חוה ניסימוב

חוה ניסימוב
	חוה ניסימוב
לידה	9 ביוני 1939 (בת 84); ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה
מדינה	ישראל
שפות היצירה	עברית
סוגה	ספרות ילדים ונוער, שירה
פרסים והוקרה	פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשורדי שואה, פרס דבורה עומר לספרות ילדים, פרס דף דף לספרות ילדים, פרס לארגון זכויות הילד בפולין

חוה ניסימוב (נולדה ב-9 ביוני 1939) היא סופרת ומשוררת ישראלית. ניסימוב היא ניצולת שואה ופעילה מאוד בנושא זיכרון השואה: כותבת ספרי שירה ופרוזה בנושא השואה למבוגרים, נוער וילדים. מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות, ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין, וכן זכתה בפרס לארגון זכויות הילד בפולין. יוזמת ומשתתפת בפרויקטים הקשורים בנושא הנצחת השואה. זוכת פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול לשורדי שואה, ופרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספרות ילדים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו. כשהייתה בת שלוש הסתירה אותה אמה אצל איכרה פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודייה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון.

בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ, דוד שלה ובן דודהּ מהפולנים והם התגוררו בעיר לודז'. כששבה האם ממקום בו הסתתרה בזהות בדויה בגרמניה, ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. בשנת 1992 ניסימוב שבה לראשונה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השנייה עלתה ניסימוב לבדה לישראל, ונקלטה במוסדות של עליית הנוער ובקיבוצים. אמה של ניסימוב הגיעה בסופו של דבר לישראל, אולם השתיים לא היו בקשר אחרי המלחמה^[1].

שירתה בצה"ל בחיל האוויר^[2].

לימים היא נישאה והפכה לאם לשני בנים ובת ובהמשך לסבתא לשתי נכדות ושני נכדים. בשנות ה-40 לחייה, היא החלה ללמוד באוניברסיטה ולעסוק בניהול מגוון פרויקטים קהילתיים ביניהם הרשות למלחמה בסמים בבת-ים. לאחר שיצאה לפנסיה עבדה בוועידת התביעות, בארגון וליווי הרצאות והשתלמויות בנושא מצוי זכויות של ניצולי השואה בישראל.

ספרה הראשון, המדריך לכתיבת זכרונות לניצולי שואה בנושא כתיבת זכרונות, לא פורסם. ב-2007 הוציאה את ספרה הראשון, "ילדה משם", שבו שחזרה את חייה בליווי איורים של עפרה עמית, הספר תורגם לאנגלית ופורסם בארצות הברית בהוצאת "כתב".

אלית וובר כתבה את המחזה "אלמלא" על פי הספר "ילדה משם", וביימה את ההצגה בשם זה; ההצגה הועלתה בישראל ומחוצה לה החל מאפריל 2014, עם קטעי קישור מפי ניסימוב.

בשנת 2017 פגשה את נכדו של בני הזוג שהצילו אותה^[3].

ב-2020 נבחרה לפרויקט בוסתן של הספרייה הלאומית^[4].

ב-2023 זכתה בפרס שורדי השואה על שם לוי אשכול מטעם משרד התרבות.^[5]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדה משם, הוצאת מקטרת, 2007. ספר אוטוביוגרפי המכיל שברי זיכרונות וסיפורים מתקופת השואה. הספר תורגם לאנגלית וראה אור בשנה 2015 בשם: A Girl From There. איורים: עפרה עמית. (הספר בקטלוג ULI)
רעבת רחם, הוצאת עקד, 2009. ספר שירים אישי, העוסק בשואה. (הספר בקטלוג ULI)
אין בית לבית, הוצאת עיתון 77, 2013. שירה. (הספר בקטלוג ULI)
גם השמחה שלי רוקדת בעדינות, הוצאת עיתון 77, 2014, קטעי פרוזה. (הספר בקטלוג ULI)
קלידוסקופ, הוצאות טל־מאי וידיעות אחרונות, איורים: כנרת גילדר, 2015, ספר ילדים, זוכה פרס דף דף לספרות ילדים. הספר נכנס למצעד הספרים לילדים ונוער (יוזמה ממשלתית של משרד החינוך הישראלי לעידוד קריאה בקרב תלמידי בית-הספר) ומלמדים אותו בסמינר למורים ובבתי הספר. (הספר בקטלוג ULI)
הסוד של פלוריאן, ידיעות ספרים, 2017. הספר זכה בפרס דבורה עומר לספר נוער מצטיין בדצמבר 2017. איירה: מריאנה רסקין. הספר מסופר מנקודת מבטו של הילד הפולני מהמשפחה שהצילה את חייה של ניסימוב^[1]. (הספר בקטלוג ULI)

פלמינגו - ימי אהבה, פרדס הוצאה לאור, 2019.
אני כאן!, הוצאות טל־מאי, איורים: מריאנה רסקין, 2021. אלה מתגוררת עם דודה ודודתה בחיפה לאחר קום מדינת ישראל. היא חדורת געגועים לאביה שנהרג במלחמה ולאמה שעדיין לא שבה ממנה. היא אינה משתלבת בחברת הילדים בבית הספר ומוצאת את מפלטה בספרים, במחוזות דמיונה ובשיטוט ברחובות העיר על גבי סקטים. חייה משתנים כשהיא מתיידדת עם אילנה החושפת בפניה את הר הכרמל.
דבש מחושך, הוצאת עיתון 77, עריכה: טל ניצן, איור עפרה עמית. 2022.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיא פרל, '"שבה למקום הפצע": קריאה בספר 'אין בית לבית' מאת חוה ניסימוב', בתוך: לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה, 2016, עמ' 102–107.

אנתולוגיות בהן פורסמו שיריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסים קלדרון (עורך), כתוב, הוצאת מפעל הפיס. ספור שזכה בפרס ראשון בבת ים במסגרת תחרות הסיפור הקצר, מטעם מפעל הפיס לרשויות מקומיות.
מרדכי דוד (מודי) כהן (עורך), הלילה הזה כולו שירה: שירה ישראלית המתכתבת עם ההגדה ועם יציאת מצרים, הוצאת חבר לעט, מו"ל יואב איתמר, 2016.