חילוניות באסלאם
חילוניות באסלאם והפולמוס אם הם יכולים לדור בכפיפה אחת, הם נושא טעון בעולם המוסלמי וכרוכים בשאלת יחסו למודרניות בכלל. בעוד שרוב גדול של הוגי האסלאם שלל את האפשרות שהדת יכולה להצטמצם למרחב מוגבל ולהניח לפוליטיקה ולספירה הציבורית, מעטים סברו שאין סתירה וניתן לקיים נייטרליות דתית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנה הסכמה רחבה כי ההפרדה הנוצרית בין תחומים דתיים, הפרושים מן העולם הזה, לבין תחומים חילוניים שלאמונה אין נגיעה אליהם, זרה בעיקרה למורשת המוסלמית – בה ההלכה שמקורה באל היא היא החוק והמנהיג הפוליטי הוא ראש המאמינים. אידאולוגים שחיפשו תקדימים בעבר ניסו להצביע על תופעות שונות בתולדות האסלאם כמטרימים חילוניות: השושלת האומיית והשושלת הבויהית הוצגו כמופתים לסובלנות דתית, ששליטיהן החזקים התעלמו מהממסד של חכמי ההלכה והגבילו אותו. תיאורים אלו היו שרירותיים למדי. רק במאה ה-19, כשהמעצמות הקולוניאליות הכפיפו למרותן את העולם המוסלמי, נאלץ זה להתמודד עם הרעיונות המודרניים שייבאו. התחדיש "חילוני" (علماني, מלשון "שייך לעולם") ונגזרותיו נטבעו בשפה הערבית כדי לתרגם את המושג האירופאי, ולא מופיעים במילונים לפני 1870.
במענה לשבר הפנימי שעוררה עליונותם הניצחת של הזרים, קמו בעולם המחשבה האסלאמי שתי מגמות. אחת, הפונדמנטליסטית, שללה בתוקף כל פשרה עם ההשפעות הזרות; השנייה, המודרניסטית, טענה שאין סתירה בין הדת הטהורה לבין הקדמה והרציונליות, ושהיבטיה המגונים והנחשלים של המסורת הם אמונות תפלות שהצטברו עם הזמן. הקנאים דחו כמובן בתוקף את החילוניות, אך אף יריביהם הליברלים שללו אותה כמעט כאחד. שני הזרמים ראו אותה כייבוא נוצרי זר, שאיים לקרוע חלקים מחיי הכלל משליטת אלוהים: ג'מאל א-דין אל-אפגאני, מאבות המודרניזם, תיאר את החילוניות כזהה עם אתאיזם וכפירה, דימוי שדבק בה בעולם המוסלמי עד היום. הוגים כמו מוחמד עבדו ורפיק אל-עזם (אנ') גיבשו עמדה מורכבת, אותה הציגו כנטועה באופן אותנטי במסורת. לדבריהם, בניגוד לנצרות המנותקת מענייני העולם, שהפוליטיקה האירופאית הייתה חייבת להשתחרר ממנה כדי להתקדם, דת מוחמד הכילה מראש עיסוק בעניינים "חילוניים" וקיימה מערכות הלכה נבדלות עבור עניינים רוחניים-אמוניים, שהיו דוגמטיים יותר, ועניינים אזרחיים ויום-יומיים, שרב בהם המקום להכרעה חופשית, נטילת עצה שלא מאנשי הדת ושכל ישר. דגם חשיבה זה הכשיר שלטון אזרחי, ושימש מאוחר יותר כמענה לתביעת הפונדמנטליסטים לתאוקרטיה מלאה.
ב-1925, שנה לאחר ביטול הח'ליפות העות'מאנית, פרסם הקאדי המצרי עלי עבד א-ראזק (אנ') את "אסלאם ויסודות הממשל". אף כי לא חרג בהרבה מהקו המודרניסטי הקונבנציונלי, החיבור נחשב כביטוי הראשון לניסיון לטעון שהחילוניות לא סותרת את האסלאם. עבד א-ראזק טען כי הדת לא התיימרה לקבוע מסגרת פוליטית והייתה עניין רוחני-פנימי בלבד; הנביא מוחמד שימש כמנהיג רק מתוקף צורך השעה, והמצרים היו רשאים להקים משטר פרלמנטרי דמוקרטי. "יסודות הממשל" עורר סערה, ועבד א-ראזק הוכרז ככופר והודח ממשרתו.
אף שלא נמצא לה הכרה במסגרת האסלאם עצמו, העולם המוסלמי לא נותר חסין בפני החילוניות. מנגד למודרניסטים ולפונדמנטליסטים, צמח זרם שלישי ונפרד של אינטלקטואלים שאימצו את הרעיונות האירופאיים כליל מבלי לנסות לעגנם בדת (גם אם נדרשו לשלם לה מס שפתיים בחברה שנותרה דתית מאוד). אישים כמו זיא גקאלפ ואחמד לוטפי אל-סייד ביססו זהויות חליפיות ששחקו את הנאמנות לאסלאם בראש ובראשונה, כמו הלאומיות הערבית (שהטיפה להלכה לקבלת הנוצרים כשווים), המצרית והטורקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו בטורקיה ובאיראן משטרים חילוניים אוטוריטריים שביקשו מודרניזציה מואצת, כפו חילון בתקיפות ובאלימות על האוכלוסייה המסורתית, וגימדו את חשיבות הדת ביחס לזהויות הלאומיות שגיבשו. לאחר מלחמת העולם השנייה קמו שורה של משטרים ערביים ששילבו לאומיות חילונית וסוציאליזם, כמו הבעת' בעיראק וסוריה וה-FLN באלג'יר. התפתחויות אלו טבעו זיהוי עמוק בין חילוניות לשחיתות, עריצות, חוסר דת ושלטונן של אליטות המנוכרות לעם הפשוט, הן בעיני האוכלוסייה והן בעיני הפעילים והאינטלקטואלים האסלאמיים. סייד קוטב, אבי האסלאמיזם במאה ה-20, תקף את החילוניות בארצות המוסלמים כסממן נוסף של התנוונות וחיקוי המערב וקרא להילחם באלו ללא שהיות.
קול נדיר נוסף שביקש להעניק לגיטימציה אסלאמית הופיע ב-1950, כשהמלומד הדתי המצרי ח'אלד מוחמד ח'אלד (ער') פרסם את הספר "מכאן אנו פותחים". כמו עבד א-ראזק לפניו קבע שהאסלאם איננו מתיימר לקבוע את טיב המשטר הפוליטי ומדינה חילונית היא רצויה. ח'אלד התפלמס בנדון עם ידידו, המודרניסט המוסלמי (הליברלי מאוד) מוחמד אל-ע'זאלי (אנ').
הגאות האסלאמיסטית החל משנות ה-70 והיחלשות המשטרים הפוסט-קולוניאליים, השיבו את הדת הפוליטית לקדמת הבמה. במצרים, לדוגמא, שלטון סאדאת נסוג מהחילוניות המתונה של ימי נאצר ונסמך על טיעונים מודרניסטיים אסלאמיים כדי לדחות את טענות האחים המוסלמים. באיראן הודח השאה והוקמה תאוקרטיה בראשות חומייני, ובטורקיה התחזקות הדמוקרטיה הגדילה את כוחן הפוליטי של השכבות הנמוכות והאדוקות, וגררה בתורה הפיכה צבאית שהתבצעה כדי להגן על החילוניות.
במאה ה-21, האינטראקציה של האסלאם עם המערב הובילה לעניין מחודש בפשרה בין סדר פוליטי חילוני לבין דת מוחמד. הזוועה והאימה שגרם הטרור האסלאמיסטי, למן פיגועי 11 בספטמבר, וההגירה ההמונית של מוסלמים לאירופה, בה נדרשו להסתדר עם החברה והחוק המקומיים, הניעו חכמי דת לחפש שוב הצדקות מתוך המסורת האסלאמית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Henri Lauzière, "Secularism". בתוך: Gerhard Böwering, Patricia Crone (עורכים). The Princeton Encyclopedia of Islamic Political Thought. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2013. עמ' 489-490.
- Nader Hashemi, "Secularism". בתוך: The Oxford Encyclopedia of Islam and Politics. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2014.
- Abdullah Saeed. "Secularism, State Neutrality, and Islam". בתוך: Phil Zuckerman; John R. Shook (עורכים). The Oxford Handbook of Secularism. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017. עמ' 188-200.
- Florian Zemmin, Secularism, Secularity and Islamic Reformism. הוצאת אוניברסיטת לייפציג, 2019.