חרדת ההשפעה

חרדת ההשפעה
The Anxiety of Influence

מידע כללי
מאת	הרולד בלום
שפת המקור	אנגלית
נושא	ביקורת ספרות
הוצאה
תאריך הוצאה	1973

חרדת ההשפעה (אנגלית: The Anxiety of Influence) הוא ספר משנת 1973 של חוקר ספרות הרולד בלום המעמיד דגם תאורטי לתיאור של תולדות התפתחותה של השירה והיחסים בין משוררים מוקדמים יותר לאלו שבאים בעקבותיהם. הספר עוסק ביחסים של משורר מתחיל עם משורר ותיק ממנו. בסיס ספרו של בלום מעמיד את המשורר כחי במעין קהילת משוררים, אליהם הוא בהכרח מגיב בצורה זו או אחרת. לפיכך בלום יעסוק בספרו, בהשפעה של המשוררים האחד על השני, וכיצד היא פועלת. הוא שואל האם המשורר החדש מודע להשפעת קודמו עליו? האם הוא רוצה בהשפעה זו? האם בכך שהוא מגיב לשירו של משורר אחר אזי כל היצירות הן יצירות זהות עם שינויים קלים, או שמא ניתן לראות הבדלים שנובעים מסוג השפעה אחר? בלום עוסק במשוררים הגדולים של השירה אנגלית, כלומר ביצירות שמרכיבות את הקאנון הספרותי האנגלי.

התאוריה

על פי בלום אפשר לתאר את ההשפעה של משורר על משנהו בהתאם לתבנית התאוריה של הפרוידיאנית של רומן המשפחה האדיפלי על-אודות היחסים בין אבות לבנים. "משורר בן", מנסה לתפוס את מקומו של ה"משורר האב". כדי לבסס את מעמדו כמשורר, על המשורר לדחות מכל וכל את המשורר הקדום לו. לפיכך לטענת בלום נראה בשירים, התנגחות עם משורר קודם, הן ברמה התוכנית, הן ברמה הסגנונית, וכל זאת על מנת שהמשורר החדש יגבר על הקודם לו.

מניע זה גורם למשורר פחד, חרדה, וזוהי הסיבה לבחירת השם של הספר, "חרדת ההשפעה". המשורר מפחד מהשפעת המשורר הקדום לו ועל כן הוא צריך לגבור עליו. ביטויים של פחד זה באים לידי ביטוי בגילוי ובסתר, והדבר המעיד על גדולת המשורר היא היכולת להסתיר חרדה זו ואף להימנע ממנה. מסיבה זו רואה בלום באוסקר ווילד משורר פחות טוב, מכיוון שחרדתו מההשפעה באה לידי ביטוי באופן כמעט גלוי, לדוגמה בשיר: "הבלדה של כלא רדיינג". לטענת בלום השיר מושפע באופן ישיר משירו קולרידג': "שירו של הספן העתיק" כמעין השתקפות שלו.

חרדת ההשפעה עליה מדבר בלום, אין מטרתה לפגום במשורר הקדום, אלא דווקא בעקבות הערכה עצומה של משורר בן למשורר אב, המשורר הבן עומד אל מול קיר שלא ניתן לעוברו. המשורר החדש כאילו אומר: איך ניתן להגיד דבר לאחר שמשורר כה גדול כבר אמרו. תנועת נפש זו גורמת למשורר לחרדה, שלעיתים ניתן לזהותה בכתיבה עצמה כמו אצל ווילד, ולעיתים היא נסתרת.

בלום מציין ששייקספיר, המשורר הגדול ביותר לטענתו, לא נכלל במערכת ההשפעות האלו. הסיבה לכך היא כפולה. ראשית, שייקספיר שייך לדור שבו המודעות לפחד מאותה השפעה לא הייתה קיימת ביצירה. כלומר, המשוררים לא פחדו להיות מושפעים או משפיעים, ועל כן לא ניתן להכניסו למערכת ההשפעות. סיבה שנייה היא, היצירה האובייקטיבית יחסית של שייקספיר אל מול היצירה הסובייקטיבית שבאה לאחריו. ככל שהיצירה סובייקטיבית יותר, טוען בלום, ההשפעה של משוררים על אחרים גדלה יותר.

סוגי היחסים על פי התאוריה

בלום טוען, שלעיתים ניתן למצוא שחרדת ההשפעה נידונה גם בשירים עצמם. כלומר, משוררים עסקו בתסכול העמוק שנובע מהשפעת משוררים קודמים עליהם, כדוגמת ווילד שהובא לעיל. התסכול העמוק שנובע מאותה השפעה היא שהובילה את בלום לכתיבת ספרו, וניתוח היחסים האפשריים העומדים בין משוררים קדומים לחדשים. בלום מונה שישה סוגים של יחסים:

1. קלינמאן – יחס האומר שהמשורר הגדול צדק עד רגע מסוים בכתיבתו, והמשורר החדש מסיים את סוף היצירה בצורה "נכונה יותר". יחס זה בעצם אומר, שהמשורר החדש עושה מעין התקה, הוא טוען לניכוס של חלקים, ונישול של אחרים תוך תיקונם. הוא מציג דוגמה לכך מהמשורר מילטון, שעד תקופה מסוימת נחשב לגדול ביותר, אך ברונו, משורר צעיר מהם ניכס לעצמו חלקים ובכך דחה את מילטון.
2. טסרה – קריאה של השיר הקדמון תוך השלמת חלקים חסרים לטענתו. המשורר החדש קורא את השיר הקדמון ועושה שימוש בו תוך דיוקם ובכך הופך אותו לשלם יותר. המשורר החדש רואה בישן יוצר שלא הצליח לדייק עד תומם את האמצעיים העומדים לפניו. בלום מביא לכך דוגמה משיר של סטיבנס שנראה שהוא עושה שימוש ישיר בשיר של וויטמן ועוש בו שינויים. לטענתו יש לקרוא את: "הינשוף והסרקופג" של סטיבנס כטסרה לשירו של וויטמן: "הישנים", בו הוא דן בנושאים העולים משיר האב, ומדייקם והופך אותם למשוכללים יותר.
3. קנוסיס – תהליך ענווה כפול. המשורר המאוחר עומד אל מול השורר המוקדם בענווה וקטנות. אך, כתיבה זו נעשית ביחס לשיר דומה של המשורר המוקדם. בכך, נעשה מעין ביטול של ביטול המביא עימו סימן שאלה האם המשורר המאוחר באמת חש קטן אל מול המשורר המוקדם, או שמא מעצים את תחושת הקטנות של המשורר המוקדם, ובכך מתעצם בעצמו. בלום מציג תהליך קנוסיסי באגרת של פאולוס פרק ב פסוקים 3 – 8, אל מול דיאלוג בין בלייק לתרזה. פאולס באיגרתו טוען לביטול מול האל, לעומת זאת בדיאלוג, בלייק מציג תפיסה מתבטלת גם היא, אך מתוך תפיסה זו הוא מתנגד במידת מה לאיגרת בכך שלא צריך להתבטל אל מול האל עד המוות.
4. דמוניזציה – המשורר החדש קורא את השיר של המשורר החדש ומזקק ממנה את נקודת החוזק המרכזית שלה, שלא קשורה למשורר עצמו. בשירו שלו הוא יעשה שימוש באותה עוצמה כמי שיכול לעשות במה שימוש עד כדי ביטול היצירה הקודמת. כלומר, המשורר החדש מבטל את עצם השיר הישן חוץ מנקודת החוזק שלו אותה הוא שואל. דוגמה לתהליך זה מציג בלום יחסים בין קולינס למילטון, בו לטענתו לוקח קולינס "דמון" נקודת שבר מסוימת בשירו של מילטון והופך אותה לדבר נשגב. קולינס בשירו הלירי "לפחד", לוקח מקצב שירי של מילטון, ונושא כתיבה של מילטון על הפחד, אך הופך אותו בניגוד למילטון לדבר נשגב.
5. אסקסיס – המשורר החדש רוצה בחופש פעולה מלא, ובשל כך מגביל את עצמו מטכניקות יצירה אשר משרתות את המשוררים הקודמים. דוגמה לכך הוא מביא משירו של וורדסוורת': "הבית בגרסמיר", שם וורדסוורת' מתודה על כך שהיה יכול להיות משורר הרבה יותר טוב אם לא היה מגביל את עצמו לטכניקות ייחודיות. בכך, באופן אירוני הפך למשורר גדול יותר, כי לא עשה שימוש בטכניקות של קודמיו.
6. אפופראדס – השפעה גמורה ממשורר קדום. המשורר החדש רואה בשירו כמעין גלגול של השיר של המשורר הישן. השיר החדש נראה כאילו המשורר הישן כתב אותו וזוהי גדולת היצירה במקרה זה. דוגמה לכך הוא מביא מהמשורר פרסי ביש שלי, שמבטא כניעה לגמרי אל מול השיר: "רמזים" של וורדסוורת'.

השפעתו

התיאוריה של בלום הייתה בעלת השפעה בתורת הספרות, במיוחד בתחומי ביקורת ספרות וההיסטוריה הספרותית. חוקרי ספרות ומבקרי ספרות נדונו בה רבות, ורבים טענו כי התיאוריה של בלום מספקת מסגרת חשובה להבנת היחסים בין משוררים וקודמיהם. חלקם שיבחו את התיאוריה של בלום על תובנותיה הפסיכולוגיות לגבי תהליך היצירה, בעוד שאחרים ביקרו אותה על היותה דטרמיניסטית מדי ועל הזנחת תפקידו של ההקשר ההיסטורי והתרבותי בעיצוב מסורות ספרותיות. בעשורים שלאחר פרסום "חרדת ההשפעה", פותחו והורחבו רעיונותיו של בלום על ידי מבקרי ספרות רבים, אשר יישמו את התיאוריה שלו על תקופות ספרותיות שונות, ז'אנרים ודמויות ספרותיות שונות. כמה מבקרים יישמו את התיאוריה של בלום גם על תנועות ספרותיות או מסורות ספרותיות על מנת להבין את השפעתם של קודמים ואת הופעתן של צורות ספרותיות חדשות. בסך הכל, ל"חרדת ההשפעה" הייתה השפעה משמעותית על תורת הספרות, והיא ממשיכה להוות אסמכתא חשובה עבור חוקרי ספרות ומבקרי ספרות. התיאוריה של בלום על הקשר בין משוררים וקודמיהם, ותהליך היצירה, הייתה בעלת השפעה בתחומים רבים של לימודי ספרות וממשיכה להיות נושא לדיון ולוויכוחים מתמשכים. עוד בתקופתו של בלום רווחו בביקורת הספרות גישות אחרות המנתחות את היצירה מתוך גופן, ובמיוחד הביקורת המודרנית בספרות. הגישה המודרנית בביקורת הספרות צמחה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, וביקשה לבחון את היצירה תוך שימוש במאפייניה הפנימיים. ניתוח הסמלים הדימויים, צורת ומבנה הטקסט, הם שהעסיקו את המבקרים בגישה זו. בתקופת אחרות, ניתן היה למצוא גישות פסיכולוגית, מרקסיסטיות ועוד. חידושו של בלום לעומתן הוא הקריאה הרב-יצירתית, בה ישנו צורך בקריאה של יצירה אל מול יצירה אחרת, ולבחון אותן האחת מול השנייה.