החלטות שלא היה לנו חלק בהן ולא נודעו לנו לפרטיהן, ובכך קבעו את גורל חיי וחיי כל אדם באירופה. גורלי היה נתון עתה בידיהם ולא בידי. הם הרסו אותנו, את חסרי האונים".
- פרסומת - 00:00/01:01[ TRUVID ] DEAD SEA-EILAT 2023
גורלו של צווייג ידוע: לאחר שעקר לברזיל עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה הוא נטל את חייו בידיו. ומכתב ההתאבדות, וכמותו כתב היד המקורי של "העולם של אתמול", שיועד לתרגום לספרדית בארגנטינה, מוצגים שניהם בתערוכה במשכן החדש של הספרייה הלאומית בירושלים – תערוכה המשתרעת על 1,000 מ"ר ובה, בין השאר, מעין שולחן ארכיונים המאפשר הצצה לפריטים נבחרים מכמה מ-4,768 הארכיונים שבספרייה, אחד מהם הארכיון המוקדש לסופר.
עצם העובדה שכל הדברים האלו שרדו מאורעות קשים כל כך, ושיש לנו הזכות לקרוא בהם ולשאוב מהם השראה, היא עדות לא רק לאסון שהיה אלא גם לכוח החי של הרוח, ששומרת על הדברים ומשמרת אותם" האוצרת נטע אסף
התערוכה הזאת, שנקראת "אוצר מילים", היתה אמורה להיפתח עשרה ימים בדיוק לאחר יום שבת הנורא של 7 באוקטובר, כחלק מהמשכן החדש של הספרייה הלאומית, שהוקם בעשור האחרון בקרית הממשלה בירושלים, בין הכנסת למוזיאון ישראל. טקס החנוכה של המבנה המרהיב, מן היפים שנבנו בישראל אי פעם, היה אמור להתקיים בהשתתפות מתכנניו, האדריכלים השווייצרים ז'ק הרצוג ופייר דה מרון, וצוות משרדם. זה – כלומר התכנון והבנייה – גם היה הנושא המקורי של הכתבה הזאת. אבל הטקס נדחה כמובן לתאריך לא ידוע, והספרייה הלאומית תיפתח לציבור בלי חגיגות בשבועות הבאים, לאחר שיותר מארבעה מיליון ספרים כבר הועברו מבניין הספרייה שבקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית למבנה החדש. יחד איתם הועברו מיליוני פריטים נוספים – 200 מהם, המוגדרים "אוצרות הרוח של העם היהודי, של מדינת ישראל ושל תרבויות הכתב שנולדו בחלק זה של העולם", יוצגו בתערוכה, שכשלעצמה תיפתח בדצמבר.
200 הפריטים האלה מגוללים את קורות העם היהודי בציון ובגולה בכל רגע נתון, ודי בסקירה קצרה כדי להבחין עד כמה מה שמתרחש עכשיו בדרום הארץ, וברחבי ישראל כולה, גם הוא חלק ממעגל אינסופי. רבים מהפריטים, חלקם אישיים וחלקם פומביים, על הציטוטים שבהם, סיפורי הצלתם, המחשבות שעולות מהם והפחדים שמוצגים בהם, כמו מספרים את סיפורם של הישראלים בימים אלו ממש. פריט אחר פריט, טקסט אחר טקסט, הם מתארים אסון, בריחה או את המתחולל בנפש האדם במציאות טרגית.
"העם היהודי הוא עם של טקסטים והכתבים שלנו הולכים איתנו ממקום למקום", אומרת אוצרת התערוכה נטע אסף. "היהודים נשאו איתם את הטקסטים בנדודיהם. בגירוש ספרד, אחרי כל הפרעות, והשואה. ולכן חלק מהיצירות מציגות אסון, וחלק סיפורי הצלה ונדודים. עצם העובדה שכל הדברים האלו שרדו מאורעות קשים כל כך, ושיש לנו הזכות לקרוא בהם ולשאוב מהם השראה, היא עדות לא רק לאסון שהיה אלא גם לכוח החי של הרוח, ששומרת על הדברים ומשמרת אותם. הספרייה הלאומית היא התחנה האחרונה של כל הטלטולים, המסעות והמסלולים של הפריטים, היא תמונת ראי של הנדודים של העם היהודי בתפוצות ובישראל. אנחנו ממשיכים לשמור על כתבי היד לא רק כי הם יפים אלא כי הם נושאים את הסיפור ההיסטורי".
הרמב"ם סחב אותו איתו ממקום למקום. הוא לקח אותו כשברח מספרד למרוקו. אחר כך המשיך לארץ ישראל ומשם למצרים, ולכל מקום הוא לקח איתו את הפריט" האוצרת נטע אסף
המונה ליזה של הספרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור הוא היסטורי אבל דרך הצגתו בתערוכה היא חדשנית. שולחן הארכיונים למשל, פריט מרכזי בתערוכה שעיצבו האדריכלים דבורה פינטו ואורן שגיב, מספק הסבר כללי קצר על כל ארכיון שמיוצג בה ומאפשר להזמין לצפייה פריטים ממנו: כל מה שנדרש הוא ללחוץ על שם הפריט מתוך רשימה מוצעת, והוא יעלה אל מתחת למשטח הזכוכית המואר של השולחן. כך אפשר לראות את ההערות של דויד גרוסמן ותיקונים ביריעת הגהה של ספרו "אישה בורחת מבשורה", שנכתב ב-2008, בעקבות אובדן בנו במלחמת לבנון השנייה. כפי שבמקום אחר אפשר לראות, על גבי נייר בן קרוב לאלף שנה, את ההערות שרשם הרמב"ם במאה ה-12 בחיבורו הנחשב לאחד החשובים שבפירושי המשנה. פירוש שהרמב"ם החל לחבר בשנות העשרים לחייו – במטרה לפשט את מורכבות התלמוד ולהציג את פסק ההלכה הנובע מכל משנה – ומאז עשה בו שינויים ותיקונים.
"המונה ליזה של הספרייה", כך אסף מכנה את הפריט הזה, שלשונו היא ערבית־יהודית, כלומר הניב הערבי שהיה שגור בפי היהודים, כתוב באותיות עבריות. "הרמב"ם סחב אותו איתו ממקום למקום", היא אומרת, "הוא לקח אותו כשברח מספרד למרוקו. אחר כך המשיך לארץ ישראל ומשם למצרים, ולכל מקום הוא לקח איתו את הפריט".
פריט אחר שנדד בעולם הוא מחזור מהמאה ה-13, מהעיר וורמס, היא ורמייזא, שיחד עם שפייר ומיינץ (וביידיש שפיירא ומגנצא) הוכרזה אתר מורשת עולמית על היותה ערש התרבות היהודית האשכנזית באירופה. המחזור הזה, שד"ר יואל פינקלמן, בעבר אוצר אוסף היהדות בספרייה, תיאר את גלגוליו במאמר, הובא לוורמס שבעמק הריין על ידי חלק מפליטי קהילת וירצבורג שבבווריה, אחרי שזו נחרבה בפרעות ב־1298. הוא היה אחד משני מחזורי תפילה שהצילה הקהילה – כתבי יד גדולי ממדים, עשויים מקלף, שמלבד התפילות הופיעו בהם גם איורים בצבעים עזים ודימויים עשירי הבעה. במשך מאות שנים הוא נשמר בבית הכנסת של וורמס, כסמל לזהות וכמוקד לתפילה, עד שב־1938, עם חורבן בית הכנסת בליל הבדולח, כמעט שנגנב. מנהל הארכיון העירוני, ד"ר פרידריך אִילֵרְט, הבריח אותו אז ממשרדי הגסטפו תוך סיכון חייו והחביא אותו בקתדרלה המקומית, שם נשמר עד לאחר המלחמה. ב־1957, בעקבות דיון משפטי בגרמניה, הוא נמסר על שני כרכיו לספרייה הלאומית.
מה שמחזיר אותנו לשולחן הארכיונים ולסטפן צווייג. את הארכיון שלו הורה הסופר היהודי לתרום לבית הספרים הלאומי, שהפך בהמשך לספרייה הלאומית, כבר ב-1933, במכתב ששלח למנהלו הוגו ברגמן. כך ניתן יהיה לראות בקרוב על משטח הזכוכית של השולחן את מכתב ההתאבדות המקורי שלו מ-1942, שאותו כתב בשפה הגרמנית בעיירת הנופש פטרופוליס בברזיל. צווייג מודה בו ל"ארץ הנפלאה" ברזיל, אך על מולדתו הרוחנית, אירופה, הוא כותב ש"איבדה את עצמה לדעת". הוא מכריז שהוא מתאבד בקומה זקופה, אך שכוחו כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. "אני מברך את כל ידידי, הלוואי שיזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם", הוא חותם.
גם חנה סנש הקדימה ללכת. מהארכיון שלה אפשר יהיה לראות בתערוכה מחברת לימוד עברית, את המסמך "קורות חיי" ממאי 1939, יומנים מ-1939 ועד 1944 וגם מחברת שירים, שלפני יציאתה לשליחות באירופה שממנה לא שבה היא העבירה לחברתה מרים יצחק ועל כריכתה חתמה בשמה המחתרתי, הגר. "היא כתבה שירים למגירה. אף אחד לא ידע על זה", אומר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. "את השיר העברי הראשון שלה, מ־1940, היא כתבה על רקע המלחמה באירופה. היא מחפשת בו אנושיות, גם ברגעים הקשים של העם היהודי: "בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם".
על השיר הזה היא כתבה במכתב לאמה: "אני חייבת לכתוב לך שחטאתי חטא ראשון לשפה העברית: שיר בעברית. לא הייתי מאמינה שאתקרב לשפה מהר כל כך".
את המכתב האחרון לאמה היא כתבה ב-7 בנובמבר 1944. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ"
עוד קודם לכן, ב-7 בנובמבר 1938, יומיים לפני מאורעות ליל הבדולח, כתבה סנש לאמה, קטרינה סנש, מנהלל: "אני עדיין מאמינה שהדרך שבחרתי בה היא הדרך הנכונה, וכי הפתרון הנכון לי ולכולנו הוא ארץ ישראל, ורק ארץ ישראל. היה כדאי לבוא הנה כדי להרגיש שיש לי מעמד שווה, בארצי שלי, והיה כדאי גם למען השקט הנפשי. כשאני הולכת ברחוב אני לא צריכה לחשוב אם האדם הבא מולי הוא יהודי או לא, ובשום החלטה שאני מקבלת לא משפיע המוטיב המוכר: לא ליהודים, אסור ליהודים. הדברים הללו, הפוכים ביחס לחיי הקודמים, מיטיבים להמחיש מה פירושה של ארץ ישראל".
בשיר אחר, שירה האחרון, מחודש יוני 1944, שהמבקרים בתערוכה יוכלו לראות, היא נשמעת כנפש מעונה אבל לא פחות שלמה עם גורלה: "אחד – שניים – שלושה… אולי עוד שבוע. או סוף הירח ימצאני פה עדיין. אך מעל לראשי – האין. כעת בחודש יולי בת 23 אהי… במשחק נועז עלי מספר עמדתי. הקובייה כרכה. הפסדתי".
את המכתב האחרון לאמה היא כתבה ב-7 בנובמבר 1944. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ".
תכלית בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
והרשימה ארוכה. בשולחן הארכיונים אפשר למצוא גם פנקס של נעמי שמר עם תיקון מילות השיר "ירושלים של זהב", שמזוהה עם מלחמת ששת הימים, וגם פריטים מארכיונו של הסופר, המחזאי, המתרגם והעיתונאי בן העדה הדרוזית סלמאן נאטור, שמת ב-2016. מי שירצה יוכל להציץ בין השאר בטיוטה מודפסת עם הערות בכתב יד של מאמרו "לאן נעלם הקו הירוק", מ־1993, ובפריטים אחרים שלפי הטקסט הנלווה מעלים "דיון מקורי ונוקב על תפקידה של העיתונות הערבית במאבק נגד הגזענות בישראל וכמשקפת את זיקתם של אזרחי הארץ הערבים לזהות הפלסטינית".
ויש כמובן גם ייצוג לארכיונים של "נביא הזעם של החברה הישראלית", פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ושל חוקרת המקרא פרופ' נחמה ליבוביץ, אחותו. ליבוביץ, שהיה מבקר חריף ואף פרובוקטיבי של הממסד הפוליטי הישראלי, שהתנגד למושגים "קדושת העם" ו"קדושת הארץ" ותמך בהפרדת הדת מהמדינה, נהג לענות בפירוט על כל המכתבים שנשלחו אליו, ובהם גם בקשות לייעוץ אישי. ובין אלה, גם מכתב ממי שהיה לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון ונהרג בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה. במכתב שלו, ששלח בהיותו בן 23, ב-1977, ביקש אילן רמון מפרופ' ליבוביץ להסביר את מהות החיים. "במה אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?" הוא שאל ותהה אם יוכל להאיר לפניו את שביל החיים החשוך. התשובה של ליבוביץ מאתגרת ובסופה הוא כתב לרמון: "אף אחת מההחלטות הללו (של האדם) איננה ניתנת להנמקה אובייקטיבית. וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו".
לא היו להם דפים. הם לקחו כל מיני דפים ממסמכים של האיטלקים הפאשיסטים והדפיסו את שלהם מהצד השני. אחד החיילים שמר עותקים וכך זה התגלגל" ד"ר חזי עמיאור
אין זו הגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיכרות הקרובה הזאת עם דמויות מפתח בהיסטוריה של העם היהודי היא מרתקת, אבל פריטי הארכיונים הם כאמור לא האלמנט המרתק היחיד בתערוכה. לצדם ישנן בין השאר גם הגדות של פסח שנוצרו אד הוק לאירוע מסוים, חלקן עתיקות מאוד וחלקן מתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור. "הגדת בנגזי" מהעיר לוב, למשל, שהוכנה לליל סדר שבו נפגשו בעיר תושבים יהודים שניצלו מאימת השואה עם חיילים ארצישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי. לליל הסדר ההוא הצטרפו חיילים קנדים, אמריקאים, בריטים ואוסטרלים ששירתו באזור, וכדי להכין הגדות לכולם – 600 מסובים – השתמשו עורכי ההגדה והחיילים בטופסי מברקים שנמצאו במחסני הציוד של הצבא האיטלקי.
"לא היו להם דפים. הם לקחו כל מיני דפים ממסמכים של האיטלקים הפאשיסטים והדפיסו את שלהם מהצד השני", מסביר עמיאור. "אחד החיילים שמר עותקים וכך זה התגלגל. בשער של ההגדה מופיעים החיילים מארץ ישראל שעושים את הדרך ההפוכה לזו שמתוארת בהגדה. הם הגיעו למצרים ומשם ללוב. זה היה מאוד סמלי שהם יצאו מהפירמידה לבנגזי".
וישנה הגדה הקרויה "פרקים למסיבות פסח" (הגדת ההגנה). זו הוכנה עבור חיילי ההגנה בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, לא ידוע בידי מי, ומדגישה את היותם ממשיכי דרכם של לוחמים יהודים בכל הדורות, מכיבוש כנען ועד למרד גטו ורשה. מאיירהּ, אריה אלואיל, היה צייר מוכר שבמקביל לציורי השמן שלו יצר ספרים מאוירים בטכניקת חיתוך לינוליאום ואותיות בקליגרפיה אישית. "ליל הסדר הזה נערך שלושה שבועות לפני הכרזת המדינה, בתקופה מאוד מדממת של המלחמה", אומר עמיאור. "הוא מצייר את הפרקים למסיבת פסח ומתאר את העלייה, ההתיישבות, ההגנה, את לוחמי הגטו והתקומה. להגדה היתה מטרה – לתת תחושה של התרוממות רוח תוך כדי הקרבות".
רשמי הקרב שבו מתו 26 מחברי הגדוד השלישי של הפלמ"ח וההכרה בשבריריות קיומו של היישוב נרמזים מבין דפי ההגדה: השכול והאובדן מצד אחד, והנכונות של הלוחמים להקריב את חייהם למען הקמת המדינה מצד אחר
בהגדה הזאת – שכמו אחרות שנוצרו בתקופות המלחמה, ביטאה חילון של סיפור יציאת מצרים התנ"כי – קראו לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח ימים אחדים לאחר הקרבות הקשים על מצודת נבי יושע בגליל העליון, ש־26 מחבריהם נהרגו בהם, ורשמי הקרב וההכרה בשבריריות קיומו של היישוב נרמזים מבין דפיה: השכול והאובדן מצד אחד, והנכונות של הלוחמים להקריב את חייהם למען הקמת המדינה מצד אחר, שזורים לאורכה ולרוחבה. כך, למשל, מתואר בה: "בנתיב הייסורים, העולה ליחיעם, בין צוקי הסלעים של גוש עציון, בערבות הנגב ובין שבילי הגליל נארגים בימים אלה חוטי הכסף של פלא הגבורה העברית. דגלנו האדים מאוד, כי כבדה המערכה. פרחי הנוער העברי ספוגי אורה וחומה של שמשנו הרוו בדמם את אדמת המולדת".
כשקוראים את ההגדות שנכתבו בזמן מלחמה עולה התהייה איך תיכתב המלחמה הנוכחית.
עמיאור: "הכתיבה היום בוודאי שונה. החומר שנוצר היום מוגדר כאפמרלי, מלשון Ephemera, 'של יום (אחד)' ביוונית. כלומר, אלה לא חומרים שאמורים להישמר, אבל אנחנו בכוונה שומרים אותם. גם ההגדות הן סוג כזה של חומר. האנשים שעשו את הדברים בזמן אמת וכתבו אותם לא בהכרח ידעו שמה שהם עושים משקף רגע היסטורי. פעם היו ארכיונים שנשמרו אחרי מותו של אדם. אין דבר כזה יותר, ולא הכל נשמר. אני צריך לבדוק אחרי מי אני עוקב באותו הרגע. זו דילמה פילוסופית".
הסיבה שאנחנו אוספים הכל ושאין אצלנו סינון היא שאנחנו מאמינים שבעתיד כל דבר כזה יקבל זווית אחרת לגמרי. גבוה, נמוך. ימין, שמאל. זה לא משנה לנו. ההווה של היום יהיה עבר בעתיד ויהיה מעניין" ד"ר חזי עמיאור
אז מה הפתרון?
"אנחנו מעתיקים את כל האתרים הישראליים והיהודיים. יש לנו רשימה של כ־60 אתרים בישראל ואותם אנחנו מצלמים, לפעמים כמה פעמים ביום, וכל זה נשמר. יש גם נושאים שעליהם אנחנו שמים דגש מיוחד. נגיד על הקורונה, בחירות, מחאה. אנחנו גם בוחרים חשבונות טוויטר ופייסבוק מסוימים ומצלמים אותם. נגיד, של עיתונאים ופוליטיקאים. אנחו עוקבים אחריהם ומעתיקים מה שהם כותבים כל כמה ימים. היום זה עולם אחר. הכל מצולם והכל באינטרנט, ואנחנו בהצפה של מידע. פעם המטרה היתה ללקט פה ושם תיעוד. היום יש לנו מכל דבר אינספור תיעודים, והמטרה של כל מי שמנסה להראות משהו היא למפות את זה".
אז איך תיראה בעוד 50 שנה תערוכה של חומרים מהיום?
"לי קשה לומר מה נראה. התפקיד שלנו הוא לשקף את המורשת של מדינת ישראל באוספים שאנחנו אוספים בהווה. הסיבה שאנחנו אוספים הכל ושאין אצלנו סינון היא שאנחנו מאמינים שבעתיד כל דבר כזה יקבל זווית אחרת לגמרי. גבוה, נמוך. ימין, שמאל. זה לא משנה לנו. ההווה של היום יהיה עבר בעתיד ויהיה מעניין. זה גם ההבדל בין ספרייה למוזיאון. אנחנו לא אוספים בהכרח את פסגות היצירה".