זכריה ארטשטיין
 | |
| זכריה ארטשטיין (עומד), אימו זיסל ואחיו אברהם בשנת 1938 | |
| לידה |
27 במרץ 1923 פרושקוב, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
יולי 1943 (בגיל 20) גטו ורשה, פולין (גנרלגוברנמן נאצי) |
| פרסים והוקרה |
צלב הגבורה |
  | |
זכריה ארטשטיין (27 במרץ 1923 – יולי 1943), מלוחמי מרד גטו ורשה, היה חבר בתנועת דרור, מפקד פלוגה בארגון היהודי הלוחם, ואחד הלוחמים האחרונים בגטו. נפל בקרב בעת שניסה לפרוץ לצד הארי של הגטו.[1] בשנת 1945 זכה בעיטור צלב הגבורה מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני.[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכריה ("זכריה'ש") ארטשטיין נולד בשנת 1923 בפרושקוב בפולין, בן זקונים וילדם השישי של וולף, בעל מלאכה בתחום הצורפות, וזיסל.[3] גדל בבית ציוני. כל אחיו ואחותו עלו לישראל בשנות ה-20' וה-30'. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער "דרור פרייהייט". בתום לימודיו בפרושקוב למד בסמינר העברי למורים בוורשה. ב-1940 עבר עם הוריו לגטו בפרושקוב ונלקח לעבודות בכפייה, תחילה יומיות, ובשלב מסוים למחנה עבודה, ממנו הצליח לברוח עם חברים אחדים.[4] יחד עם יתר המדריכים מתנועת הנוער העביר שיעורי לימוד לילדי הגטו שנותרו מחוסרי מסגרת מפני שכל בתי הספר היהודיים נסגרו בצו הגרמנים.
ב-1 בפברואר 1941 גורש עם הוריו ויתר יהודי העיר לגטו ורשה. תחילה שוכן עם הוריו באחד מבתי הפליטים, אך במהרה עבר לקומונה של הנהגת "דרור" בוורשה, ברחוב דְזֶ'לנָה 34 וגר בשכנות למנהיגי התנועה צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואחרים. הקומונה, שפעלה כקיבוץ, השתרעה על פני ארבעה בניינים בני שלוש קומות שבמרכזם חצר סגורה. ב-1941 הוחלט על ייסוד קיבוץ חדש בעיר אוסטרובייץ שוויינטוקז'יסקי וארטשטיין נבחר להיות בין קומץ המייסדים.[4] המטרה הייתה לארגן את הצעירים בגטו העיר להקים מחתרת, אך הצוות היה קטן מדי, ובמאי 1942 הוחלט לסגור את הקבוצה, וארטשטיין שב לוורשה. בקיץ 1942 עבד ארטשטיין בחוות ההכשרה בצ'רניאקוב.[4]
בארגון היהודי הלוחם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־22 ביולי 1942 התחילה בגטו האקציה הגדולה. ב-28 ביולי 1942 נפגשו ראשי ארגוני החלוץ ותנועות הנוער הציוניות והוחלט על הקמת אי"ל – "הארגון היהודי הלוחם". ארטשטיין הצטרף לארגון ועסק בצבירת נשק. לדברי צביה לובטקין, ארטשטיין הביא לאי"ל את הרובה הראשון של הארגון.[3]
ב-18 בינואר 1943 חודשו במפתיע האקציות בגטו ותפסו את הארגון לא מוכן לחלוטין. תוכניות הקרב שהוכנו מבעוד מועד לא היו ישימות משום שהיחידות השונות היו מנותקות זו מזו, וללא יכולת תיאום או הנהגה מרכזית. ארטשטיין היה עם פלוגת חברים מתנועתו, בפיקודו של יצחק צוקרמן, כשהם חמושים באקדחים, רימונים, מוטות ברזל וחומצת גופרית, וממתינים לגרמנים שערכו חיפושים מבית לבית. הם הצליחו להפתיע את הגרמנים שנכנסו לדירה: "זכריה ישב אותה שעה בחדר הראשון שקוע, כביכול, בקריאת ספר וע“י כך הסיח ממנו דעתם של הבאים. אנחנו כולנו היינו מרוכזים בארבע פינות החדר השני. הגרמנים עברו בצעדים מאוששים את החדר הראשון ונכנסו אלינו. בין רגע זינק זכריה ממקומו, ירה בגבם והפיל שנים מהם"[5]. המשורר יצחק קצנלסון, שהיה עד לקרב זה, הנציח אותו בשיר "עם חלוצים"[2]: "...'הַּיְהּודִים יורִים!' – קָרָא תָמֵהַ, מִי מֵהֶם, אָכֵן, יורים, אֵפֹוא! אַּתָה. זְכַרְיָה, וְגּוטְמַן, אֱלִיעֶזֶר – חֲלּוצִים-ּפֹה, וְ'ׁשֹומְרִים' בְנִיזְקָה. כֵן, יְהּודִים יורִים! ולֹא יָדַע זֹאת הַּצֹורֵר..."[6] במשך ארבעה ימים התקיימו עוד מספר קרבות קטנים, שכונו "המרד הקטן". את אחד מהקרבות, בבסיס של האי"ל ברחוב מילא 34, תיארה לובטקין כך: "והנה הם עולים במדרגות ונכנסים לדירתנו. לא השגיחו בנו. רק זכריה ארטשטיין עמד, יחידי, הרים ידיו כנכנע ויצא למסדרון. אז הגחנו מפינותינו והתקפנו את אלה שהיו בפנים הדירה. כדורים ניתכו על ראשי הגרמנים, הם נדהמו, ומיד חזרו על עקבם ונסו מנוסת בהלה. אולם בהגיעם למטה קידמם צרור יריות, כי זכריה הפך פניו והתקיפם מבחוץ".[7] לאחר "המרד הקטן" רוח ההתנגדות גברה, יהודים רבים מצאו לעצמם מקומות מסתור וסירבו לפקודה לעזוב את הבתים[3], והשילוחים מהגטו נעצרו.
בדו"ח שנשלח מהגטו ללונדון כתב צוקרמן על מרד ינואר: "בעיקר הצטיינו בגבורתם ובקור רוח זכריה ארטשטיין, בנימין ולד וחנוך גוטמן".[4]. ארטשטיין מונה למפקד פלוגת אי"ל בגטו המרכזי, הצליח לגייס קרוב לשלושים לוחמים ולוחמות, רובם חברי "דרור" ותיקים מהקומונה בדז'לנה ומחוות צ'רניאקוב, ופלוגתו הייתה אחת הגדולות באי"ל אם לא הגדולה מכולן.[4] הוא פיקד על "קבוצת העונשין" של אי"ל שניסתה להשליט חוק וסדר בכאוס של הגטו (למשל להעניש שודדים ולהשיב את הכסף לנשדדים), וגם הוציאה להורג יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ביניהם אלפרד נוסיג.[8]
במרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב פסח, 19 באפריל 1943 החל השלב הסופי בחיסולו של הגטו. כוחות רבים – כ-850 אנשי ואפן אס-אס מתוגברים במאות שוטרים גרמנים, פולנים ואוקראינים – נכנסו אל הגטו במטרה להשלים את תהליך השילוח שנקטע בינואר, אך נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. פלוגת הלוחמים תחת פיקודו של ארטשטיין פעלה בקרן הרחובות נאלבקי-גנשה[1] והייתה מהראשונות לתקוף.[9] על פי ספרו של משה ארנס מ-2009, "היריות הראשונות נורו מעמדתו של ארטשטיין ברחוב נלבקי 33 כאשר הגרמנים עברו ליד בניין זה. היו אלה היריות הראשונות של המרד. בעקבותיהן נורו יריות של רובים ואקדחים, ורימוני יד ובקבוקי מולוטוב הושלכו מכל עבר".[3][10] הכוחות הגרמניים ספגו אבדות והתקדמותם בגטו נעצרה. מפקד האס-אס והמשטרה של ורשה, פון סמרן-פרנקנג, פוטר על ידי גרופנפיהרר יירגן שטרופ שלקח פיקוד על דיכוי המרד. כוחותיו של שטרופ החלו לשרוף באופן שיטתי את בתי הגטו. ארטשטיין נאלץ לעבור מעמדה לעמדה תוך פגיעה של פלוגתו במחסני הגרמנים.[1] כתוצאה מהשריפות המסיביות ובהיעדר בתים להתבצר בהם וגגות לסגת דרכם שינו המורדים טקטיקה ונחלקו לחוליות קטנות המבצעות התקפות 'קטנות' מרשת הבונקרים התת-קרקעיים נגד החוליות של החיילים הגרמנים. לדברי לובטקין, "זכריה ארטשטיין הצטיין כאחד הלוחמים האמיצים ביותר בארגון הלוחם".[4]
ב-8 במאי 1943, הותקף הבונקר ברחוב מילא 18, שהיה המפקדה הראשית של אי"ל ורבים ממנהיגי המרד נהרגו, ביניהם גם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ'. סגנו, מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים, כולל צביה לובטקין, הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק), אך הקשר עם ארטשטיין אבד והוא נותר בגטו והמשיך להילחם.[5] הוא הסתתר בבונקר ברחוב נאלבקי 37 שנחשף בעקבות הלשנה של אחד מדייריו. הגרמנים איתרו את פתח הבונקר והזרימו לתוכו גז. ארטשטיין יחד עם עשרה מאנשיו נמצאו בסוף מאי באזור, "מעולפים מגז", על ידי יורק פלונסקי מאצ"י, ונשארו עם קבוצתו עד ל-20–25 ביוני, כשבין שתי הקבוצות נקשרו "קשרי אמון הדוקים".[3] לדברי פלונסקי, "באחד הלילות יצא ארטשטיין עם לוחם אחר מקבוצת ואלבסקי לפעולה קרבית ולא חזר. הוא נהרג, כנראה, בהתנגשות עם הגרמנים". קבוצתו של ארטשטיין הייתה קבוצת אי"ל האחרונה שנלחמה, עד 3 או 4 ביולי, וככל הנראה נהרגו בעת שניסו לצאת מהגטו.[11][12] היה זה אחד העימותים המזוינים האחרונים עם כוחות גרמניים בגטו.[13]
לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־19 באפריל 1945, יום השנה השני למרד גטו ורשה, הוענק לארטשטיין עיטור "צלב הגבורה" מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני.[2]
רחל אוירבך, ממפעילי ארכיון "עונג שבת", שהתגוררה ברחוב נאלבקי 37, משם תיעדה את תנועת ההתנגדות, עד שהצליחה לברוח לצד הארי של העיר ב-9 במרץ 1943, ציינה את ארטשטיין בספרה "מרד גטו ורשה": "אֵלֶּה הַיּוֹצְאִים עַתָּה בַּלַּיְלָה לְחַפֵּשׂ מָזוֹן, קָשָׁה עֲלֵיהֶם מִשְׁאוֹל הָאֵימָה. אֵין רוֹאִים אִישׁ. אֵי־שָׁם פַּח שֶׁל גַּג מְהַלֵּךְ אֵימִים בְּקִרְקוּשׁוֹ. כָּנָף שֶׁל חַלּוֹן נֶאֱנָח - מְנֻעְנָע בִּידֵי הָרוּחַ. בְּלַיְלָה אֲשֶׁר כָּזֶה יוֹצֵא זְכַרְיָה'ש בְּתַפְקִיד. הוּא הוֹלֵך לְחַפֵּשׂ דֶּרֶך בִּשְׁבִיל הַבַּחוּרִים שֶׁלּוֹ - יְצִיאָה מִן הַגֶטוֹ. הוּא פּוֹנֶה אֶל רְחוֹב רָחוֹק בְּשֶׁטַח הַהֶפְקֵר. הוּא הוֹלֵך וְנֶעְלָם. נֶעְלָם בֵּין הַחוּרְבוֹת - מְפַקֵּד הַגֶטוֹ הָאַחֲרוֹן".
ההיסטוריונית חוי דרייפוס שחקרה את גטו ורשה בחודשיו האחרונים כתבה כי ארטשטיין "התבלט בעשייה וביכולות ההנהגה שלו, כבר בשלבים המוקדמים של הפעילות המזוינת נגד הגרמנים, והפך במהרה לאחת הדמויות האהובות והמוערכות בהובלת הארגון", וכי "הוא וקבוצתו נותרו בגטו כשארית לוחמת אחרונה".[14]
ב-2011 הוענק לבני משפחתו של ארטשטיין אות הוקרה על מעורבותו במרד גטו ורשה מטעם מדינת ישראל.[15][16] אחיינו הוא העיתונאי עמוס רגב.[17]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 זכריה ארטשטיין, באתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי ומורדי הגטאות
- ^ 1 2 3 זכריה ארטשטיין, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה
- ^ 1 2 3 4 5 אילה יניב, "היהודים יורים!", באתר ישראל היום, 22 באפריל 2017
- ^ 1 2 3 4 5 6 אילה יניב, זכריה'ש : מפקד הגטו האחרון : סיפורו הביוגרפי של זכריה ארטשטיין, תל אביב-יפו: דרור לנפש, 2018, עמ' 15–42
- ^ 1 2 אברהם לוינסון, תולדות יהודי וארשה, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ השיר 'עם חלוצים' מתוך השיר על העם היהודי שנהרג. במקור: "די יודען שיסן!" האָט באַוויזן ווער פון זיי דערשטוינט אַ רוף טאָן, יאָ, טאַקע װאָר! זכריה, דו! און אליעזר, דאָ - חלוצים! און אויף דער ניזקאַ - שומרים. יאָ, איר, איר! זיי האָבן ס́ניט געוואוסט ..."
- ^ צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, תל-אביב:: הוצאת בית לוחמי הגטאות – הקיבוץ המאוחד., 1979, עמ' 107–108
- ^ Melvyn Conroy, The Terrible Choice, JewishGen
- ^ שרה נשמית, מתוך הספר "המרד בגטו וארשה : מרד ה 19 באפריל - מהלך הקרבות וחורבן הגטו", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1972
- ^ ארז תדמור, "הסיפור האמיתי של מרד גטו ורשה זויף": משה ארנס והקרב על הזיכרון, באתר מידה, 2013-04-28
- ^ איתמר לוין, עוד מסתתרים שרידי יהודים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12/04/2010
- ^ איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן, David Patterson (ע), הספר השחור (באנגלית), Transaction Publishers, 2003-06-01, עמ' 553, מסת"ב 978-1-4128-2007-3. (באנגלית)
- ^ מרד גטו ורשה- לא מאוחדים במאבק המשותף | מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה - 2, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה - 2
- ^ חוי דרייפוס, זכריה'ש : מפקד הגטו האחרון : סיפורו הביוגרפי של זכריה ארטשטיין, תל אביב-יפו: דרור לנפש, 2018, עמ' 45
- ^ אריק בנדר, אחרי 70 שנה: הוקרה ללוחמי גטו ורשה, באתר מקור ראשון, 26/7/2011
- ^ זכריה ארטשטיין, באתר הגבורה
- ^ עמוס רגב, הדגל בגטו, באתר ישראל היום, 07.04.2013