ועדת שיפמן

ועדת שיפמן הייתה ועדה שהוקמה על ידי שר המשפטים חיים רמון לבדיקת דיני המזונות בישראל. הוועדה הוקמה ב-5 ביוני 2006 והגישה את מסקנותיה ב-27 בנובמבר 2012. עקב ריבוי אירועים בתקופה האמורה, בהם מבצע עמוד ענן והבחירות המקדימות במפלגות, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, לא זכו פרסומי הוועדה לתהודה תקשורתית.

הרכב הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשות הוועדה עמד פרופ' פנחס שיפמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר ומרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ומומחה בדיני משפחה. כרכזים של הוועדה מונו ד"ר פרץ סגל, אחראי תחום דיני משפחה במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים (חבר לשעבר בוועדת שניט) ועו"ד דפנה גלוק ממשרד המשפטים.

חברים נוספים בוועדה: השופט יהושע גייפמן, שופט בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב; פרופ' ראובן גרונאו, המחלקה לכלכלה, האוניברסיטה העברית; הרב אליהו היישריק, חבר בית הדין הרבני בבאר שבע ונציג בתי הדין הרבניים; ד"ר רות זפרן, הפקולטה למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה; עו"ד סמאח חטיב, עוזרת משפטית של נשיא בית הדין השרעי לערעורים ונציגת בית הדין השרעי; ד"ר אורנה כהן, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב; עו"ד שלומי מור ועו"ד רון אשכנזי, הלשכה המשפטית, המוסד לביטוח לאומי; עו"ד יוסי מנדלסון, נציג לשכת עורכי הדין .

למרות פניות רבות מצד ארגוני האבות, סירב משרד המשפטים לכלול גם נציג מטעמם בוועדה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה של הקמת ועדת שיפמן הייתה לחולל מפנה בדיני מזונות ילדים וליצור נקודת מוצא והתייחסות שונים ממה שהיה מקובל עד כה ונוהג בדין הישראלי. יצירת אחידות ושוויון בין ההורים, ביחס ליכולתם, ויצור טבלאות אשר יביאו לכך שפסיקת המזונות תהא צפויה, ופחות נתונה להשקפת עולמו של השופט, מה שיביא גם להפחתת ההתדיינויות בבית הדין.

בישראל החיובים בגין מזונות ועלויות המחיה של הילדים בקרב האוכלוסייה היהודית מוטלים על האב, בעוד שהאם משתתפת במזונות הילדים רק בחלקם הקטן, אם בכלל, וזאת גם אם מצבה הכלכלי טוב משל האב וזאת בהתאם לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 הקובע כי מזונות יחולו על פי הדין האישי שלגבי יהודים הוא דין תורה, המשית את מרבית הוצאות המחיה הבסיסיות של הילדים על האב וזאת גם אם האב חסר הכנסה.

החובה על האם להשתתף, אם בכלל, חלה מדיני הצדקה, ורק אם ידה משגת קודם כל לכלכל את עצמה. לעומת האב שחב קודם במזונות הילדים, בטרם יכלכל את עצמו.

לעומת זאת, כאשר אין מדובר בבני זוג יהודים, הרי שחלוקת המזונות שוויונית יותר, ונחלקת בין ההורים בפרופורציה להכנסות שלהם באופן יחסי.

מצב זה של חיוב בלעדי של האב בדמי מזונות, ללא התחשבות במצבו הכלכלי הביא לכך שפעמים רבות נפלה האחריות למזונות בסופו של דבר על ביטוח לאומי ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות.

ועדת שיפמן ניסתה לגבש נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים ובאמצעות כך לפשט את פסיקת מזונות. מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית.

מסקנות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמצית המלצות הוועדה:

זכות הילד והאחריות ההורית - מוצע להשתית את זכות הילד לתמיכה כלכלית כזכות עצמאית שלו ששני הוריו אחראים למימושה. זכות הילד היא עד הגיעו לגיל 21.
שיעור התמיכה הכלכלית - קביעת שיעור התמיכה הכלכלית לפי הכנסות שני ההורים ומספר ילדיהם. ההורים ישאו בתמיכה הכלכלית לפי שיעור הכנסת כל אחד מהם ולפי הזמן שהם מקדישים לטפל בילד, לפי נוסחה כלכלית שבחוק. הורה שמטפל בילד בשעות העבודה על גיל 12 או בילד עם מוגבלות זכאי לשכר טיפול.
הסכם בין ההורים - הסכמה של ההורים שפוגעת בזכות הילד לתמיכה הכלכלית או בשיעור שכל הורה חייב בה בטלה.
קביעת התמיכה הכלכלית על ידי רשם בית המשפט למשפחה: רשם בית המשפט למשפחה יקבע את שיעור התמיכה הכלכלית וחלוקתה בין ההורים. על קביעת הרשם ניתן יהיה לערור לבית המשפט למשפחה במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל המנויים בחוק.
הוצאת דיני מזונות הילדים מדיני המעמד האישי - הדינים הדתיים שחלים על נושאי המעמד האישי לא יחולו על מזונות הילדים.

נכון להיום המלצות הוועדה הן בגדר המלצות בלבד, והן אמורות להשתלב בהמלצות ועדת שניט העוסקות בחלוקת האחריות ההורית ובמשמורת ילדים. המלצות הוועדה טרם קיבלו ביטוי בחקיקה.

ביקורת על ממצאי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הוועדה חקר פרופ' ראובן גרונאו את העלות החודשית של גידול הילדים, על ידי בניית סל הבסיסי בהסתמך על "השיטה האוסטרלית", שקובעת באופן שרירותי, מהם מוצרים בסיסיים, ועלות זאת באה לידי ביטוי בפסקי דין בתחום. במאמרם שראל וקרלינסקי, ביקרו קביעה זאת ובחרו מוצרים לפי הגדרה מקובלת בכלכלה למוצרים בסיסים (לפי הגמישות של המוצר), ואמדו עלות חודשית שונה, אשר גם באה לידי ביטוי בפסקי דין בתחום^[1]