ז'יגמונד באטורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'יגמונד באטורי
Báthory Zsigmond
ציור דיוקן מאת הצייר הפלמי דומוניקוס קוסטוס
ציור דיוקן מאת הצייר הפלמי דומוניקוס קוסטוס
לידה 20 במרץ 1572
ואראד, פרטיום, נסיכות טרנסילבניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 במרץ 1613 (בגיל 41)
ליבוכוביצה, ממלכת בוהמיה, האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה נסיכות טרנסילבניה (1570–1711) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קתדרלת ויטוס הקדוש בפראג
בן או בת זוג מריה כרסטינה מאוסטריה (1595–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית באטורי
אב קרישטוף באטורי עריכת הנתון בוויקינתונים
אם ארז'בט בוצ'קאי עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'יגמונד באטורי (בהונגרית: Báthory Zsigmond;‏ 1573 – 27 במרץ 1613) היה נסיך טרנסילבניה מספר פעמים בין השנים 1586–1602, ב-1598 הפך גם לדוכס רציבוז' ואופולה בשלזיה. אביו, קרישטוף באטורי שלט בטרנסילבניה כווייבוד, מחליף של סטפאן באטורי שעזב לפולין. ז'יגמונד היה עדיין קטין כשנבחר לשליט על ידי הדיאטה של טרנסילבניה בהתאם לבקשתו שלפני המוות של אביו, קרישטוף. בהתחלה טרנסילבניה נמשלה בשמו על ידי מועצות עוצרות, אולם ב-1585 מינה אישטוואן באטורי כעוצר יחיד את יאנוש גיצי. אחרי מות אישטוואן באטורי אימץ ז'יגמונד באטורי את התואר "נסיך".

בשנת 1588 הדיאטה הכריזה את ז'יגמונד באטורי כבגיר, אולם רק אחרי שנתן הסכמתו לגירוש הישועים. משום כך הטיל עליו האפיפיור סיקסטוס החמישי חרם שהוסר לבסוף ב-1590 והישועים הורשו לשוב כעבור שנה. יחסו האוהד הגלוי של ז'יגמונד באטורי כלפי הקתולים עשה אותו לא פופולרי בקרב נתיניו הפרוטסטנטים. הוא החליט להצטרף לליגה הקדושה נגד האימפריה העות'מאנית. משלא הצליח לשכנע את הדיאטה לתמוך בתוכניותיו הוא ויתר על הכתר ביולי 1594, אולם מפקדי הצבא שכנעו אותו לחזור בו מהחלטתו. לפי הצעת מפקדיו דיכא את האצילים שהתנגדו למלחמה בעות'מאנים. רשמית הוא חבר לליגה הקדושה והתחתן עם מריה כריסטינה, אחיינית של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שישב בפראג. שכניו הרומנים, מיכאל האמיץ, שליט ולאכיה, ושטפן רזבאן, שליט מולדובה, הכירו בחסותו. כוחותיהם המאוחדים הביסו את הצבא העות'מאני בקרב ג'ורג'יו. אחרי ניצחון זה באה סדרת ניצחונות עות'מאנים. בעקבות זאת, בהתחלת שנת 1598 התפטר ז'יגמונד לטובת הקיסר רודולף השני. כפיצוי קיבל את הדוכסויות רציבוז' ואופולה. דודו מצד האם, אישטוואן בוצ'קאי שכנע אותו לחזור בסוף הקיץ, אך לא עלה בידו לעשות שלום עם הטורקים. ב-1599 ויתר על טרנסילבניה לטובת אחיו, אנדראש באטורי והתיישב בפולין. בשנים הבאות טרנסילבניה סבלה מפשיטות קבועות ומעשי שוד של שכירי חרב וכוחות עות'מאניים. ז'יגמונד שב מפולין בשנת 1601 בראש צבא פולני, אך לא הצליח לחזק את מעמדו. שוב התפטר לטובת הקיסר רודולף השני והתיישב בבוהמיה ביולי 1602. אחרי שהואשם בקשר נגד הקיסר, הושלך בשנים 1610–1611 למשך 14 חדשים לכלא בפראג. הוא מת באחוזתו בליבוכוביצה בבוהמיה.

ילדות וצעריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'יגמונד באטורי היה בנם של קרישטוף באטורי ואשתו השנייה, ארז'בט לבית בוצ'קאי[1]. לפי הכרוניקן הטרנסילבני אישטוואן סמושקזי הוא נולד בוואראד, כיום אוראדיה ברומניה[2] בשנת 1573. באותה עת שלט בטרנסילבניה אישטוואן באטורי שומיאי הבן[3]. אחרי שנבחר כמלך פולין בשלהי שנת 1575 תחת השם סטפאן באטורי הוא אימץ את התואר נסיך טרנסילבניה והעביר לאחיו, קרישטוף את התואר וויבוד טרנסילבניה[4]. סטפאן באטורי הקים בקרקוב קנצלריה נפרדת על מנת לפקח על ניהול הנסיכות[5]. אביו ודודו של ז'יגמונד היו רומים-קתולים בדתם, בעוד אמו הייתה רפורמית[2]. לפי דברי הישועי אנטוניו פוסווינו, הוכיח ז'יגמונד את נאמנותו לדת הקתולית עוד בגיל שבע[2]. אמו צחקה מאדיקותו ואמרה שהוא רק רצה למצוא חן בעיני דודו[2]. בנעוריו היה ז'יגמונד עוין במיוחד לאנטי-טריניטריסטים כגון האוניטריאנים[2]. אמו הלכה לעולמה מוקדם משנת 1581[2].

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווייבוד טרנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מות אשתו, קרישטוף באטורי חלה קשה[3].לפי דרישתו, בסביבות 15 במאי 1581 הדיאטה של טרנסילבניה שהתכנסה בקולוז'וואר (כיום קלוז'-נאפוקה ברומניה) ובחרה בבנו, ז'יגמונד כוויבוד[6][1]. מכיוון שז'יגמונד היה קטין, אביו על ערש דווי הקים מועצת עוצרות מורכבת משנים עשר אצילים. בראש המועצה הוא מינה את בן דודו, דנש צ'אקי ואת גיסו, אישטוואן בוצ'קאי[3]. קרישטוף באטורי הלך לעולמו ב-27 במאי[6]. ב-3 ביולי 1581 אישר הסולטאן העות'מאני מוראט השלישי את בחירתו של ז'יגמונד כווייבוד טרנסילבניה והזכיר בהזדמנות זאת את חובת התשלום השנתי של 15,000 פלורינים לשער הנשגב[7]. בזמן הזה אציל הונגרי צעיר בשם פאל מארקהאזי שחי באיסטנבול, הציע לשלם לטורקים סכום כפול ולהוסיף עוד מס בשווי של 100,000 פורלינים אם ימונה לשליט טרנסילבניה[8]. הוא זכה בתמיכת הווזיר הגדול קוג'ה סינאן פאשה[8]. לאור הנסיבות דרש הסולטאן מוראט גם מז'יגמונד לשלם אותם סכומים, אולם אישטוואן באטורי ו"שלוש האומות של טרנסילבניה" דחו את הדרישה[8]. אחרי שקיבל את המס המקורי, בנובמבר 1581 הסכים הסולטאן לאשר את עלייתו של ז'יגמונד לשלטון[8]. סטפאן באטורי דאג לחינוכו של ז'יגמונד והסמיך את הישועים יאנוש ללסי וגרגיי ואשארהיי כמוריו האישיים[9] לדברי אישטוואן סמושקזי הורה סטפאן באטורי למלוויו של ז'יגמונד לשוחח בפניו בעת הארוחות על נושאים כמו ארצות העולם, מלחמות וציד [9]. הוא ארגן מחדש את הממשל בטרנסילבניה ומינה מועצת העוצרות בת שלושה חברים:שאנדור קנדי, פרקש קובאצ'וצי ולאסלו שומבורי, שהיו אחראים לניהול הנסיכות כל עוד הווייבוד היה קטין[9][10]. הדיאטה הטרנסילבנית הציעה לנסיך לפזר את המועצה, אך הוא עשה זאת רק ב-1 במאי 1585[11] ומינה במקומה עוצר אחד - הקלוויניסט האדוק יאנוש גיצי[1][11].

נסיך טרנסילבניה בחסות עוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מות סטפאן באטורי ב-13 בדצמבר 1586 ירש ז'יגמונד באטורי את התואר נסיך טרנסילבניה[11][12]. הוא היה עדיין קטין וגיצי המשיך לשלוט במדינה כעוצר[1][13]. ז'יגמונד באטורי הוזכר כאחד המועמדים לכס המלכות של האיחוד פולין-ליטא[14]. יועציו ידעו שאין לו סיכוי גדול לזכות בכתר, אולם ביקשו להדגיש את זכאות משפחת באטורי לכס המלכות באיחוד הפולני-ליטאי[15]. קובאצ'וצי הודיע על מועמדותו של ז'יגמונד בסיים האיחוד ב-14 באוגוסט 1587[16]. כעבור חמישה ימים בחר הסיים בזיגמונט השלישי ואזה כמלך פולין[17]. בעת מלחמת הירושה הפולנית (1588-1587), כוחות מטרנסילבניה תמכו בזיגמונט נגד הארכידוכס האוסטרי מקסימיליאן השלישי מהבסבורג שטען גם כן לכתר פולין וליטא[18] גם בטרנסילבניה עצמה פרץ סכסוך ירושה. בני דוד של ז'יגמונד, בולדיז'אר באטורי ואישטוואן באטורי (1601-1553) שבו מפולין לטרנסילבניה[19][13]. בולדיז'אר רצה לקחת בידיו את השלטון בנסיכות וקבע את מושב חצרו בפגראש שבה התרכזו המתנגדים לשלטונו של העוצר יאנשו גיצי[13][19]. קנצלר טרנסילבניה, קובאצ'וצי, שמר על נייטרליות בסכסוך[13].

באוקטובר 1588 הציע פרלמנט הנסיכות, הדיאטה הטרנסילבנית, להכריז על בגרותו של ז'יגמונד באטורי בתנאי שיגרש את הישועים מטרנסילבניה[13]. הוא דחה את הדרישה, בעיקר מכיוון שלא רצה לגרש את הכומר המוודה שלו, אלפונסו קאריו[13]. הדיאטה פוזרה, אבל בני דודיו שכנעו את ז'יגמונד שלא לפעול נגד הדיאטה, שנשלטה על ידי פרוטסטנטים[13]. הדיאטה כונסה מחדש בשלהי 1588. ב-8 בדצמבר הורה ז'יגמונד על גירוש הישועים והפרלמנט שבא על סיפוקו הכריז אותו בוגר[13][20].

סכסוכים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בדצמבר 1588 התקיים טקס השבועה המסורתי שבו הוכתר ז'יגמונד באטורי כשליט בוגר של טרנסילבניה[20]. האפיפיור סיקסטוס החמישי הטיל עליו חרם של כנסייה הרומית-קתולית כתגובה לגירוש הישועים[21]. בן דוד של ז'יגמונד, אנדראש באטורי, האיץ את האפיפיור לבטל את החרם בעילה שמתנגדי הנסיך הפרוטסטנטים היו אלה שאילצו אותו לחתום על גזירת הגירוש[21]. אז במאי 1589 הרשה האפיפיור לז'יגמונד להעסיק כומר מוודה ובחג הפסחא 1590 החרם עליו בוטל. ז'יגמונד עשה כמה ניסיונות לחזק את מעמד הכנסייה הקתולית, במיוחד על ידי מינוי קתולים בתפקידים בכירים במנהל המדינה[22]. קאריו וכמרים ישועים אחרים שבו במסווה לחצרו של ז'יגמונד בתחילת שנת 1591[20][23]. באוגוסט נפגש הנסיך ז'יגמונד עם בולדיז'אר באטורי ועם אנדראש באטורי כדי להשיג תמיכתם בלגזליצה של הנוכחות הישועים, אולם הם סירבו לטעון בעד החלטה זו בפני הדיאטה[23]. ז'יגמונד שלח לטוסקנה את מקורבו, אישטוואן יושיקה, כדי להתחיל במשא ומתן בנוגע לנישואיו לאלאונורה אורסיני, אחיינית של הדוכס הגדול פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, אך בני דודיו התנגדו בחריפות למינויו של יושיקה[24]. ז'יגמונד הזמין לחצרו אמנים ואומנים איטלקים ומינה אותם ליועציו או שרתיו[25]. סמושקזי תיאר אותם כ"נציגים הנחותים ביותר של האומה האצילית ביותר"[25].. בדיאטה בגיולהפהרוואר (אלבה יוליה של ימינו) בנובמבר 1591 נציגי "שלוש האומות" של טרנסילבניה מתחו בקורת על אורח חייו הבזבזני של הנסיך[26]. כדי לצמצם את סמכויותיו קבעה הדיאטה שז'יגמונד יוכל להחליט החלטות רק בישיבות מועצת המלכות[27][28]. ז'יגמונד מצידו הפסיק לבני דודיו את הקצבאות שהופרשו להם מאוצר הנסיכות[26].

בחודשים הבאים בחצר נפוצו שמועות על קנוניות[26]. שאנדור קנדי האשים את יאנוש גאלפי, המנטור לשעבר של ז'יגמונד באטורי שעמד מאחורי המחלוקות בין הנסיך לבני דודיו[26]. אנשי חצר אחרים טענו שבולדיז'אר באטורי זמם להדיח את ז'יגמונד[26]. כומר ישועי שמע בווינה שגאלפי ומרעיו רצו לרצוח את הנסיך ואת בני דודיו[29]. בשלהי שנת 1591 הצהיר ז'יגמונד שברצונו לוותר על הכתר לטובת בולדיז'אר אם חברי המועצה המלכותית ירצו זאת. הצעתו נדחתה, אולם בעת הדיונים התייחס קנדי אל ז'יגמונד ואל בולדיז'אר כאל "שתי מפלצות וגדולי האסונות לשלטון בטרנסילבניה"[30]. בקיץ 1592 תיווך הציר (לגאטוס) של האפיפיור קלמנס השביעי, אטיליו אמלטאו, ניסיון פיוס בין ז'יגמונד לבני דודיו [31]. האפיפיור האיץ במקביל את ז'יגמונד לשאת לאישה נסיכה קתולית מבית לורן[32].

לפי דרישת הסולטאן הטורקי, כוחות טרנסילבנים באו לעזרת ארון הטירן, שליט מולדובה[31]. בנוסף הוא נדרש למלא את הדרישה החוזרת של השער העליון להכפיל את המס השנתי לסולטאן[31]. בולדיז'אר באטורי הורה את רציחתו ב-10 בדצמבר 1592 של מזכירו של ז'יגמונד, פאל גיולאי[31]. הוא שיכנע את ז'יגמונד להורות גם על הוצאתו להורג של גאלפי ב-8 במרץ 1593[31].

באותו קיץ נסע ז'יגמונד לקרקוב בעילום שם על מנת להתחיל משא ומתן בנוגע לנישואיו לאנה לבית ואזה, אחות המלך זיגמונט של פולין[33]. גם השידוך הזה הוצע על ידי הכס הקדוש שביקש לאפשר לז'יגמונד למשול בפולין בהיעדר זיגמונט שהיה גם מלך שוודיה, אולם תוכנית זו לא יצאה לפועל[33].

באוגוסט הכריז הסולטאן מוראט השלישי מלחמה נגד הקיסר רודולף השני [31]. הסולטאן הורה לז'יגמונד באטורי לשלוח תגבורות אל הכוח הצבאי העות'מאני שנמצא בהונגריה[31]. לפי מקורות דיפלומטיים הוזיר הגדול תכנן לכבוש את טרנסילבניה[34]. להצעתו של יאן זמויסקי, הקנצלר של פולין, שיגר ז'יגמונד שליחים אל מלכת אנגליה, אליזבת' עם בקשה להתערב לטובתו בשער העליון[34]. היא נענתה בחיוב והורתה לשגרירה באיסטנבול, אדוארד ברטון לתמוך בז'יגמונד[34]. האפיפיור קלמנס השמיני ביקש לשכנע את ז'יגמונד באטורי להצטרף לליגה הקדושה שארגן נגד האיום העות'מאני[35]. אחרי שצבאו של רודולף הביס את העות'מאנים בשורה של קרבות בסתיו 1593 החליט ז'יגמונד לחבור גם הוא לליגה הקדושה בתנאי שהקיסר רודולף יכיר בעצמאות טרנסילבניה מארצות הכתר ההונגרי[35][27][36]. עם זאת בשלושה כינוסי דיאטה בין מאי ליולי סירבו נציגי שלוש האומות להכריז מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית[27][37]. אז ז'יגמונד באטורי התפטר ובשלהי יולי השאיר בידי בולדיז'אר באטורי את השלטון בנסיכות[38]. בולדיז'אר באטורי היה מוכן לקחת בידיו את רסני השלטון אולם נתקל בהתנגדותם של אצילים בכירים כמו קבואצ'ותי וקנדי שהחליטו להקים מועצת אצילים שתעסוק בניהול טרנסילבניה[39].

מפקדי הצבא, לרבות אישטוואן בוצ'קאי והאח קאריו שיכנעו את ז'יגמונד לשוב לשלטון ב-8 באוגוסט[27][38][39]. הם שכנעו את הנסיך להורות על מעצרם ב-28 באוגוסט של קובאצ'וצי, קנדי, בולדיז'אר באטורי ועוד תריסר אצילים שהתנגדו למלחמה בעות'מאנים. העצורים הואשמו בקשר נגד השלטון[39][40]., לשאנדור וגאבור קנדי ולעוד שני חברי מועצת המלוכה נערפו ראשיהם. בולדיז'אר באטורי, קובאצ'וצי ופרנץ קנדי הוחנקו למוות במאסר [27][41]. פרט לאחד כל האצילים שנרצחו היו פרוטסטנטים, רובם אוניטריאנים[42]. רבים מקרוביהם המירו דתם לקתוליות כדי למנוע את הפקעת אחוזותיהם[42].

הליגה הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־5 באוקטובר 1594 החליט ז'יגמונד להצטרף לליגה הקדושה יחד עם שליט מולדובה, ארון הטיראן, ועם מיכאל האמיץ, שליט ולאכיה[38]. השליטים הרומנים התחילו במשא ומתן ישיר עם האפיפיור, אולם ז'יגמונד שראה אותם כבני חסותו, מנע זאת מהם [43].ב-28 בינואר 1595 חתם שליחו של ז'יגמונד, אישטוואן בוצ'קאי, בפראג, על מסמך שאישר את חברותה של טרנסילבניה בליגה הקדושה[27]. לפי החוזה הכיר הקיסר רודולף לז'יגמונד את הזכות התורשתית למשול בטרנסילבניה ובפרטיום ולהתשמש בתואר נסיך, אבל צוין שעל טרנסילבניה להתאחד מחדש עם ממלכת הונגריה במקרה של משפחתו של ז'יגמונד תישאר ללא יורשים[44]. הדיאטה של טרנסילבניה אשררה את החוזה ב-16 באפריל 1595[44]. הדיאטה החליטה באותו מעמד לאסור על חידושים בתחום הדת. בעקבות החלטה זו התחליו רדיפות נגד שומרי השבת הסקלרים בכיסא אודווארהיי[45]

בשם שליט ולאריה, מיכאי האמיץ, משלחת בויארים וכמרים בכירים הוולאכים שהגיעו לגיולאפהרוואר (אלבה יוליה) הכירו ב-20 במאי 1595 בחסותו של ז'יגמונד על טרנסילבניה[46][47]. בהתאם לחוזה שנחתם נאסר על שליט ולאכיה לכרות ברית עם מעצמות זרות ללא אישורו של ז'יגמונד באטורי. הוגבלה אף סמכותו של השליט לדון את הבויארים למוות [46]. דיאטת טרנסילבניה הוסמכה להטיל מיסים בוולאכיה באמצעות מועצה מורכבת מתריסר בויארים[46]. אחרי שארון וודה, שליט מולדובה, סירב לחתום על חוזה דומה, פלש ז'יגמונד למולדובה, כבש את יאשי ולקח את השליט בשבי. הוא העלה על כיסא מולדובה את שטפאן רזבאן אותו אילץ להישבע לו אמונים[48][44]. אחר כך הכריז ז'יגמונד על עצמו

בחסד האל נסיך טרנסילבניה, ולאכיה ומולדובה, נסיך של האימפריה הרומית הקדושה, רוזן הסקלרים ואדון הפרטיום - חלקי ממלכת הונגריה

[49][50]

ב-6 באוגוסט התחתן ז'יגמונד עם מריה כריסטינה מהבסבורג, אחיינית הקיסר רודולף[44]. אולם נישואים אלה לא מומשו בחדר המיטות[51]. ז'יגמונד האשים את מרגיט מאילאט, אמו של בולדיז'אר באטורי, בן דודו המוצא להורג שכישף אותו וגרם לו לאין אונות[52]..ההיסטוריון לסלו נאג' מציין שבני דורו של ז'יגמונד באטורי לא התייחסו בשום מקום ליחסיו עם נשים, משיכול לרמוז על היותו הומוסקסואל[53].

לפני סוף החודש אוגוסט כבש גיירג' בורביי, הבאן של קאראנסבש, את המבצר ליפה (כיום ליפובה, במחוז אראד) ועוד מבצרים עות'מאנים לאורך הנהר מורש[44]. קוג'ה סינאן פאשה פלש לוולאכיה ואילץ את מיכאי האמיץ לסגת לטרנסילבניה[54][55]. מיכאי הצליח אחר כך להביס את הפולשים הטורקים בקרב קלוגרן אבל לא יכול למנוע מהם לכבוש את טרגובישטה ואת בוקרשט[55]. הוא נסוג לסטויינשט (כיום במחוז ארג'ש) כדי להמתין שם לתגבורות מטרנסילבניה ומולדובה[55].

מכיוון שהצבא העות'מאני עלה בהרבה על גודל כוחותיו של ז'יגמונד, הוא הציע לסקלרים (ששועבדו למעמד של צמיתים בשנות ה-1560) להחזיר את חירויותיהם המסורתיות תמורת התייגייסותם למלחמה נגד העות'מאנים[56][54]. הסלקרים נענו בחיוב, מה שאיפשר לז'ידמונד לצאת למתקפת-נגד בוולאכיה בהתחלת חודש אוקטובר 1595[54][57]. ב-25 באוקטובר 1595 הצבאות המאוחדים של טרנסילבניה, ולאכיה ומולדובה ניצחו את הצבא העות'מאני שנמצא בנסיגה בקרב ג'ורג'ו[58]. אפ על פי שלא היה קרב מכריע הוא איפשר לז'יגמונד ולמיכאל האמיץ לשמור עת בריתם עם הליגה הקדושה[59]. תוך התעלמות מתפקידם הבולט של הסקלרים במלחמה, ב-15 בדצמבר 1595 הדיאטה הטרנסילבנית סירבה להחזיר לעם את חירויותיהם[54][60]. בינתיים בינואר 1596 ז'יגמונד יצא לפראג כדי לשאת ולתת עם הקיסר רודולף. את ניהול ענייני הנסיכות הטיל בימים ההם על אשתו ועל אישטוואן בוצ'קאי[60]. הסקלרים ניסו להבטיח את חירותם אבל בוצ'קאי דיכא אותם האכזריות באירוע שכונה "קרנבל הדמים" בתחילת שנת 1596[54][60]. אחרי שרודולף השני הבטיח לז'יגמונד תגבורות וכספים על מנת שיוכל להמשיך במלחמה בטורקים[60][61].חזר הנסיך הטרנסילבני לארצו ב-4 במרץ 1596[60][61]. הוא הטיל מצור על טמשוואר, כיום טימישוארה, אבל הפסיק אותו נוכח הגעתם של 20,000 חיילים עות'מאנים לא רחוק מהעיר[61]. בקיץ פלש הסולטאן מהמט השלישי אל "הונגריה המלכותית"[62]. ז'יגמונד חיבר את כוחותיו עם הצבא הקיסרי שנמצא תחת פיקודו של מקסימליאן מהבסבורג[62]. יחד עם זאת ב-23–26 באוקטובר 1586 העות'מאנים יכלו להם בקרב מזקרסטש[54].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'יגמונד באטורי בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barta, Gábor "The Emergence of the Principality and its First Crises (1526–1606)". In Köpeczi, Béla; Barta, Gábor; Bóna, István; Makkai, László; Szász, Zoltán; Borus, Judit (eds.). History of Transylvania. Akadémiai Kiadó.1994 pp. 247–300. ISBN 963-05-6703-2.
  • Ioan Bolovan, Florin Constantiniu, Paul E.Michelson, ; Ioan Aurel Pop, Cristian Popa, Marcel Popa, Ioan Scurtu, Kurt W. Treptow, Marcela Vultur, Larry L. Watts,. A History of Romania. The Center for Romanian Studies.1997 ISBN 973-98091-0-3.
  • , Călin Felezeu. "The International Political Background (1541–1699); The Legal Status of the Principality of Transylvania in Its Relations with the Ottoman Porte". In Ioan-Aurel Pop,; Thomas Nägler, András Magyari, (eds.). The History of Transylvania, Vol. II (From 1541 to 1711). Romanian Academy, Center for Transylvanian Studies. pp. 15–73. ISBN 978-973-7784-04-9.
  • Granasztói, György. "A három részre szakadt ország és a török kiűzése (1557–1605)". (הארץ המחולקת לשלוש וגירוש הטורקים 1557–1605) In Benda, Kálmán; Péter, Katalin (eds.). כרונולוגיה היסטורית של הונגריה כרך ב, כרך א 1526–1848) (בהונגרית). Akadémiai Kiadó. 1981 pp. 390–430. ISBN 963-05-2662-X.
  • Horn, Ildikó. Báthory András. Új Mandátum.2002 ISBN 963-9336-51-3.
  • Keul, István. Early Modern Religious Communities in East-Central Europe: Ethnic Diversity, Denominational Plurality, and Corporative Politics in the Principality of Transylvania (1526–1691). Brill. 2009 ISBN 978-90-04-17652-2.
  • ISBN 963-09-2308-4 (בני באטורי הזכורים לשמצה) (בהונגרית). 1984 Nagy, László. A rossz hírű Báthoryak Kossuth
  • Ioan-Aurel Pop "Michael the Brave and Transylvania". In Pop, Ioan-Aurel; Nägler, Thomas; Magyari, András (eds.). The History of Transylvania, Vol. II (From 1541 to 1711). Romanian Academy, Center for Transylvanian Studies.2009 pp. 75–96. ISBN 978-973-7784-04-9.
  • Szabó, Péter Károly. "Báthory Zsigmond". - in (eds) Gujdár, Noémi; Szatmáry, Nóra - Magyar királyok nagykönyve: Uralkodóink - kormányzóink és az erdélyi fejedelmek életének és tetteinek képes története (בהונגרית) (אנציקלופדיית מלכי הונגריה:היסטוריה מאויירת של חיי המלכים שלנו, העוצרים שלנו ושל שליטי טרנסילבניה ושל מעשיהם - בהונגרית)

Reader's Digest. 2012 pp. 184–187. ISBN 978-963-289-214-6.

  • 2007 Szekeres, Lukács Sándor. Székely Mózes: Erdély székely fejedelme, Székelyudvarhely (מוזש סקיי - השליט הסקלרי של טרנסילבניה) (בהונגרית)
  • Szegedi, Edit. "The Birth and Evolution of the Principality of Transylvania (1541–1690)". In Pop, Ioan-Aurel; Nägler, Thomas; Magyari, András (eds.). The History of Transylvania, Vo. II (From 1541 to 1711). Romanian Academy, Center for Transylvanian Studies.2009 pp. 99–111. ISBN 978-973-7784-04-9
  • Szent Kristóf, Ildikó. "Witch-Hunting in Early Modern Hungary". In Levack, Brian P. (ed.). The Oxford Handbook of Witchcraft in Early Modern Europe and Colonial America. Oxford University Press. 2013, pp. 334–354. ISBN 978-0-19-957816-0.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Szabó 2012 עמ' 184
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Nagy 1984 עמ' 97
  3. ^ 1 2 3 Nagy 1984 עמ' 99
  4. ^ Barta 1994 עמ' 261, 264
  5. ^ Felezeu 2009 עמ' 27
  6. ^ 1 2 Granasztói 1981 עמ' 406
  7. ^ Felezeu 2009 עמ' 54-55
  8. ^ 1 2 3 4 Felezeu 2009 עמ' 55
  9. ^ 1 2 3 Nagy 1984 עמ' 100
  10. ^ Granasztói 1981 עמ' 407
  11. ^ 1 2 3 Granasztói 1981 עמ' 408
  12. ^ Szegedi 2009 עמ' 101
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Barta 1994 עמ' 293
  14. ^ Horn 2002עמ' 109
  15. ^ Horn 2002עמ' 106-105
  16. ^ Horn 2002 עמ' 110-109
  17. ^ Horn 2002 עמ' 110
  18. ^ Horn 2002 עמ' 119-117
  19. ^ 1 2 Nagy 1984 עמ' 101
  20. ^ 1 2 3 Granasztói 1981 עמ' 410
  21. ^ 1 2 Horn 2002 עמ' 133
  22. ^ Keul 2009 עמ' 127
  23. ^ 1 2 Horn 2002 עמ' 162
  24. ^ Horn 2002 עמ' 161, 163
  25. ^ 1 2 1984 Nagy עמ' 103
  26. ^ 1 2 3 4 5 Horn 2002 עמ' 164
  27. ^ 1 2 3 4 5 6 Barta 1994 עמ' 294
  28. ^ Granasztói 1981 עמ' 411
  29. ^ Horn 2002 עמ' 166
  30. ^ Horn 2002 עמ' 167
  31. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Granasztói 1981 עמ' 412
  32. ^ Horn 2002 עמ' 168
  33. ^ 1 2 Horn 2002 עמ' 177
  34. ^ 1 2 3 Horn 2002 עמ' 178
  35. ^ 1 2 2002 Horn עמ' 180
  36. ^ Granasztói 1981 עמ' 412-413
  37. ^ Granasztói 1981 עמ' 413-414
  38. ^ 1 2 3 Granasztói 1981 עמ' 414
  39. ^ 1 2 3 Horn 2002 עמ' 183
  40. ^ Nagy 1984 עמ' 108
  41. ^ Nagy 1984 עמ' 108 - 109
  42. ^ 1 2 Keul 2009 עמ' 139
  43. ^ A.Pop 2009 עמ' 78
  44. ^ 1 2 3 4 5 Granasztói 1981 עמ' 415
  45. ^ Keul 2009 עמ' 140
  46. ^ 1 2 3 A.Pop 2009 עמ' 78
  47. ^ I.Bolovan et al 1997 עמ' 144
  48. ^ בולובן 144
  49. ^ 2007 Szekeres עמ' 118
  50. ^ A.Pop 2009 עמ' 79
  51. ^ Nagy 1984 עמ ' 126
  52. ^ Szent Kristóf 2013 עמ' 348
  53. ^ Nagy 1984 עמ ' 131
  54. ^ 1 2 3 4 5 6 Barta 1994 עמ' 295
  55. ^ 1 2 3 I.Bolovan et al 1997 עמ' 145
  56. ^ Nagy 1984 עמ ' 117
  57. ^ Granasztói 1981 עמ' 415
  58. ^ Nagy 1984 עמ ' 119
  59. ^ Nagy 1984 עמ ' 122
  60. ^ 1 2 3 4 5 Granasztói 1981 עמ' 416
  61. ^ 1 2 3 Nagy 1984 עמ ' 123
  62. ^ 1 2 Granasztói 1981 עמ' 417
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27יגמונד_באטורי&oldid=38193909"