חוק הירושה השני

חוק הירושה השני הוא חוק שחוקק על ידי הפרלמנט של אנגליה ב-1536, בתקופת הנרי השמיני מלך אנגליה. נקרא באופן רשמי חוק הנוגע לירושה של הכתר וגם היה ידוע כירושת הכתר: חוק הנישואים 1536.

החוק נחקק לאחר ההרשעה וההוצאה להורג של אן בולין והסיר את בתה, אליזבת ואת מרי, בתו של הנרי מאשתו הראשונה קתרין מאראגון, מסדר הירושה. הוא החליף את חוק הירושה הראשון, שהכריז על מרי כבלתי חוקית ועל אליזבת כיורשת החוקית האמיתית של הנרי. חוק חדש זה הכריז שגם אליזבת הייתה ממזרה. כתוצאה מהחוק, הנרי נשאר ללא צאצא חוקי שיירש את הכתר לאחר מותו, מצב שהיה תקף עד שבנו, אדוארד, נולד באוקטובר, 1537.

היות שלהנרי לא היה נצר חוקי בזמן העברת החוק, החוק העניק להנרי "כוח וסמכות מלאים" לבחור מי יירש אותו במקרה שהוא ימות ללא יורש ביולוגי, באמצעות ציון שמו של יורשו בכתב הרשאה או בצוואתו.

החוק גם קבע שהמעשים הבאים יחשבו לבגידה: כל המפריע ליורש שייבחר לרשת את הכתר, או כל האומר ששני נישואיו הראשונים של הנרי לקתרין מאראגון ולאן בולין היו תקפים, או שנישואיו השלישיים לג'יין סימור לא היו תקפים, או שאחת מבנותיו היו חוקיות ובן שיולד מנישואיו השלישיים הוא בלתי חוקי.

החוק גם דרש מנתיניו של הנרי להישבע לתמוך בחוק וקבע שסירוב לשבועה יחשב כבגידה. מי שיואשם בבגידה על פי החוק, לא יזכה למקלט ובנוסף לעונש המוות שיוטל עליו, כל מי שיואשם בהפרעה לירושה של הכתר, יפסיד את זכות התביעה שלו לכתר, במקרה והיא קיימת.

החוק גם קבע שביקורת נגד גזר דין המוות שהוטל על תומאס מור ייחשב כבגידה על פי חוק הבגידה 1534. לבסוף, החוק קבע שכל ניסיון לבטל את החוק ייחשב כבגידה.

החוק הוחלף ב-1543 על ידי חוק הירושה השלישי שהחזיר את בנותיו של הנרי לסדר הירושה לכתר, אבל לא השיב את החוקיות שלהן על כנה.