חוסה מנואל בלמסדה
 | |||||||
| לידה |
19 ביולי 1840 Santo Domingo, צ'ילה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| התאבד |
18 בספטמבר 1891 (בגיל 51) סנטיאגו דה צ'ילה, צ'ילה | ||||||
| מדינה |
צ'ילה | ||||||
| מקום קבורה |
Santiago General Cemetery | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
hola q hace partido | ||||||
| בן או בת זוג |
Emilia de Toro | ||||||
| שושלת Balmaceda family | |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
חוסה מנואל אמיליאנו בלמסדה פרננדס (19 ביולי 1840 – 19 בספטמבר 1891) כיהן כנשיאה העשירי של צ'ילה, והאחרון במה שמכונה "הרפובליקה הליברלית בצ'ילה", בין 18 בספטמבר 1886 ל-29 באוגוסט 1891. במהלך כהונתו כנשיא, חילוקי הדעות הפוליטיים שלו עם הקונגרס הצ'ילאני הובילו למלחמת האזרחים הצ'ילאנית ב-1891, ולאחריה הוא ירה בעצמו ומת.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלמסדה נולד בבוקאלמו, הבכור מבין 12 ילדים. הוריו היו אמידים, ובימי נעוריו עסק בעיקר במיזמים תעשייתיים וחקלאיים.[1] בשנת 1849 למד בבית הספר של הנזירים הצרפתים, ושקל להצטרף לכנסייה, ולכן למד מספר שנים תאולוגיה בסמינר של סנטיאגו.[2]
בשנת 1864 הפך למזכיר של מנואל מונט, שהיה אחד הנציגים של הממשלה הצ'ילאנית בקונגרס הכללי הדרום אמריקאי בלימה, ולאחר חזרתו זכה להוקרה רבה כנואם באספה הלאומית.[1] בשנת 1868 הצטרף לחוסטו ודומינגו ארטיאגה אלמפרטה כדי לייסד ולפרסם את העיתון "לה ליברטד" (החופש). הוא פרסם שני מונוגרפים: "הפתרון הפוליטי בחופש הבחירות" ו"כנסייה ומדינה". בשנת 1869 הצטרף למועדון הרפורמה, שהפך לבסיס הפוליטי של המפלגה הליברלית. העקרונות המרכזיים של התוכנית הפוליטית היו חופש דת, הגברת החופש האישי והפוליטי, ביטול ההתערבות הממשלתית בתהליך הבחירות, רפורמה בחוקה של 1833 והגבלת סמכויות הנשיא.[2]
תקופת נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלמסדה הפך לנשיא צ'ילה בשנת 1886.[1] הבחירה שלו עוררה התנגדות עזה מצד השמרנים והליברלים הפורשים, אך הושגה לבסוף הודות לתמיכת הנשיא היוצא דומינגו סנטה מריה. עם כניסתו לתפקיד, שאף בלמסדה לפיוס בין כל פלגי המפלגה הליברלית בקונגרס, כדי ליצור רוב מוצק לתמיכה בממשל. לשם כך, הוא מינה נציגים מקבוצות פוליטיות שונות כשרים. שישה חודשים לאחר מכן, הממשלה אורגנה מחדש, ושני מהמתנגדים הבולטים לבחירתו קיבלו תיקים. אך למרות יכולותיו הגדולות, אופיו השלטוני של בלמסדה לא התאים במיוחד לתפקיד.[3]
בלמסדה יזם רפורמות נרחבות, מתוך אמונה שהשיג כעת את תמיכת הרוב בקונגרס לכל צעד שיחליט לקדם. הנשיא החדש יזם מדיניות חסרת תקדים של הוצאות כבדות על עבודות ציבוריות, בניית בתי ספר וחיזוק כוחות הצי והצבא של הרפובליקה. חוזים נמסרו בשווי של 6 מיליון ליש"ט לבניית מסילות רכבת בדרום; כ-10 מיליון דולר הושקעו בהקמת בתי ספר ומכללות; שלושה ספינות סיור ושני טורפדו הוספו לצי; בניית נמל צי קודמה באופן פעיל; נרכשו כלי נשק חדשים עבור חילות הרגלים והתותחנים בצבא, ותותחים כבדים נרכשו לצורך ביצור קבוע וחזק של הנמלים.[3]
כשלעצמה, מדיניות זו לא הייתה בלתי סבירה, ובהיבטים רבים אף הועילה למדינה. אך הוצאות הסכומים הגדולים שהיו מעורבים בתוכניות השונות היו כרוכים גם בשחיתות גדולה. חוזים ניתנו על פי אישיות וקירבה ולא לפי כישורים, וההתקדמות בבניית עבודות התשתית הציבוריות החדשות הייתה רחוקה מלהיות מספקת. האופוזיציה בקונגרס לנשיא בלמסדה החלה לגדול במהירות לקראת סוף שנת 1887, וצברה עוד כוח בשנת 1888. כדי להבטיח רוב לטובת דעותיו, הנשיא השליך את כל כובד משקלו הפוליטי בבחירות לסנאטורים ולנציגים בשנת 1888; אך רבים מהחברים שנבחרו לבתים באמצעות השפעה פוליטית זו הצטרפו לאופוזיציה זמן קצר לאחר כניסתם לתפקיד.[3]
הקונפליקט עם הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1889 הפכה הקונגרס עוין באופן מובהק לממשל של הנשיא בלמסדה, והמצב הפוליטי הפך חמור, ואף איים מדי פעם לגרור את המדינה למלחמת אזרחים. על פי הנוהג בצ'ילה באותה תקופה, הממשלה לא נשארה בתפקידה אלא אם כן זכתה לתמיכה של רוב בבתים השונים. בלמסדה מצא את עצמו כעת במצב בלתי אפשרי, שכן לא היה יכול למנות שרים שיתמכו על ידי רוב בסנאט ובבית הנבחרים ובאותו זמן יתאימו למדיניות שלו. בנקודת זמן זו הניח הנשיא שהחוקה מעניקה לו את הכוח למנות ולשמור בתפקיד כל שר שיחשוב שמתאים לתפקיד, ולקונגרס אין זכות להתערב בעניין.[3]
בשנת 1890 נאמר כי הנשיא בלמסדה החליט למנות ולבחור כמחליפו ב-1891 אחד מחבריו האישיים. שאלת בחירת הנשיא הבא הביאה את המצב לנקודת רתיחה, והקונגרס סירב להצביע על תקציבים כלשהם להמשך תפקוד הממשלה. כדי למנוע צרות, בלמסדה הגיע לפשרה עם הקונגרס והסכים למנות ממשלה לפי רצונם בתנאי שיאושרו התקציבים לשנת 1890. עם זאת, הממשלה לא החזיקה הרבה זמן, והתפטרה כאשר השרים הבינו את עוצמת החיכוך שבין הנשיא לקונגרס. לאחר מכן, מינה בלמסדה ממשלה שאינה תואמת את דעות הקונגרס, כאשר בראשה עמד קלאודיו ויקוניה, שבלמסדה התכוון שיהיה מחליפו בתפקיד הנשיאות. כדי למנוע כל התבטאות על התנהלותו בעניין, הוא נמנע מלכנס אספת חירום של המחוקקים לדיון בהערכות ההכנסות וההוצאות לשנת 1891.[3]
מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בינואר 1891 פרסם הנשיא צו שקבע כי תקציב 1890 ייחשב לתקציב הרשמי לשנת 1891. פעולה זו הייתה בלתי חוקית וחרגה מסמכות הרשות המבצעת. בתגובה לפעולתו של הנשיא בלמסדה, סגן נשיא הסנאט, וולדו סילבה, ויושב ראש בית הנבחרים, רמון בארוס לוקו, פרסמו הכרזה הממנה את קפטן חורחה מונט כמצביא הצי, וציינו כי הצי אינו יכול להכיר בסמכותו של בלמסדה כל עוד הוא לא מנהל את ענייני המדינה בהתאם לחוקת צ'ילה. רוב חברי הבתים תמכו בתנועה זו וחתמו על "חוק ההדחה" של הנשיא בלמסדה. ב-7 בינואר עלו סילבה, בארוס לוקו וסנאטורים וחברי פרלמנט נוספים על סיפון אוניית המלחמה הצ'ילאנית "בלנקו אנקלדה", בליווי כלי שיט נוספים, והפליגו מנמל ולפראיסו צפונה לטרפקה כדי לארגן התנגדות מזוינת נגד הנשיא, ובכך פתחו במלחמת האזרחים.[3]
פעולה זו של הקונגרס לא הייתה הסיבה היחידה שהובילה למהפכה. בלמסדה הרחיק את עצמו מחברי המעמדות האריסטוקרטיות של צ'ילה בשל יהירותו ושאפתנותו, וזמן קצר לאחר בחירתו היה ביחסים בלתי ניתנים לגישור עם רוב הנציגים הלאומיים. האוליגרכיה, המורכבת מבעלי הקרקעות הגדולים, תמיד הייתה גורם חשוב בחיים הפוליטיים של הרפובליקה; כאשר הנשיא בלמסדה מצא את עצמו מחוץ לחוג זה, הוא ניסה לשלוט ללא תמיכתם, ולהביא למינהל קבוצת אנשים מחוץ למעגלי הכוח הפוליטיים הפנימיים, אותם יוכל לשלוט בהם בקלות. גם ההשפעה הדתית פנתה נגדו כתוצאה מרעיונותיו החילוניים הרדיקליים לגבי הממשל.[3]
ב-23 במאי 1891, טען הכתב של ה"לונדון טיימס" בצ'ילה, מוריס הרווי, כי התערבות בריטית הייתה הגורם להדחת בלמסדה, וכתב: "ללא ספק, היוזמים, המניפולטורים, התומכים הפיננסיים של מה שמכונה המהפכה היו ונותרו האנגלים או בעלי המניות האנגלו-צ'ילאנים של מכרות החנקה בטרפקה."
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תבוסת כוחותיו של בלמסדה בקרב לה פלסילה, היה ברור שהוא כבר לא יוכל למצוא תמיכה מספקת בקרב תומכיו כדי להישאר בשלטון. לנוכח התקרבות מהירה של צבא המורדים, הוא נטש את תפקידיו הרשמיים וביקש מקלט בשגרירות ארגנטינה.[3] ב-29 באוגוסט הוא מסר רשמית את השלטון לגנרל מנואל בקדנו, ששמר על הסדר בסנטיאגו עד הגעת מנהיגי הקונגרס ב-30 באוגוסט.
הנשיא נשאר מוסתר בשגרירות ארגנטינה עד 19 בספטמבר. בבוקר של אותו יום, יום לאחר יום השנה למינויו לנשיאות וכאשר הסתיימה תקופת כהונתו כנשיא הרפובליקה, הוא ירה בעצמו ומת, במקום להיכנע לממשלה החדשה.[1] הסיבה למעשה זה, כפי שהוצגה במכתבים שכתב זמן קצר לפני סופו, הייתה שהוא לא האמין שהמנצחים ייתנו לו משפט הוגן. מותו של בלמסדה סיים למעשה את מלחמת האזרחים בצ'ילה, והיה לסיומה של המערכה הקשה והמדממת ביותר שהמדינה חוותה אי פעם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 1911 Encyclopædia Britannica/Balmaceda, José Manuel - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
- ^ 1 2 Reseñas biográficas de parlamentarios de Chile - Biblioteca del Congreso Nacional de Chile, web.archive.org, (בעמוד 156), 2009-02-14
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 1911 Encyclopædia Britannica/Chile - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)